תקופה של יותר מדי צבא ומעט מדי פמדומים ובדסמ העלתה בי פרץ של געגוע.
לנשים מסוימות ונהדרות ולרגעים מסוימים שגרמו לי לחוות ריחוף ועונג שלא הכרתי קודם לכן. לא בסקס רגיל, ולא בתקופות ההן כשרק גיליתי עד כמה אני נמשך לבדס"מ.
בקיצור – ספייס. זכרון שני.
געגוע
אני מתגעגע אליה. אותה אחת שידעה לעשות קסמים, היא לא היחידה שפגשתי שידעה לעשות לי קסמים במוח, אבל היה איתה משהו פראי ומשוחרר ושובר גבולות.
היא הצליחה לגעת לי הכי עמוק שיש בשניים מהפטישים הכי קטלניים, הכי ארסיים, הכי אמיתיים ששוכנים בתודעה הסוטה שלי.
כל אחד משני הפטישים האלה הוא חתיכת פטיש (משחק מילים צפוי) חמישה קילו למוח.
ושניהם כה מסובכים למימוש.
האחד – ללכת מכות, כי מעטות כל כך הפרטנריות שחושקות בו.
השני – ביזאר קל, כי מעטות כל כך הפרטנריות שהצליחו לגרום לי לחשוק בו.
והיופי שבסיפור הוא שהיא לא מפה. לא מהכלוב, לא מכירה את המושגים, לא מכירה את הליינים והמסיבות והביגוד והתאורה והחבלים. הכרנו, התיידדנו קלות, ברגע של פתיחות יתר מצידי (בניגוד לזהירות הרגילה והלפעמים ארורה שלי) חשפתי קלף אחד יותר מדי והיא קלטה והסתקרנה.
"אתה מאלה? זה מדליק אותך? רגליים ומכות וסאדו מאזו וזה? אתה בטח הולך כל שבוע לדאנג'ן"
אז שיתפתי אותה, והתפללתי שהיא תבין שזה משהו אישי בטירוף, והסברתי לה. והיא הגיבה כמו שאחד כמוני תמיד חולם שמישהי כמוה (היא היתה כל כך סקסית) תגיב. ואמרה לי בפעם הבאה שישבנו "יאללה" והניחה עלי רגליים. "תעשה חזק"
וחצי צחקה וחצי זרקה פקודות ובעיקר נהנתה לראות את ההשפעה המכשפת של הדומיננטיות שלה עלי וכמה זה הפך אותי לכלי משחק בידיה וברגליה.
ואז סיפרתי לה על הפטיש של ההיאבקות. והיא שמתאמנת בלי סוף בחדר כושר החליטה שזה מדליק גם אותה.
אני זוכר את רגע ההארה הזה.
היאבקות זה פטיש כל כך קשה למימוש (רוב מוחלט של הנשים שפגשתי שמגדירות את עצמן שולטות לא מתחברות לזה. לכוחניות, למאמץ, או סתם לא מתחברות. אפשר להבין)
ופתאום מישהי, סקסית להחריד, שאני מכיר ברמה די שטחית (לפחות עד הרגע שבו חשפתי בפניה את הזהות המינית שלי כמו שעם החברים הכי קרובים אני לא מעז) – אומרת לי בנונשלנט ששמור למישהי שמעולם לא היתה בכלוב ולא מבינה איזו פצצה היא מפילה פה - "יאללה פעם הבאה שאני עוברת באיזור שלך ויש לי זמן אני מביאה בגדי ספורט וננסה"
אני נראה לכם מטומטם? שאני אסמוך על זה שהיא תזכור להביא בגדי ספורט?
ברור שקניתי לה והחזקתי בבית.
שלוש פעמים היא באה, ושלוש פעמים הלכנו מכות, כשאני כמובן מגביל את עצמי כי מנצחת יש רק אחת, והיא מכניעה ומרתקת ופתאום מכניסה סטירה (בלי לשאול כמובן, כיאה למישהי שלא מכירה חוקים של בדס"מ) ומתיישבת וחונקת ונהנית לראות אותי מתפתל ביני לבין עצמי. נקרע בין הרצון להשיב מלחמה לבין הרצון להכנע ולהירמס ולהתאיין לתוכה.
שלוש פעמים שבכל אחת מהן חשתי דברים שלא ידעתי שאפשר לחוש. חשתי עוצמות משיכה שלא ידעתי שניתן לחוות.
וחשתי השתוקקות לחוות את אחד הדברים הכי אינטימיים וסקסיים שיש – ביזאר קל.
סימון טריטוריה, פראי חייתי, כמו חיות בטבע שמסמנות בעזרת השתן מה שייך להן.
משהו שמעולם לא חוויתי כמו שצריך (אם כי התקרבתי לחוות אותו עם השולטת המושלמת שהייתי שייך לה כמה חודשים)
טפטפתי לה (פאן אינטנדד) את הרעיון כשנפגשנו ובין לבין. היא לא נרתעה, אבל חשבה שאני צוחק. בפעם השלישית (למרבה המזל כי זו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו) היא אמרה לי "יאללה בוא ננסה אם אתה מעז, אבל אתה מנקה (נו שיט!)"
מה אגיד לכם. לחצות קו שאף פעם לא חצית ובצורה כזו.. אין לי הרבה רגעי ספייס מוחלטים בחיים. כאלה שממש הרגשתי ניתוק מהגוף פיזית. איתה היו לי שלושה כאלה – כשהלכנו מכות, כשהתחשק לה שאסניף אותה רגע אחרי שפירקה אותי. וכשהיא השתינה לי על הצורה (לא, ללהעז לשתות את זה לא הגעתי, אם היינו נשארים בקשר זה היה קורה מהר)
אחחח הזכרונות.
היא עזבה בפתאומיות את ישראל לקצה השני של העולם, רגשית לא היינו בקשר קרוב כך שלהגיד שהיא שברה לי את הלב יהיה לא מדויק. אבל היא בהחלט ריסקה לי חתיכה ממנו.
התכתבנו קצת פה ושם. הזכרתי לעצמי שאני הייתי עבורה התנסות משעשעת ושאני לא יכול לכתוב לה בכל פעם שאני חרמן מגעגוע. אני לפעמים עוד חולם על טיסה לארה"ב במיוחד בשבילה, אבל גם מבין שזה לא יקרה כנראה. רמזתי פעם או פעמיים. היא הגיבה ב"בטח יהיה כיף" כללי שכזה. היה ברור שהיא לא חוותה את מה שאני חוויתי שם ושהיא לא באמת עסוקה בזה כמוני. בפעם האחרונה שדיברנו היא החלה לצאת עם מישהו.
ההכרות איתה גורמת לי תמיד להזכיר לעצמי – יש חוויות שטובות מדי מכדי להימשך לנצח. אבל מה שחשוב הוא לזכור – לא להצטער שהגיע זמנן להסתיים, אלא לשמוח על זה שהיקום סידר לך לחוות אותן.
וואו איזה ספייסים חוויתי איתה. אני לפעמים מתקשה להאמין שזה קרה באמת.