סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

רסיסי שליטה

מחפש לצלול לעומק.
לפעמים נהנה גם לשחות ברדודים.
ואם זה מתאפשר, אז גם לכתוב על זה.
לפני יום. 26 בינו׳ 2022, 18:25

אם ביום מן הימים תצעדו ברחוב, ותראו אדם בשנות השלושים לחייו, מעט גבוה, שיער כהה, לבוש כנראה בג'ינס וסריג שחור פשוט וחלק, ומסתובב בין העוברים והשבים ומחלק להם פליירים. לכל אחד פלייר אחד.

 

והפלייר לבן ונקי, ועל כל פלייר ופלייר מודפסת באותיות גדולות מילה אחת ויחידה:

 

                      "   וויצ'   "

 

 

אל תחשבו שהוא השתגע, אל תחשבו שהוא זקוק לטיפול או לגלי חשמל במוח. אל תברחו ואל תנעצו מבטים.

 

 

לא ולא. הוא בסך הכל מוצף עד כדי טביעה בנוכחות שלה, ובשליטה שלה, וחייב להאריק אותה קצת ממנו אל הרחוב והעולם כדי לא להשתגע.

 

 

אני נורמלי. אל תתנו להם לבוא עם החלוקים הלבנים לקחת אותי.

לפני יומיים. 25 בינו׳ 2022, 9:33

לפעמים היא מורידה לי סטירה.

ואחריה עוד אחת.

 

 

ובין סטירה אחת לרעותה אני נרתע אחורה ומתקומם לשבריר שניה, כי מה פתאום שיחבטו בי משל הייתי כסת מאובקת לפני פסח, ואז אני גם נזכר מי זו שעומדת לחבוט בי.

ואני מסתכל בעיניים שלה ובשפה העליונה שלה שנושכת את התחתונה בהנאה ואני נהנה מההנאה שלה אז אני מתרכז מהר לפני שתנחת המכה השניה בזה שאני הכלי שמסב לה את הסיפוק הזה, וגם מזכיר לעצמי שבלי קשר להנאה שלי מההנאה שלה זה חלק מלהיות משרת ומשרת טוב חוטף כשמגיע לו ולא פוצה פה ולא מוציא הגה. 

ומסתכל לה בעיניים, כי זו לא בושה שהיא מכאיבה לי אז מהר לפני שהמכה תנחת אני גם מפקס מבט לתוך העיניים שלה כדי שההיררכיה בינינו תימתח מהעין שלי לשלה כמו חוט ברזל חזק ויציב.

 

ואז המכה השניה נוחתת. 

 

ואני מסנכרן את הכאב של המכה הקודמת יחד עם זה החדש שנחת עכשיו יחד עם כל מה שעבר לי במוח בחצי השניה ביניהם ושתיארתי פה ללא פסיקים וללא נקודות כי אין זמן וחבל לפספס את הרגע.

 

 

חצי שניה כל העסק.

 

ומהצד השולט מה? יש משהו שמשתווה לסערה הזו? 

 

אולי יום אחד אפרוץ את הגבול ואנסה להבין מה מרגישים שם למעלה. הלוואי שכל הטעמים האלה נמצאים שם, הלוואי בשבילכם, כי אני שבע רק מזה, מחצי השניה הזו. 

 

וזה לפני שהיא מנחיתה את השלישית והרביעית או נושכת לי את האוזן תוך כדי נעיצת ציפורניים בגב או דוחפת לי כף רגל לתוך המפשעה. 

 

למה שקורה שם במוח, כבר אין לי מספיק מילים

לפני 3 ימים. 24 בינו׳ 2022, 12:52

כתבתי לא מזמן שפנטזיות מזוכיסטיות של כליאה אלימות אונס ועינויים ליוו אותי מהיום שבו אני זוכר את עצמי (אבל ממש מאז. מגיל גן). ומה לגבי פטישים?

מה לגבי מלכת הפטישים, כף הרגל? 

 

היא בוודאות לא היתה שם בילדות, אני זוכר את הפנטזיות בגילאים הללו. הן כללו אלימות, חוסר אונים, ובהמשך אפילו השפלות ("אפילו" כי בהשפלה יש עומק מעבר למה שיש באלימות שכוללת מגע פיזי) אבל לא כפות רגליים.

 

אני אוהב פטישים שנוגעים עמוק, שיש בהם משהו מעבר לפיזי. וכפות רגליים, עם כמה שהוא פטיש נפוץ, יש בו משהו שנוגע בגבול שבין הפיזי למנטלי.

 

מצד אחד הפיזי - איבר לא קטן, מלא קימורים, לא פעם כזה שמגרה את חוש הריח.

מצד שני המנטלי - איבר שמסמל עליונות, איבר שמשמש אמצעי לסגידה כלפי בעליו. איבר שמסמל כניעה והשפלה. 

 

אני חושב שהרגע שבו אדם מבין שהוא נמשך לכפות רגליים זה הרגע שבו המזוכיזם הגס שבו (תכאיבי לי!) משתכלל ומצמיח גם ענפים דקים ועדינים יותר. 

 

המנטלי מתבל את הפיזי, הפיזי הוא הגזע והשורש שעליו יושב הכל. 

תיאוריה בשקל, אבל לפחות אצלי היא נכונה.

 

אז אני לא זוכר בדיוק מתי הבנתי שכפות רגליים מושכות אותי (ומתי הבנתי שהן אפילו הדבר שהכי מושך אותי). אני חושב שזה היה שם תמיד, כמו פצע סגור שצריך לגרד ולגרד כדי לחשוף.

 

ואני זוכר את אחד הרגעים שבו גירדתי וגירדתי חזק.

 

כיתה יא', אין לי אינטרנט עדיין בבית. אין סמארטפונים. בקיצור הבנתם את הפואנטה - אין פורנו. 

 

מה כן יש? תמונות שיש בעיתונים או קטעים ספציפיים שיש בסרטים וניליים ואני יודע לאיפה צריך להריץ. 

 

ואי שם בשביעית נחתה אצלי תמונה של ג'סיקה בייל בידיעות אחרונות מאיזו כתבה.

היא עירומה, אבל מסתירה את מה שלא חוקי לחשוף בעיתון. 

 

הגוף שלה מסנוור לי את החיים. היה משהו פראי בתמונה הזו, בתנוחה שלה, במבט שלה. העיתון היה שמור אצלי באחת המגירות בחדר, סך הכל ידיעות אחרונות, לא משהו חשוד.

 

אני מדי פעם מוציא אותו ברגעי חולשה. ומתישהו שם לב שדבר אחד חסר לי. ומהרגע ששמתי לב שהוא חסר, אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליו - כפות הרגליים שלה חתוכות מהתמונה, הן חורגות מגבול הדף בעיתון. כבר קודם לכן אני זוכר שהתחלתי לתת תשומת לב לאיבר הזה. אבל לא ככה, בנפרד ובמפורש.

 

זו תמונה סופר סקסית. זו התמונה היחידה בערך שאני ממש זוכר עד היום שהחזקתי. ועדיין משהו שם חסר ואני לא מבין למה. למה אני כל כך רוצה לראות את סוף הרגליים שלה??

 

וככל שאני מתעסק בזה ומדמיין את זה אני מתחיל להכיר במה שקורה אצלי - אני נמשך לכפות רגליים. בפני עצמן. 

 

אני מגרד את זה ומגרד את זה, והפצע נחשף ונחשף ואין דרך חזרה. הקרחון הולך ומתגלה והוא עצום בגודלו. וגם היום, כמעט עשרים שנים אחר-כך, עדיין חלקו מוסתר מתחת למים.

 

זה מקפל את הפיזי והמנטלי והמוכנע וההיררכי והגבוה והנמוך והמקומר והריחני והנשי. הכל שם.

 

והודות לג'סיקה בייל התחלתי לקרוא לזה בשם. 

 

למעשה - כפות הרגליים הראשונות בחיי שעליהן ממש פנטזתי במפורש, הן כאלו שאף פעם לא ראיתי בעיניים. 

 

אולי בעצם גם הפטיש לנעליים סגורות נולד שם?

 

 

 

 

 

לפני שבוע. 19 בינו׳ 2022, 10:33

הייתי משחק המון כדורסל בתקופת התיכון.

 

לפעמים אתה משחק מול מישהו ברמתך מהשכבה שלך. פעם אתה בכושר טוב יותר, כל קליעה נכנסת, כל הטעייה עובדת, ופעם הוא. 

 

בכל מקרה, המשחק יהיה מתיש לשניכם.

 

 

אבל לפעמים המגרש ריק ויש רק איזה ילד בכיתה ו' שמבקש ממך לשחק אחד על אחד, אז משחקים.

 

 

ואז אתה חוגג עליו, ומדמיין שאתה מייקל ג'ורדן. זה לא כוחות. יש לך יתרון פיזי לא הוגן בהגנה ובהתקפה, אז אתה משתעשע.

 

הרי אין שאלה מי ינצח. זה לא כוחות, כאמור. השאלה היא כמה חשק יש לך לשחק עם היריב, כמה מהרפרטואר אתה תנסה עליו עד שתשתעמם. 

והוא? הוא נהנה שבכלל הסכמת להכנס איתו לזירה. הוא ידע שהוא על תקן של טרף קל, של שעשוע עבורך, הוא מקבל את ההשפלה בברכה. לא כל יום יוצא לו לשחק עם שביעיסט במגרש כמו גדול.

 

 

אני מבין לאחרונה מה הרגישו הילדים האלה מהיסודי שביקשו לשחק איתנו.

 

זה לא כוחות מה שאת עושה לי בראש, וויצ'. 

לפני שבוע. 16 בינו׳ 2022, 10:17

לא מסתדר לה הפמדום אתמול בערב. אז במקום זה אנחנו יחד. 

 

הכי הרבה זמן וויצ' שהיה לי ברצף, משבת בצהריים עד היום בבוקר. פוגשים כמה אנשים טובים ואז יש רק היא.

וגם אז אני בקושי מתנתק ממנה כדי לנסוע לעבודה. מוזר שיום ראשון הבן זונה הזה ממשיך להופיע גם אחרי יום כזה. גם אחרי שהסירנה שלי שרה לי בתוך הראש וגרמה לי להתנפץ לתוך קרחון בלב אוקיינוס הקרח הצפוני.

 

מינונים זה דבר חשוב.

אני מכין את עצמי לזה שהיא תטרוף אותי, אני לא מכין את עצמי למינון שבו זה קורה.

 

זה לא כוחות.. אני נכנע, אני נמס, אני נגמר לרגליה, והיא שותה עוד ואוכלת עוד ונוגסת ישר בצוואר. 

בכל פעם שאני מתנגד למשהו היא שותה את ההתנגדות שלי כמו מנת חיסון. זה מחלחל לה בדם ורק מחזק ומעצים אותה. כשההתנגדות מופיעה שוב היא כבר מנטרלת אותה בלי מאמץ, בלי לשים לב. 

 

זה לא כוחות, שנינו יודעים, אבל כשהסתכלתי לה בעיניים רגע לפני שנכנסתי לרכב (ואיכשהו לא דהרתי לתוך העץ הראשון ברחוב) ואמרתי לה את זה היא צחקה וסיננה "אבל ניר, אפילו לא התחלתי"

 

 

אני חושב שאני מפחד ממנה.

לפני שבוע. 15 בינו׳ 2022, 14:29

כְּלוּם רְצוֹנִי נוֹצַר מוּלֵךְ?

לֹא פָּחַד! אֶלָּא דָּחַף אֶל -
צִיוּוי וויצ'
אָנָּא,
עַשִּׂינִי אֵין-יֶשַׁע.
כּוֹפָה? הָפוּךְ!
לָךְ נָתוּן, וְנוֹתֵן כֹּל.
דְּעִי, כִּי תַּחְתַּיִךְ - יַעַד.

 

 

 

 

(פלינדרום משופץ מהעבר)

לפני שבועיים. 12 בינו׳ 2022, 16:18

להלן רשימת מכולת של קלישאות:

 

אמא דומיננטית? לא במיוחד

אבא דומיננטי מדי? לא במיוחד

בית מפורק? תודה לאל. לא

עברתי התעללות מינית בילדות? תודה לאל(2). לא

אדם דומיננטי שמנהל אלפי אנשים ביומיום ומפצה על זה בבית? לא

אדם רך שרגיל להוריד ראש ולקבל פקודות ולוקח את זה הביתה? לא

 

מה עוד יש?

 

מה שבכלל מייתר את החיפוש הזה אצלי הוא הגיל שבו אני זוכר פנטזיות ראשונות אצלי. סביב גיל 4-5

 

לפני שידעתי קרוא. לפני שידעתי כתוב(מה שניתן להסיק גם לפי המשפט הקודם). לפני שידעתי מה זה בנות. לפני שהיתה לי משיכה מינית למשהו. כמה שנים טובות לפני, ולאורך כל הילדות.

 

הייתי נדלק מסרטי אקשן ומתח שיש בהם רוצחות נשים. שיש בהם נשים שמענות או חובטות בקרבנות חסרי אונים ואומללים. הסרט הוסטל? ישנתי על השולחן בכמה וכמה שיעורים בגלל נדודי השינה שהוא עשה לי. תיאורים של אונס בידי אשה? גם. 

בגיל שבכלל היה אסור סרטים כאלה ולא היה אינטרנט ובית דתי וכו'. מוצאים דרכים. יש דברים שלא חשבתם עליהם גם בסרטים תמימים מאד.

 

זה קצת רע. אני, הפתעה, נגד אונס ורצח. אמרתי כבר טריגרים כלשהם אז מותר. 

(בגלל הגיל המוקדם שבו זה צמח אצלי, כבר ידעתי לחפש מבטים מסוימים ותגובות מסוימות אצל חברים מהכיתה ולנסות לשער למי מתהפכת הבטן כמוני)

 

לא מדבר רק על גיל עשרים, מדבר על כיתה א' ב' ועוד קודם. כשבנות לא עניינו אותי בכלל, חוץ מבמקומות האלה. 

פנטזיות חטיפה וכליאה והרג, ואפילו ענייני שואה למיניהם. בשנים בהן בקושי הבנתי מה זה.

יש קצינת ס.ס מסוימת, אמיתית, שגרמה לי לפנטזיות בעתה. איכס, נכון? ימח שמה וזכרה נכון? אז למה אני רוצה לקרוא עוד על מה ששמעתי הרגע שהיא עשתה? ואני כבר יודע שמוזר וחשוד לשאול ולשאול.

אני גם נגד השואה כמובן. מגנה בכל לשון.

 

אולי לכלוב הצטרפתי באיחור של עשור וחצי, ואולי התנסיתי בשליטה רצינית מאוחר בחיי, אבל אצלי בראש? כשאתם עוד שיחקתם בארגז החול ואמרתם איכסה על בנים/בנות כבר רצו לי דברים בראש שאת חלקכם עדיין ירתיעו.

סוטה. מלידה. ולמה? על מה זה יושב?

 

נולדתי עם זה. כמו הצורך לאכול ולשתות. הייתי כזה גם אם הייתי מוגלי (ואז כלפי מי ומה הייתי מפתח את זה? אללה יסתור)

 

זה נמצא שם במוח שלי כל החיים, בלי הסבר ובלי סיבה.

 

 

ואני לא אוהב שאין לי יכולת להסביר לעצמי דברים. 

 

 

אבל לפעמים "ככה" זו תשובה. כי ככה, כי סעמק כל העולם ואחיו ואחותו קיימות נשים שמתהלכות בינינו כאחד האדם ובלי שום סיבה אני פשוט משתוקק וצמא להיררכיה ולסגידה מולן ולהקטיר ולזבוח את כל הפאסון שלי לרגליהן השמימיות. יש אפילו אחת כזו שממש לוחצת על כל הכפתורים האלה בזמן האחרון.

הרבה לפני שמגיעה המשיכה המינית הרגילה הזו, הונילית. פאק זה מטומטם! צדיק ורע לו, מטומטם וטוב לו. 

 

היית מוותר על זה? 

שאלה לא רלוונטית במקרה שלי. זה היה שם עוד לפניי. זה לא קינק או פטיש צדדי, זה משהו שהוא אני. 

 

 

המון מילים, אפס תובנות, ומעט מאד עריכה. 

לפני שבועיים. 9 בינו׳ 2022, 16:29

מדברים על התנהלות באירועי בדס"מ. אני לא הכי מתלהב מהקטע, ולא מרגיש נוח שם. זה לא אני כל הפומביות והחשיפה.

 

אומר לה שהעובדה שאני נשלט שלה לא אומרת שאני הולך לשרת אחרות שנמצאות באירוע. 

זה מקום מנטלי אצלי, ואני לא מגיע לשם על תקן "נשלט", או חרטא כזו או אחרת. שיהיה ברור שאני ניר לפני אחרי ותוך כדי. אך ורק מולך אני משהו אחר, ואם זה לא מקובל שם אז נוותר.

 

היא קוטעת אותי.

מסתכלת לי בעיניים במבט רגוע, ומפלחת לי התודעה עם חץ משוח בקוקטייל ארסי שנרקח אצלה במוח:

"אף אחד לא נוגע במה ששייך לי"

 

 

מי צריך אקטים פיזיים אחרי דבר כזה.

לפני 3 שבועות. 6 בינו׳ 2022, 15:55

עד כמה אנחנו כלום?
חיים שבעים, שמונים, לפעמים תשעים שנים ונעלמים. משאירים כמה זכרונות שייעלמו גם הם עם אלו שנושאים אותם.

מה זה אינסוף? איך תופסים אינסוף? שמעתי פעם מרצה למתמטיקה שניסה להמחיש את העוצמה של זמן אינסופי, זה הלך ככה:

תדמיינו כדור ברזל עצום ואטום בגודל של כדור הארץ. הכל ברזל. מבחוץ ומבפנים. פעם באלף שנים זבוב נוחת על הכדור ומיד ממריא חזרה.

כשהכדור כולו ייעלם ויימחה מהחיכוך עם רגלי הזבוב, הנצח אפילו לא יתחיל.

אני אוהב את הדוגמה הזו, יש בה משהו מפחיד. משהו שגורם לך להבין כמה הקיום שלך פה זמני וחסר משמעות.

השאלה היא כמובן מה להצהרה האקזיסטנציאלית המייגעת הזו ולאתר הסוטים שבו היא נכתבת?

התשובה היא רגעים. דווקא בגלל שהזמן כל כך גדול מאיתנו. דווקא בגלל שהוא טס ונוזל לנו מהאצבעות כמו מים, צריך ליצור רגעים מסוימים שיש להם קיום אמיתי. כאלה שאפשר לאחוז בהם ולהרגיש אותם לפני שנתאדה.

והיות ובאתר סוטים עסקינן, הנה שניים כאלו משלי:


-- היא היתה קושרת. מאלו שיודעות לקשור אומנותי ומורכב ובכל צורה אפשרית. אני הייתי אחרי שנים של חוסר רצון להיקשר. היא קשרה אותי פעם אחת על הקרקע, ובפעם השניה סיכמנו שאקשר על מוט(מבמבוק כמובן) תלוי מהתקרה (כמו שיש בבלוג הזה, כאלה)
היא מתעסקת, ומלפפת, ומהדקת, ואני עומד על הרצפה. יציב. כל עוד יש לי חיבור לקרקע אני בסדר, אני בשליטה.

ואז היא מסיימת, ופוסעת ונעמדת מאחוריי. מי שנקשר ככה מכיר את הרגע הזה, ובטח זוכר אותו בפעם הראשונה. היא תופסת איזו חתיכת חבל ספציפית ומושכת בבת אחת.

הרגע הזה. המשיכה האלימה הזו שמעיפה אותי באוויר. הופכת אותי מאדם יציב, קצת גבוה, לבשר מתנדנד על מוט. מערבל את זווית הראייה שלי ומשאיר רק לבן של תקרה. משאיר אותי אסור לחסדיה ומותר מכל שליטה אחרת שהיתה לי.

המשיכה הזו. הרגע הזה. איזו משיכה. כמה משיכה.

 

-- לא מזמן, אני אצל הוויצ' בסלון. לדעתי זו היתה פעם שלישית שנפגשנו. מסאז', שירות. דברים ששנינו נהנים מהם. חיבוק לפני פרידה והביתה, היא מחזיקה אותי אצלה, ופתאום הציפורניים שלה על הגב שלי, עדינות, ואז נוקשות, ואז שורטות. אני רואה את זה מגיע, את הכאב, אבל לא מוכן לעונג שזה מוציא ממני.

בשריטה הבאה אני כבר מוכן, העיניים שלי ממוקמות בתוך אלו שלה, והיא שורטת חזק יותר. הכאב ברור. הכבילה שהוא יוצר אליה היא ברורה יותר, אין שם חבל הפעם אבל העיניים שלי נעולות בתוך שלה, היא נושכת שפתיים בהנאה והמבט שלה באותו רגע, יחד עם הכאב שאין לי שליטה על המשך והעוצמה שלו, כל כך סקסי שכבר קשה להכיל אותו. הכאב הזה הוא החמצן שחיפשתי. 

הכאב נגמר מזמן. הרגע נשאר, יציב, חסין מפני פגעי הזמן והאינסוף.

 

 

אין כמו לאסוף רגעים

לפני 3 שבועות. 4 בינו׳ 2022, 10:11

לפעמים היא שולטת עלי ועל הראש שלי כשאני פוגש אותה וגם עוד מתישהו אחרי.

 

ואחרי שהדלת נסגרת ועובר איזה זמן, הגבולות קצת מיטשטשים, והחיים חוזרים לשפיות. עד שהיא מאפסת אותי שוב.

 

 

אבל לפעמים היא לא "היא" גם כשהיא לא פה.

 

לפעמים את שולטת על הקפה של הבוקר ועל זה של הצהריים וכשאני במעלית ובזום ומצחצח שיניים ואין מקום לכלום בראש חוץ מלתהות איך זה שאני עדיין מצליח לייצר מצג שווא של אדם נורמלי ורגיל שמוטרד בגלל עבודה וטסט לרכב וקניית חלב במכולת ולהתקשר לעירייה בלי שאף אחד ישים לך כמה אני שייך לך.