רסיסי שליטה

היה לי חשוב להביט לה בעיניים.

הייתי שם על הרצפה לרגליה, אחרי הרבה זה שלא נפגשנו. היא דיברה עם מי שדיברה והיתה עסוקה בדברים אחרים.

ואני הייתי שם על הרצפה. כל המהות שלי בחיים זוקקה לדבר אחד - לתת לה תחושה נעימה בכפות הרגליים.

לפעמים הכל יותר פשוט כשכל הדילמות בחיים מתנקזות למטרה אחת - לדאוג שיהיה לך נעים בבוהן של הרגל. ובשוקיים ובבוהן השנייה ובין האצבעות.

אבל בעקב של כף הרגל היה משהו. אולי לכלוך או עור קצת קשה או סתם שחור מהנעל, לא יודע מה בדיוק, היה חשוך.

וכשהצמדתי את השפתיים לאותו לכלוך וכשהעברתי לשון בחוזקה כדי לצחצח את אותו איזור בכף רגלך היה לי חשוב לעצור רגע ולתפוס לך את המבט.

העיניים שלי תפסו את מבטך כשהסתכל למטה לכיווני והביטו בשלך מבעד לכף הרגל שכיסתה את רוב הפרצוף שלי.

הלשון שלי עבדה קשה כדי לצחצח את העור בעקב כף רגלך המפוארת.
ובהיתי לך מהרצפה בעיניים בנחישות וגאווה מבלי להשפיל מבט.

כי חשוב להבהיר ברגעים כאלה שאין פה רק משחק של ״את נהנית ממני ואני נהנה ממך ותכף תסתיים ההצגה״
חשוב שתדעי שאני נושם את הרגע הזה שבו אני משרת אותך בצורה הכי מעריצה שאפשר, הרגע הזה מחייה אותי, אני גאה בו.
אני רוצה שתסתכלי למטה ותראי לא סתם גבר שקיבל רשות לנשק רגליים סקסיות של מישהי.
אני רוצה שתראי מישהו שאין לו כרגע שום דבר בעולם חוץ מלהשאיר את הרגליים היחפות שלך מבריקות.
הוא גאה בזה, הוא אסיר תודה על זה, הוא מסתכל עלייך ולא מאמין שהוא זוכה למלא את התפקיד הזה עבורך.

מישהו שמתרגש מזה, שמרגיש על גג העולם כשהוא מנסה ליישר את הגב התפוס בגלל הזווית שנדרשת ממנו כדי להכניס את הלשון לרווח שבין בהונות רגלייך. 

שתראי כמה עמוק את משחקת לו במוח כרגע. אחרת עוד היית עלולה לחשוב שיש פה רק חרמנות רגעית כזו בלי יותר מדי תשומת לב למה שמתרחש.

והוא מקווה שהבנת שכל זה נמצא במבט שלו אלייך. כי אין שום סיכוי שאני עוצר כרגע ומעז לדבר ולהגיד את כל זה.

סיום של קשר בדס״מי זה לא דבר שקורה הרבה

מהסיבה הפשוטה שמעטות הפעמים שאני מעוניין בקשר בדס״מי תחת מישהי. 

ותמיד יש לקשר צבעים אחרים. בפעם הראשונה שחור ואפל, פעם אחרת לבן ונקי, מלוכלך ובוצי, או שהוא יכול להיות ורוד נסיכותי ועדין.

בין אם שליטה רשמית ומשויכת כמו בעבר, פרטנרית שנהנית ללכת מכות (ואז לעזוב את ישראל) או פחות מוגדרת וברורה כמו לאחרונה - השפה תמיד שונה, הרצונות שלה שונים, התשוקות והרצונות שלי שונים, התגובות שיוצאות ממנה שונות, והקצב שבו אני נשאב ומתמסר יהיה אחר.

יש דקירה (לא מהסוג המהנה) כשפתאום שוב חסר לשרת, להעריץ, לראות איך מבט קל של סיפוק או שביעות רצון ממנה הופך מפעם לפעם לממלא יותר, לצורך עמוק יותר.

ויש גם תובנה שזה הזמן להתעקש שמשהו גדול יותר שמסתנכרן לתוך זוגיות אמיתית יהיה הבא בתור.

פעם, בעבר הרחוק, לפני שחודשיים וחצי של מילואים ומלחמה ומוות היה דבר שהופך כל כמה זמן לשגרה בחיים שלי - היה לי חוק - תמיד לפני מילואים היתה מגיעה פרידה. אולי משהו בתת המודע שלי, אולי סתם אנומליה סטטיסטית.

ועכשיו, כשתכף שוב הירוק והנשק והמטווחים ועזה הארורה והאנשים הכי טובים שיש והפכו לאחים חוזרים לחיים שלי - שוב יש יותר זמן פנוי, ושוב סיום מריר-מתוק של אינטרקציה בדס״מית משובחת (עם פרטנרית מושלמת) וזמן טוב להבין מה משם טוב לי ואני רוצה לקחת (ולא חסר) ומה היה פחות בריא (מעט מאוד, אבל מהותי מדי)

כמה מדויק ומשכר לכרוע ברך כשיש מולך מי ששווה את זה.

כמה כוח לא מוסבר יש לחבלים בידיים הנכונות. 

כמה השילוב של ניצוץ בדס״מי בעיניים, ראש מעניין והרבה מאוד שכל ויופי יוצרים אצלי חיווטים וקשרים ותשוקות לסגידה ולשירות ולדברים שביומיום כבויים אצלי. 

כמה לבצע משימה אפורה ומשעממת בשבילה יכול להיות טוב וסקסי כשקיימת ונבנית, אפילו מעט, היררכיה נכונה.

וכמה, לטוב ולרע, אני כבר לא התמים שבעבר קפץ ראש לכל פקודה ולכל כלל מבלי להיזהר ולהבין עד כמה זה מתאים וגם נפגע, ועם כמה עמוקה שלא תהיה השליטה - אני הרבה יותר שכלי ובודק דופק מפעם, גם את הדופק של עצמי, אפילו כשאני על ברכיים (מי חשב פעם אי שם שיש Say למישהו חוץ מזו שלמעלה)

לטוב. כי זה מי שאני. אני לא אחד שקופץ לראש לפני שאני לומד את גובה המים.

לרע. כי לפעמים כשבוחרים ללכת לאט ובזהירות אפשר לפספס רכבות שלא יגיעו שוב.

(כן יותר מדי מטאפורות. על הזין, זה נכתב בשתיים בלילה)

או כמו שמבינים בשלב כלשהו בחיים - תודה על כל רגע ועל החשיפה לטעמים חדשים ולגוונים וצבעים חדשים ויפהפיים של שליטה. תודה שזה קרה ותודה לך.

תודה על מה שהיה. כי כמו ששר פאר טסי ״כי מי יודע מה יהיה מחר״

סלוט. לחיים.

אגו, פאסון, לסגנן משפטים, לחשוב פעמיים מה להגיד ואיך זה נשמע, להיות מודע לאיך שאתה נתפס ונראה.

איך כל זה מתפרק ונמס כשמישהי נכונה מורה לך ברגע הנכון להתיישב על הרצפה לרגליה.

לטפס מהספה לידה אל הרצפה שתחתיה.

לראות שוקיים מסותתים מתנשאים מעליך, כף רגל (יפהפייה, וואו כמה יפהפייה) בגובה העיניים. לראות אותה מסתכלת עליך בהנאה שם.

התחושה הזו, הרוגע הזה, השלווה שזה משרה במוח. ספייס עדין שכזה שעוטף וגורם לי להתנהג כאילו אני מסוחרר מיין או הלום משינה טובה.

התחושה החמקמקה הזו כמו בחלום נהדר, אתה מנסה לאחוז את הרגע ולחוש אותו עד תום והוא נוזל ממך ומתעתע בך ומשחק בך. 

אבל הוא קורה עכשיו באמת. ולא בחלום. וזה מוזר כי אתה קצת בניתוק.

והיא שואלת אותך ״נוח לך ככה?!״ ורק אז אתה שם לב שהיד שאתה נשען עליה קצת עקומה והגב קצת לא בנוח. כי החושים מעורפלים.

והיא מסמסת לך אחרי זה ״יפה לך על הרצפה״ 

ואתה טועם את הסגידה שבמשפט הזה, ואת ההנאה שלה מהמקום שלך תחתיה ומזה שהמקום הזה הוא מבחינתך הפסגה.

אז החזרה להכרה מלאה תמתין עוד קצת, אני עוד בהיי. 

מה קורה כשמישהי יפהפייה לוקחת חבלים ואוסרת ומתירה אותי, משחררת ומגבילה אותי.

מלפפת ומסתובבת סביבי, פוקדת בלי מילים ומשחקת ונהנית.

ואז מצלמת להנאתה את מה שיצא. ומניחה עלי כף רגל מפוארת מתגרה ויחפה או שולחת יד לא פחות מפוארת וחונקת בעדינות?

1. אני נמס לחלוטין מבפנים

2. המוח שלי מתפקד אבל כמו תחנת רדיו לא מכוונת. הכל שם מלא בערפל כבד שהיא יצרה.

3. למחרת אני מתאושש וחוזר לדבר כמו בנאדם בלי הטון הכנוע והנמוך שהיה לי אחרי הקשירה, ואני מנסה להבין מה קרה לי שם אתמול

4. כל התשובות נכונות.

״תגיד, מה זה אנדרסטייטמנט?״

ובכן, היום בשיעור נלמד מושג חדש.

כשבשבת בצהריים חברה של חברים יושבת בסלון איתי ואיתם, והיא (מהאמריקאיות האלו שאנרגטיות בהגזמה בלי סיבה) מתלהבת מדי מזה שקנו לה גרביים עם דוגמאות של איזו שטות של דיסני עליהן והיא יושבת פרוסה יחפה על השזלונג ושואלת אותי חצי בצחוק ״בא לך לעזור לי ללבוש אותן?״ בדיוק כשיש דקה קצרצרה של פרטיות כששניים אחרים קפצו רגע ללוות מישהי שחתכה הביתה ואני עונה לה ״אין לי בעיה״

אז ה״אין לי בעיה״ הזה? זה ״אנדרסטייטמנט״. אפשר לסגור מחברות ולצאת להפסקה. 

יש מקרים, וזה נדיר מאוד, שמה שמישהי עשתה לך במוח, ורמת הסגידה שחשת ואתה חש כלפיה, הם כל כך עמוקים, שמספיק שהשם שלה יקפוץ לך על המסך של הסלולר עם הודעה חדשה כדי שתרגיש כאילו היא ירתה חץ עשוי קרח עמוק לתוך המוח שלך לאיזורים שנחשבים מאוד מוגנים ומוסתרים לחלוטין מעין הציבור.

ואני לא בטוח שקיימת הגנה או שריון שיכול לחסום את החיצים האלה.

בסדר גם כניעה זו אופציה. 

תקופה של יותר מדי צבא ומעט מדי פמדומים ובדסמ העלתה בי פרץ של געגוע.
לנשים מסוימות ונהדרות ולרגעים מסוימים שגרמו לי לחוות ריחוף ועונג שלא הכרתי קודם לכן. לא בסקס רגיל, ולא בתקופות ההן כשרק גיליתי עד כמה אני נמשך לבדס"מ.

בקיצור – ספייס. זכרון שני.

געגוע
אני מתגעגע אליה. אותה אחת שידעה לעשות קסמים, היא לא היחידה שפגשתי שידעה לעשות לי קסמים במוח, אבל היה איתה משהו פראי ומשוחרר ושובר גבולות.

היא הצליחה לגעת לי הכי עמוק שיש בשניים מהפטישים הכי קטלניים, הכי ארסיים, הכי אמיתיים ששוכנים בתודעה הסוטה שלי.
כל אחד משני הפטישים האלה הוא חתיכת פטיש (משחק מילים צפוי) חמישה קילו למוח.
ושניהם כה מסובכים למימוש.

האחד – ללכת מכות, כי מעטות כל כך הפרטנריות שחושקות בו.
השני – ביזאר קל, כי מעטות כל כך הפרטנריות שהצליחו לגרום לי לחשוק בו.

והיופי שבסיפור הוא שהיא לא מפה. לא מהכלוב, לא מכירה את המושגים, לא מכירה את הליינים והמסיבות והביגוד והתאורה והחבלים. הכרנו, התיידדנו קלות, ברגע של פתיחות יתר מצידי (בניגוד לזהירות הרגילה והלפעמים ארורה שלי) חשפתי קלף אחד יותר מדי והיא קלטה והסתקרנה.
"אתה מאלה? זה מדליק אותך? רגליים ומכות וסאדו מאזו וזה? אתה בטח הולך כל שבוע לדאנג'ן"

אז שיתפתי אותה, והתפללתי שהיא תבין שזה משהו אישי בטירוף, והסברתי לה. והיא הגיבה כמו שאחד כמוני תמיד חולם שמישהי כמוה (היא היתה כל כך סקסית) תגיב. ואמרה לי בפעם הבאה שישבנו "יאללה" והניחה עלי רגליים. "תעשה חזק"
וחצי צחקה וחצי זרקה פקודות ובעיקר נהנתה לראות את ההשפעה המכשפת של הדומיננטיות שלה עלי וכמה זה הפך אותי לכלי משחק בידיה וברגליה.
ואז סיפרתי לה על הפטיש של ההיאבקות. והיא שמתאמנת בלי סוף בחדר כושר החליטה שזה מדליק גם אותה.
אני זוכר את רגע ההארה הזה.
היאבקות זה פטיש כל כך קשה למימוש (רוב מוחלט של הנשים שפגשתי שמגדירות את עצמן שולטות לא מתחברות לזה. לכוחניות, למאמץ, או סתם לא מתחברות. אפשר להבין)

ופתאום מישהי, סקסית להחריד, שאני מכיר ברמה די שטחית (לפחות עד הרגע שבו חשפתי בפניה את הזהות המינית שלי כמו שעם החברים הכי קרובים אני לא מעז) – אומרת לי בנונשלנט ששמור למישהי שמעולם לא היתה בכלוב ולא מבינה איזו פצצה היא מפילה פה - "יאללה פעם הבאה שאני עוברת באיזור שלך ויש לי זמן אני מביאה בגדי ספורט וננסה"

אני נראה לכם מטומטם? שאני אסמוך על זה שהיא תזכור להביא בגדי ספורט?
ברור שקניתי לה והחזקתי בבית.

שלוש פעמים היא באה, ושלוש פעמים הלכנו מכות, כשאני כמובן מגביל את עצמי כי מנצחת יש רק אחת, והיא מכניעה ומרתקת ופתאום מכניסה סטירה (בלי לשאול כמובן, כיאה למישהי שלא מכירה חוקים של בדס"מ) ומתיישבת וחונקת ונהנית לראות אותי מתפתל ביני לבין עצמי. נקרע בין הרצון להשיב מלחמה לבין הרצון להכנע ולהירמס ולהתאיין לתוכה.

שלוש פעמים שבכל אחת מהן חשתי דברים שלא ידעתי שאפשר לחוש. חשתי עוצמות משיכה שלא ידעתי שניתן לחוות.

וחשתי השתוקקות לחוות את אחד הדברים הכי אינטימיים וסקסיים שיש – ביזאר קל.

סימון טריטוריה, פראי חייתי, כמו חיות בטבע שמסמנות בעזרת השתן מה שייך להן.

משהו שמעולם לא חוויתי כמו שצריך (אם כי התקרבתי לחוות אותו עם השולטת המושלמת שהייתי שייך לה כמה חודשים)

טפטפתי לה (פאן אינטנדד) את הרעיון כשנפגשנו ובין לבין. היא לא נרתעה, אבל חשבה שאני צוחק. בפעם השלישית (למרבה המזל כי זו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו) היא אמרה לי "יאללה בוא ננסה אם אתה מעז, אבל אתה מנקה (נו שיט!)"
מה אגיד לכם. לחצות קו שאף פעם לא חצית ובצורה כזו.. אין לי הרבה רגעי ספייס מוחלטים בחיים. כאלה שממש הרגשתי ניתוק מהגוף פיזית. איתה היו לי שלושה כאלה – כשהלכנו מכות, כשהתחשק לה שאסניף אותה רגע אחרי שפירקה אותי. וכשהיא השתינה לי על הצורה (לא, ללהעז לשתות את זה לא הגעתי, אם היינו נשארים בקשר זה היה קורה מהר)
אחחח הזכרונות.

היא עזבה בפתאומיות את ישראל לקצה השני של העולם, רגשית לא היינו בקשר קרוב כך שלהגיד שהיא שברה לי את הלב יהיה לא מדויק. אבל היא בהחלט ריסקה לי חתיכה ממנו.

התכתבנו קצת פה ושם. הזכרתי לעצמי שאני הייתי עבורה התנסות משעשעת ושאני לא יכול לכתוב לה בכל פעם שאני חרמן מגעגוע. אני לפעמים עוד חולם על טיסה לארה"ב במיוחד בשבילה, אבל גם מבין שזה לא יקרה כנראה. רמזתי פעם או פעמיים. היא הגיבה ב"בטח יהיה כיף" כללי שכזה. היה ברור שהיא לא חוותה את מה שאני חוויתי שם ושהיא לא באמת עסוקה בזה כמוני. בפעם האחרונה שדיברנו היא החלה לצאת עם מישהו.

ההכרות איתה גורמת לי תמיד להזכיר לעצמי – יש חוויות שטובות מדי מכדי להימשך לנצח. אבל מה שחשוב הוא לזכור – לא להצטער שהגיע זמנן להסתיים, אלא לשמוח על זה שהיקום סידר לך לחוות אותן.

וואו איזה ספייסים חוויתי איתה. אני לפעמים מתקשה להאמין שזה קרה באמת. 

מלחמה היא (רוב הזמן) לא זמן לייצר זכרונות חדשים.

אבל היא זמן מצוין להיזכר ולהציף כמה, ואם כבר אז למה לא את הטובים שביניהם.

ניסיתי בתקופה האחרונה להיזכר ברגעים שבהם חוויתי מה שמכונה ״ספייס״ או איזשהו שיא של שקיעה נפלאה ומתוקה לתוך רגע בדס״מי שמלווה בערפול חושים קל או כבד (אני חושב שגז צחוק - בתור ילד נתנו לי בטיפולי שיניים - זו התחושה הכי דומה לזה)

בתור פריק קונטרול שהראש שלו עובד בלי סוף גם בזמן סשן - זה קורה לי מעט מאוד, וכשזה קורה זה בלתי נשכח,

לא חסרים לי רגעים עם נשים נפלאות גם בהכרה מלאה, אבל הרגע הזה שאני שוקע.. אוי הגעגועים.

התחקירנים שלי חזרו עם חומר למספר פרקים:

אז יאללה חלק ראשון: ההוא שהגיע משום מקום - הספייס הכי פשוט שהיה לי.

אני חובב כפות רגליים, זה ידוע מאוד. (כלומר, למי שקורא קצת מהבלוג שלי או רואה אותי בפמדום)
זה פטיש עמוק ומרכזי. אני מחובר אליו מהמון כיוונים ובהרבה צורות ודרכים. לענג מישהי דרך כפות הרגליים ולסגוד לרגליה זה אחד הדברים המרגיעים הממלאים והסקסיים עבורי

.
אבל האם סגידה לרגליים בלבד יכולה לגרום לריחוף ולניתוק הנדיר הזה שמכונה ספייס?ובכן, לא בקלות, אבל כן זכור לי מקרה מפתיע משהו.

בפמדום של אורדורה, בגרסה החולונית שלו, היתה מישהי, להערכתי גדולה ממני בכמה שנים, מושכת מאוד, שתמיד היתה מגיעה צמודה למישהו, תמיד הייתי מעיף לעברה מבט או שניים, ותוהה אם שייך לגשת אליה.

מהר מאוד היא שמה לב לעניין שלי והיינו מחליפים שלום-שלום מנומס ופעם או פעמיים היא סימנה לי להביא לה מים. שם זה הסתכם בעיקר. לפעמים היא חייכה לעצמה בהנאה כשראתה אותי מגניב לעברה מבט כשחלפתי לידה. היה לי ברור שהיא חשה בעניין שלי. 

באחת הפעמים האחרונות לפני שהפמדום עבר לתל אביב, לקראת סיום הערב, אחרי שזו ששיחקה איתי באותו יום כבר הלכה לה, ראיתי שהיא משתעשעת עם נשלט רנדומלי שניגש אליה ולא עם הקבוע שלה שכנראה הלך או לא הגיע איתה הפעם.

"זה הרגע שלי!״

״במקום לפנטז על אינטרקציה איתה כל פמדום מחדש עד שהיא תיעלם, תפוס אותה ברגע שיימאס לה מהמזדמן וגש אליה, מקסימום תקבל סירוב.״

ואכן, אחרי כמה דקות היא התעייפה מלהצליף במר רנדומלי והרצפה לרגליה התפנתה.

היא עמדה מעט משועממת, אני נעמדתי קרוב יותר, ואז מתחיל המאבק הזה בין הפחדן שבך "חכה שיהיה קשר עין ואז בקש בעדינות לגשת" לבין המעז "יאללה פשוט תעמוד מולה ותאמר שלום יפה ותנסה להבין אם היא בקטע לשחק קצת״

 
מי שניצח היה בכלל השקוף שבי שהסגיר את העניין (או שפשוט אפרגן לעצמי שהתחשק לה) כי פתאום ראיתי שהיא מסמנת לי בתנועת יד שאגש אליה, רגע נהדר שכזה, וכאילו ברור לה מה עובר לי בראש ובלי משחקי הכרות היא סיננה "תוריד לי נעליים ותעשה לי מסאז'"

מי אמר שאין קיצורי דרך נעימים בחיים?

היו לה רגליים יפות מאד, בעשירון העליון של כפות רגליים מסותתות ונשיות, זה אין ספק, אני זוכר טוב מאוד גם את המרקם הנהדר. אבל זה לא רק זה.

משהו בציפייה, בנונשלנט שבו היא סימנה לי לחלוץ נעליים בלי שבכלל דיברנו, אולי משהו באטמוספירה תחתיה, אין לי מושג מה בדיוק, אבל פתאום העולם בחוץ נעלם.

מעטות הפעמים בהן אני משרת מישהי בפומבי ולא במודעות לזה שאני בפומבי, ולא מודע למה שקורה סביבי.
ושם פתאום בום, "אימפריו" מוחלט כמו בהארי פוטר. אין לי מושג היום ולא היה לי מושג באותו רגע אם עיסיתי ונישקתי את רגליה במשך חמש דקות או חצי שעה.
הלוואי שהייתי יודע מה באותו רגע גרם לי לצנוח טוטאלית אל מחילת הארנב לרגעים של צמרמורת עונג שכלית ומנטלית שעטפה אותי.
ההימצאות לרגלי מישהי היא תמיד אושר גדול ופוזיציה מדהימה, העונג והשלווה שם לגמרי. אבל לרוב, כדי לייצר את הניתוק הנפלא הזה תמיד היה צריך איזשהו פלפל נוסף, איזה משהו אירוטי אחר שיגרום למפסק ההכרה שלי במוח לרדת.

מה היה שם שהצליח בפעם הזו ויחסית באפס מאמץ למחוק לי את ההכרה תחתיה?

הנונשלנט שלה? ההבשלה על אש קטנה של המשיכה אליה?

או שלפעמים זה פשוט מתרחש בלי טריגר אחד ברור? 

הלוואי וידעתי. או שאולי ההפתעה פה היא חלק מהיופי. כך או כך רגע נהדר ובלתי נשכח

פעם בחודש במילואים משבצים אותך לתורנות מטבח, אלה החיים, וכלים לא נשטפים מעצמם. 

הפעם בחודש שלי היתה השבוע (עדיין מדברים על מטבח, לא התחלתי לקבל וסת), זה לא בא בהפתעה היות ואני הסמל שמשבץ את התורנים למחלקה שלי. 

העניין עם מטבחים במילואים הוא כזה: אין כוח לזה. זה יום שצריך להעביר ולסמן איקס.

אצל מנהל המטבח לעומת זאת המצב הפוך - הוא צריך תורנים מתפקדים שלא ייעלמו לו לסלולרי כל עשר דקות ושהוא לא יצטרך לרדוף ולהתקשר אליהם חמש פעמים להבין לאן הם נעלמו.

כמו כן, אחרי חיל חימוש, מטבח זה אחד האיזורים הכי גבריים בצה״ל. מתי ראיתם טבחית צבאית לאחרונה? 

לזה התייצבתי שלשום. והנה הפתעה! יש חיילת שמנהלת את המטבח.

מראה של בחורה מתוקה, מנומשת, נאה בהחלט ומסתובבת שם ומחלקת הוראות.

ואני שבחיי שלא היה לי זין לרבע משמרת באמצע הסבב הזה, הזדקפתי בבת אחת.

״את הבוס פה?״

״לקרוא לך הבוסית או שיש לך שם״

אלה היו הפלירטוטים הראשונים, היא צחקה

אני לא יודע אם היא חשבה שאני בקטע שלה או פשוט נהנתה מזה שהיא קיבלה חייל צייתן במיוחד אבל מהר מאוד היא הצמידה אותי אליה למשימות ואני שיתפתי פעולה כמובן והמשכתי ללכת בעדינות על החבל של להתנהג רגיל אבל כנוע (לשאלת מי שיגיד שיש פה הטרדה, לא, לא היה שום דבר חריג או מיני כלפי חוץ, רק בראש שלי)

זה המשיך ללשאול אם זה בסדר שאעצור לקפה או אלך לשירותים, ובאיזשהו שלב היא כבר היתה בתוך הדמות ואמרה לי ״קח עוד עשר דקות אני הולכת להעביד אתכם בפרך כשתחזרו״

מה רע לה בחיים. קיבלה מילואימניק עם מרץ של סדירניק בטירונות שמפחד לחטוף שבת.

אתמול כשכבר לא הייתי חייל שלה יותר וחזרתי למחלקה שלי עברתי ליד המטבח 

״בוקר טוב ניר״ 

״בוקר טוב ביג בוס״ החזרתי לה בהצדעה.

היא נקרעה מצחוק. 

״יאללה בוא למטבח שוב אני צריכה חיילים שבאים לעבוד״

לא גיליתי לה שאני זה שמשבץ את התורנים, ושאני בהחלט שוקל לבוא שוב לפני סוף הסבב.

לאחרונה בעבודה הכניסו עובדת חדשה תחתיי, פתאום להיות צמוד למישהי שניהלה אותי ברמת העשר דקות פה עוד עשר דקות בוא איתי לשם - מרענן כל כך. חי כל כך. מעיר אותי כל כך.

כמו שאמרתי בכותרת - נשלטים נהנים יותר.

מדי פעם במהלך חייך אתה תפגוש מישהי שיתחשק לה שתסגוד לרגליה (או לגוף שלה, אבל נתחיל מלמטה)

והמישהי הזו לא תהיה עוד אחת עם נטייה להנות משליטה והערצה, ולא עוד אחת עם כפות רגליים מסותתות באופן חריג.

היא תהיה הרבה מעבר עבורך, היא תהיה מישהי שתעורר בך זרמים עמוקים מאוד בכל מיני מקומות בגוף, והתשוקה לשרת אותה תבער בך מהבטן הרבה לפני שהיא תבוא מחרמנות (והיא תצטרף ותבוא גם משם, בהחלט)

משהו באופי שלה או בחשיבה שלה או בכתיבה, הדיבור והמראה שלה. או בכולם יחד.

ואתה תמצא את עצמך מקבל פקודה לטפס כל הדרך עד לחלק הנמוך ביותר בגוף שלה ולענג אותה שם.

תנשום עמוק. זה בדיוק הרגע לנשום עמוק. לרסן את ההתרגשות הפראית והחייתית שתבער בך, את הרצון להיבלע בתוך המרקם, הריח, הצבע והצורה של כפות רגליה.

תנשום אח שלי. תרסן.

תבוא לעבוד.

עם יד ימין, ועם יד שמאל, ועם הסנטר, והמפרקים, ועם השפתיים ועם הלשון.

אל תתמכר למחשבות על כמה מדהים לסגוד לה, תהיה פשוט עסוק בלסגוד לה.

תלמד את השפה, את הצלילים. מתי נפלטת אנחת עונג קטנה, מתי השרירים נרפים בהנאה, מתי יש התנגדות, מתי נדרשת רכות ומתי כוח, מתי היא מחפשת קשר עין ומתי היא עם עצמה.
ומתי נכנס לחדר האויב האכזר ביותר שלך - שעמום. תעיף אותו מהחדר, תבעט לו בפרצוף ומהר, אחרת יש לו נטייה להישאר (לא מניסיון שלי כמובן, חבר סיפר לי. נו אומר לך שמעתי מסיפור של חבר מה אתה מסתכל עלי ככה)

זה יכאב לך בידיים אם אתה חדש בזה, כמו כל ספורט חדש שמפעיל שרירים שמזמן לא הפעלת.
תדאג שכל שריר שלה יקבל את עוצמת, עומק וכיוון הלחיצה שמוציא ממנה הכי הרבה, ואז תכניס גם את האקורדים ואת הבס, את יד שמאל, ושוב תקשיב למוזיקה, מתי הזמן להפעיל את כל הכלים יחד בהרמוניה, מתי הזמן לקרשנדו. מתי הרגע ללחוץ עם כל התזמורת יחד.

אל תתנפל עם הפה כמו ילד בחנות ממתקים על ערימת הטופי הראשונה שהוא רואה, חכה עם זה, תקשיב לה.
תרגיש מתי הרגע שבו השפתיים והלשון שלך יגרמו לה את מה שהיא לא ציפתה לקבל ממך, ואז תבוא, ושם כבר אל תתבייש להיות חושני יותר, מיני יותר. תישאר גם פונקציונלי. הידיים לא נחות עכשיו! אתה עדיין מרוכז בה. ומשם הלאה עד לעונג הבא, ולבא אחריו.

אה כן, אין לך מושג כמה חשובה הנוחות. הצוואר שלך, הראש שלך, הכתף שלך, כולם יכולים לתת קונטרה, משענת, או אולי סתם מגע שמחרמן אותה. זו תזמורת, לא מופע אקוסטי.

ואל תעצור לנוח אלא אם אין ברירה, ייתכן שתתעייף ותצטרך כמה דקות לחלץ עצמות(זה אומר שמצבך נהדר והיא נהנית מהיצירה, אגב), וגם אז שמור על מגע, הישאר לרגליה, הפרש הגבהים הקבוע קריטי פה.

לפעמים אתה תרגיש שמשהו הלך לאיבוד ואתה לא מצליח לתקשר יותר, ייתכן ששם זה יסתיים.

דחה את הרגע הזה, הילחם בו ושנא אותו. תגרום לה לרצות אותך שם לרגליה לנצח.

תגרום לאוזן שלה לאהוב את המוזיקה הזו ולרצות לשמוע אותה שוב.

תתרכז בה ואז יקרה הדבר שרצית שיקרה בפנטזיות שלך. פתאום אתה תרגיש את זה.

אתה הרי תהיה כל כך מרוכז ועסוק שזה יהיה כמעט כמו עבודה, אולי יותר כמו לשחק כדורסל. כמו להיכנס לסל מול שני מגנים בצעד וחצי ולחשב בחצי שניה לאיפה אתה מגיע בצעד הבא ובאיזו זווית ומה המרחק מהסל.

המוח מאוד עסוק ומרוכז. להעביר שוב לשון על הבוהן המפוארת שלה? ללוות במגע את העצם החיצונית של כף הרגל בעוצמה כמעט מושלמת שתשאיר אותה בתחושת הכמעט המענגת שמשאיר ביס נפלא ממנה מושלמת אבל קטנה מדי שנגמרת רגע לפני? 

ובתוך הסיזיפיות הזו פתאום יבריק בך הברק - אני מוטל לרגליה של אישה שעד לא מזמן לא הכרתי, או שהכרתי עד היום בנסיבות הרבה יותר רשמיות.

ואני מנשק ומלקק ומעסה ומתפלש בכפות הרגליים שלה שנשלפו מהנעליים לאחר יום עבודה. או בשוקיים או בזרועות או איפה שהיא לא תרצה בגוף שלה.

הסגידה שבזה תכה בך בעוצמה, המשמעות והאופטיקה של הסיטואציה תשטוף אותך. המיקום שלך תחתיה והעובדה שכולך במאה אחוז ריכוז כדי לשרת ולהיות כלי עבורה תהלום בך. זה יערפל אותך, פיזית, בתקווה שגם היא תרחף מספיק כדי לא להרגיש שאתה שוקע לתוך מחילת ארנב שלא היתה פה לפני עשר דקות. 

ספייס. 

ומתישהו הדבר הנפלא הזה יסתיים, מתישהו יימאס לה, או שהיא תרגיש שזהו להיום, או שאתה תרגיש כבר מרוקן, אולי תתעייף.
ואתה תקום מהרצפה (כשתורשה), ותנעל לה נעליים (או תגיש לה וואטאבר שפשטת ממנה), ותלך הביתה, ולמחרת במשרד תסתובב כמו אדם עצמאי מלא פאסון במשרד ואף אחד לא ינחש. 

לא תמיד תצליח להגיע לשם. לא תמיד זו שמעליך תמשוך אותך מספיק ותעורר בך רצונות עמוקים מספיק כדי להצליח להגיע לשם או כדי להתאמץ כל כך להגיע לשם.
לפעמים סתם לא תהיה כימיה מספיק טובה.

אבל כשתגיע לא תוכל לחזור אחורה לעולם. כי שום דבר לא משתווה לזה.

ואתה תתגעגע והיא תתגעגע.

ואני מתגעגע. כי זה לא קורה המון, אבל אלה הרגעים שמבהירים לי שלסגוד זה לא פטיש חולף ולא איזו גחמה. זה צורך, זו אהבה, זו שמש ואור וחמצן ופוטוסינתזה ועוד מטאפורות מוגזמות לרגעים נפלאים של סגידה אמיתית.