מלחמה היא (רוב הזמן) לא זמן לייצר זכרונות חדשים.
אבל היא זמן מצוין להיזכר ולהציף כמה, ואם כבר אז למה לא את הטובים שביניהם.
ניסיתי בתקופה האחרונה להיזכר ברגעים שבהם חוויתי מה שמכונה ״ספייס״ או איזשהו שיא של שקיעה נפלאה ומתוקה לתוך רגע בדס״מי שמלווה בערפול חושים קל או כבד (אני חושב שגז צחוק - בתור ילד נתנו לי בטיפולי שיניים - זו התחושה הכי דומה לזה)
בתור פריק קונטרול שהראש שלו עובד בלי סוף גם בזמן סשן - זה קורה לי מעט מאוד, וכשזה קורה זה בלתי נשכח,
לא חסרים לי רגעים עם נשים נפלאות גם בהכרה מלאה, אבל הרגע הזה שאני שוקע.. אוי הגעגועים.
התחקירנים שלי חזרו עם חומר למספר פרקים:
אז יאללה חלק ראשון: ההוא שהגיע משום מקום - הספייס הכי פשוט שהיה לי.
אני חובב כפות רגליים, זה ידוע מאוד. (כלומר, למי שקורא קצת מהבלוג שלי או רואה אותי בפמדום)
זה פטיש עמוק ומרכזי. אני מחובר אליו מהמון כיוונים ובהרבה צורות ודרכים. לענג מישהי דרך כפות הרגליים ולסגוד לרגליה זה אחד הדברים המרגיעים הממלאים והסקסיים עבורי
.
אבל האם סגידה לרגליים בלבד יכולה לגרום לריחוף ולניתוק הנדיר הזה שמכונה ספייס?ובכן, לא בקלות, אבל כן זכור לי מקרה מפתיע משהו.
בפמדום של אורדורה, בגרסה החולונית שלו, היתה מישהי, להערכתי גדולה ממני בכמה שנים, מושכת מאוד, שתמיד היתה מגיעה צמודה למישהו, תמיד הייתי מעיף לעברה מבט או שניים, ותוהה אם שייך לגשת אליה.
מהר מאוד היא שמה לב לעניין שלי והיינו מחליפים שלום-שלום מנומס ופעם או פעמיים היא סימנה לי להביא לה מים. שם זה הסתכם בעיקר. לפעמים היא חייכה לעצמה בהנאה כשראתה אותי מגניב לעברה מבט כשחלפתי לידה. היה לי ברור שהיא חשה בעניין שלי.
באחת הפעמים האחרונות לפני שהפמדום עבר לתל אביב, לקראת סיום הערב, אחרי שזו ששיחקה איתי באותו יום כבר הלכה לה, ראיתי שהיא משתעשעת עם נשלט רנדומלי שניגש אליה ולא עם הקבוע שלה שכנראה הלך או לא הגיע איתה הפעם.
"זה הרגע שלי!״
״במקום לפנטז על אינטרקציה איתה כל פמדום מחדש עד שהיא תיעלם, תפוס אותה ברגע שיימאס לה מהמזדמן וגש אליה, מקסימום תקבל סירוב.״
ואכן, אחרי כמה דקות היא התעייפה מלהצליף במר רנדומלי והרצפה לרגליה התפנתה.
היא עמדה מעט משועממת, אני נעמדתי קרוב יותר, ואז מתחיל המאבק הזה בין הפחדן שבך "חכה שיהיה קשר עין ואז בקש בעדינות לגשת" לבין המעז "יאללה פשוט תעמוד מולה ותאמר שלום יפה ותנסה להבין אם היא בקטע לשחק קצת״
מי שניצח היה בכלל השקוף שבי שהסגיר את העניין (או שפשוט אפרגן לעצמי שהתחשק לה) כי פתאום ראיתי שהיא מסמנת לי בתנועת יד שאגש אליה, רגע נהדר שכזה, וכאילו ברור לה מה עובר לי בראש ובלי משחקי הכרות היא סיננה "תוריד לי נעליים ותעשה לי מסאז'"
מי אמר שאין קיצורי דרך נעימים בחיים?
היו לה רגליים יפות מאד, בעשירון העליון של כפות רגליים מסותתות ונשיות, זה אין ספק, אני זוכר טוב מאוד גם את המרקם הנהדר. אבל זה לא רק זה.
משהו בציפייה, בנונשלנט שבו היא סימנה לי לחלוץ נעליים בלי שבכלל דיברנו, אולי משהו באטמוספירה תחתיה, אין לי מושג מה בדיוק, אבל פתאום העולם בחוץ נעלם.
מעטות הפעמים בהן אני משרת מישהי בפומבי ולא במודעות לזה שאני בפומבי, ולא מודע למה שקורה סביבי.
ושם פתאום בום, "אימפריו" מוחלט כמו בהארי פוטר. אין לי מושג היום ולא היה לי מושג באותו רגע אם עיסיתי ונישקתי את רגליה במשך חמש דקות או חצי שעה.
הלוואי שהייתי יודע מה באותו רגע גרם לי לצנוח טוטאלית אל מחילת הארנב לרגעים של צמרמורת עונג שכלית ומנטלית שעטפה אותי.
ההימצאות לרגלי מישהי היא תמיד אושר גדול ופוזיציה מדהימה, העונג והשלווה שם לגמרי. אבל לרוב, כדי לייצר את הניתוק הנפלא הזה תמיד היה צריך איזשהו פלפל נוסף, איזה משהו אירוטי אחר שיגרום למפסק ההכרה שלי במוח לרדת.
מה היה שם שהצליח בפעם הזו ויחסית באפס מאמץ למחוק לי את ההכרה תחתיה?
הנונשלנט שלה? ההבשלה על אש קטנה של המשיכה אליה?
או שלפעמים זה פשוט מתרחש בלי טריגר אחד ברור?
הלוואי וידעתי. או שאולי ההפתעה פה היא חלק מהיופי. כך או כך רגע נהדר ובלתי נשכח