רסיסי שליטה

שנתיים אחורה. צו מילואים. מטווחים יום אחד. מגיעים בבוקר חוזרים בערב. מאשר הגעה.

יומיים לפני כן העומס בעבודה מכריע ואני מחליט לא להגיע וגם לא טורח להודיע לאחד המ"כים או הקצינים. כולה יום

אחד.. צה"ל ומדינת ישראל ישרדו אותו בלעדיי

12 בצהריים של יום המילואים, י', קצינת הקישור מתקשרת אלי. 

היא קצינה בקבע, צעירה ממני ב5-6 שנים, אבל רגילה לחלק פקודות לכפופים למרותה ביום יום.

היום, תודה לאל, ולו לכמה רגעים, אני כזה. בלי שלום, בלי פתיחת שיחה. "אפשר להבין למה בדיוק לא התייצבת היום?" והטון שלה.. אלוהים.. 

ידעתם שטון דיבור יכול להיות כל כך סקסי?

מ0 ל100 בשניה. בום. 

ואני שלפני רגע ישבתי במשרד ולא ראיתי צורך לטרוח לעדכן את צה"ל הגדול והנודניק במעשיי היום, ממלמל כמו ילדון נזוף בפני המנהלת 

משהו על כך שהתכוונתי להודיע. אמנם היא קצינת קישור, ואינה המפקדת שלי, אך ברגע זה הועברתי לטיפולה, והיא ממשיכה לשחק

לי במוח חסר ההגנה שלי. המוח הכ"כ פגיע בפני דומיננטיות נשית אמיתית: "אתה מבין שאני פותחת לך כרגע הליך נפקדות והמשמעות היא שתצטרך להישפט?"

בהן צדק, אילו הייתי יודע שהמשפט יהיה בפניה הייתי מנתק או עונה תשובה שתרגיז אותה כדי להפוך את זה לאישי מבחינתה, ולגרום לה ללכת לשם. שתסמן לה בעט אדום 

תחת שמי: "את הטמבל הזה אני הולכת לרמוס בכל דרך שיאפשרו לי" 

אני זוכר את עצמי שוקל את האפשרות, זוכר את הנוירונים

במוח שלי ממש מרצדים מרוב חשמל. וכבר כתב אלתרמן "לספרים רק את, החטא והשופטת"

אבל בעולמנו הדפוק קצינות קישור אינן משליכות את פקודיהן לבור האסורים. לכל היותר תהיה פה נזיפה ואזהרה להמשך. ומי שישפוט אותי יהיה בכלל המג"ד. 

ובשבילו לא אטריח את עצמי. אז אני מצטדק ומודה שטעיתי. היא מורה לי, ברגע מתוק אחרון, להתקשר עכשיו למ"פ ולסגור איתו את העסק. ושם זה נגמר.