בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

רסיסי שליטה

מחפש לצלול לעומק.
לפעמים נהנה גם לשחות ברדודים.
ואם זה מתאפשר, אז גם לכתוב על זה.
לפני 7 חודשים. 30 ביולי 2023 בשעה 8:15

אני רגוע כשהים שלך רגוע.

אני סוער כשהים שלך סוער.

 

אני מנסה ללמוד איך לנווט לחוף מבטחים כשהסערה תופסת אותי עמוק מדי, אני מנסה לחתור בלי להתעייף, ומתחנן שתהיה איזו הפוגה כדי לקחת כמה נשימות עמוקות שלא אטבע, שלא אפלט חסר חיים לחוף.

אני רואה את היבשה הדוממת והיציבה במרחק לא גדול ממני, אם אצא מהים ואגיע אליה - אעמוד על קרקע יציבה, בטוחה, שקטה.

 

אבל המים שלך עוטפים את כולי, ממלאים אותי, אני מעדיף עכשיו לחתור לעבר המצולות.

משעמם מדי בחוף, משעמם מדי בלעדייך.

מעדיף לקחת עוד נשימה ארוכה ולנסות לא לטבוע. השתזפתי מספיק זמן בנינוחות על החול.

 

לפני 8 חודשים. 17 ביולי 2023 בשעה 9:19

העולם שלי מכווץ כולו כבר תקופה לתוך סיר רותח ומבעבע של רגשות, תשוקה, עלבונות, סליחות, אהבה, בדס״מ, ריחוק וקירוב.

 

אני מתנהג כמו המתבגרת הזו בסרט אימה שמחליטה ללכת לבד לבדוק מה מקור הלחישות בעליית הגג במקום לקרוא לשוטרים או להעיר את ההורים.

אנחנו יודעים שזה כנראה ייגמר רע מאד, גם היא יודעת. אבל זה מרתק אותה, היא נמשכת לשם (וגם צריך עלילה כדי שיהיה סרט)

והכל רותח וגולש בקצב שלא ידעתי, שיחות על הכל לתוך השעות הקטנות, רעב שכלי ואישיותי אחד מהשנייה כמו שלא חשבתי שיכול להיות אפשרי, משיכה גופנית עצומה שנמצאת כל הזמן, יכולת לנהל שיחה שלמה במבטים קצרים ממרחק בפומבי, אבל גם שריטות ופצעים וכוויות קור וחום ופגיעות שחוזרות על עצמן.

והכל ב200 קמ״ש. זו המהירות שלה, עם כל הסללומים האפשריים, מהירות שלא חוויתי מימיי. והכל חריף ושורף את הלשון ומעקצץ בכל הגוף ואין אפילו זמן לעצור ולבקש להקיא, אנחנו דוהרים וממתינים לקיר שירסק את שנינו.

ויש לב. לב שיודע שסערות כאלה נועדו לגילאים שהם חצי משלי, ושמוטב היה לתת לאדם אחר לבדוק את מקור רעשי הדלת החורקת האלו.

אבל אני לא מצליח. כמו דמות שפועלת על פי תסריט שהיא לא כתבה, אני עושה עוד צעד ועוד צעד. מועד, קם, נחבל, נכבל, נפצע, מחלים, מתרגש, נסער, אוהב, מגונן, מתרחק ומתקרב. לפעמים בעל כורחי, לפעמים כל זה בשעה אחת איתה. אי אפשר להתנתק מרצון, אי אפשר להתרחק, זה מגנט חזק מדי וזכות הבחירה ניטלת ממני לאט לאט בצורה אכזרית. כמו שאני אוהב.

ובכלל אנחנו לא יחד. כלומר, עדיין לא. אולי מחר נהיה, ואולי אף פעם לא. פעם ראשונה שאין לי שמץ של מושג מה כתוב בתקציר העלילה. כבר מתבקש שאעשה את הצעד, או שבכלל זה לא עובר לה בראש, או שגם היא מתהפכת כל שעה, או שהיא כבר ממתינה לי, סביר להניח.

 

הפעמונים מצלצלים ברעש. ואני יודע היטב למי צלצלו. עבורי, קפוץ מרכבת ההרים הזו אחרי הלופ הבא! זה יסתיים בלבבות מדממים, מה לך ולזה בשלב זה של חייך? או ש״בשלב זה של חייך״ זה משפט ויתור בכלל, לא? 

בתכל׳ס אני יודע כבר את התשובה, שנינו ילדים גדולים ואנחנו עדיין פה, זה יקרה מאד בקרוב, אין לי באמת איך להתרחק כרגע מרצון, אז נשארה האופציה השנייה, התסריט הזה חזק ממני.

ואולי הפעמונים הם בכלל תרועות? אולי ככה צריך לחוות את זה? הכל בכל מקום כל הזמן. ואולי סוף הסערה בכלל לא חייב להיות טראגי?  

אולי ככה נושמים וטועמים את החיים, אולי התאמה וחוסר  התאמה כל כך קיצוניים הם משהו שצריך להציץ לתוכו לפחות? לתת לו צ׳אנס? להבין איך מתקיים השרדינגר הפסיכי הזה בשתי נפשות תמימות וידידותיות למראה?

אולי החרטה וה״מה היה אילו״ יהיו גדולים מדי אחר כך? 

 

אני צריך לישון קצת, ולהתלבש חם. מזג האוויר לתקופה הקרובה - סוער.

לפני 8 חודשים. 28 ביוני 2023 בשעה 10:59

מלווה מישהי (ונילית) לרכב. מדברים קצת, משוחחים קצת, מדסקסים קצת, ופתאום אנחנו מתנשקים ומתגפפים בבגדים, נמרחים קצת אחד על השנייה, והכל בצהרי היום לא רחוק מהדירה שלי ומהעבודה שלה. ממש לפני כמה שעות.

לא הכי אחראי מצידנו אבל מחרמן בטירוף, מה גם שנאלצנו להתעשת ולהירגע. אנחנו יודעים שיש בינינו משיכה הדדית אבל זה מפתיע אותנו. לא ברור מה קרה פה עכשיו.

 

חולפות שעתיים, (הכל היום כן? הספק מרשים ואני בכלל עובד) מקבל הודעה קולית מחברה אחרת. אחת שכבר שנה משחקת לי במוח ויודעת בדיוק מה מדליק אותי ואני יודע בדיוק שזה מדליק גם אותה. והיא אחת שמבינה דקויות עדינות של כניסה איטית למוח של אדם ובכללי היא מתחילה לככב אצלי בכל בלוג כבר.

הודעה קולית. של 32 שניות. התוכן שלה לא חשוב (הוא כן, והוא הולם בי כמו פטיש לראש. אבל לא חשוב לפואנטה)

 

מבין השניים - ההודעה הרבה יותר מעוררת ומחרמנת אותי. הודעה קולית מול כמעט-סקס ברכב. מול מגע וגוף ולשונות וידיים שנשלחות. פאקינג הודעה קולית. Voice message. 

מה לא בסדר עם המוח הטרוק והסוטה שלי?

 

חוזר לעבוד. יום גדוש עד כה.

לפני 9 חודשים. 24 ביוני 2023 בשעה 12:18

1. חרמנות רגילה - באה והולכת ונעלמת וצצה, לפעמים כמה פעמים ביום, כמו גשם ביום חורפי.

לעומתה, זו הבדס״מית היא כמו טמפרטורת הים. היא מתקררת לאט ומתחממת לאט. יש לה פרצים, ברור. אבל היא מושפעת מתקופות ארוכות יותר.

לא סתם המים בים הכי חמים בתחילת החורף, והכי קרים בתחילת הקיץ - דברים עמוקים צריכים בישול ארוך. אני כרגע בתקופה קיצית מאד בחיי אגב, אחרי חורף משמים וונילי של חודש.

************************************************

2. גבולות קשיחים אבל לא לגמרי קשיחים.

יש גבולות שאני מכליל כגבול כשאדבר עם מישהי. אבל עמוק בראש אני מפנטז על לחצות אותם ברגע הנכון עם זו שתהיה ראויה ומתאימה לזה מבחינתי ומבחינתה. 

חדירה. מעולם לא חוויתי, סיכוי לא רע שגם לעולם לא אגשים. זה מסובך ומורכב ומצריך המון דברים בפרטנרית. ואולי לא קיימת הפרטנרית לזה. למה שהיא לא תעדיף כל אחד אחר שחושף ישבן לכל מי שרק שורקת לכיוונו ומוכנה? למה להכנס למוח של מישהו שכל הזמן חושב ומעמיד התנגדויות ושואל שאלות? למה להסתכן בסירוב?

אולי יום אחד זה יקרה.

ביזאר (קל בלבד). גם זה מצריך לא מעט. אמנם הרבה פחות מפחיד וטראומתי, אבל מצריך משיכה ברמה משוגעת, ולא רק משיכה מינית, גם משיכה היררכית כלפיה. בקיצור, נדיר. 

היתה אחת, פעם אחת, שאיתה זה קרה. זה הדליק גם אותה מסתבר, היה קורה אולי שוב אבל היא כבר לא חיה בארץ יותר:( איזה רילוקיישן עצוב. 

***************************************************
3. ומגבולות לא קשיחים עד הסוף לכאלה שאין סיכוי שישתנו.

פורסד בי. זו תופעה מעניינת - אני פה שנתיים. יצא לי לדבר עם הרבה נשים, רובן שולטות, על כל מיני נושאים בבדס״מ, אחד מהם הוא גבולות.

גבולות זה נושא שתמיד זוכה לכבוד, הבסיס לאינטרקציה. ואף על פי כן מוטיב אחד חזר כמה פעמים, שוב ושוב. קושי לקבל את פורסד-בי כגבול קשיח שלא צפוי להשתנות אי פעם.

היו כאלה שאמרו/הטיפו לי שזה לא באמת גבול, זה הרקע השמרני-דתי שלי שגורם לי לחשוב ככה.

פעם אחת זו תויק כ״אגו גברי״ (ברור, אני מנשק רגליים של נשים מרוב אגו), טענה שחזרה לא מזמן בפורום מסוים שעוסק בשליטה.

נתקלתי גם ״בסדר, חכה, זה יגיע״

וברוב המוחלט מדובר היה בבנות אדם שלא מכירות אותי בכלל או כמעט בכלל. האם האקט הזה כל כך מחרמן? האם זה החשד שהצהרה על פורסד בי כגבול מוחלט בעצם מקפלת את העובדה שמדובר בהומופוב שכל רגע יסיר את המסכה? למה זה מעורר התנגדות?

נשגב ממני מעט. ועדיין כשיוצא לי לעיתים לדבר עם מישהי חדשה על גבולות, יקרה אחד מהשניים: היא תכבד ולא תעיר כלום(קורה הרבה כמובן), או שהיא תעיר משהו בבטחון ואני אסכים/אתווכח ובראש אזכיר לעצמי לא לקיים איתה שום אקט שמתקרב לאיזשהו סף שלי. 

************************************************

4. כפות רגליים.

עברתי לאחרונה חוויה מטלטלת על גבול הספייס במהלך מסאז׳ לרגליים של מישהי, זה עורר אותי (בפעם האלפיים בערך עד כה בחיי) לנסות להבין מה קורה שם במוח שלי.

הייתי עסוק בין ריחוף מאושר בזמן המסאז׳ ובין ריכוז מאומץ על מנת לגרום לה להנות ממנו ככל האפשר, ורק לרגע עצרתי לשנייה והסתכלתי ממרחק אפס בכף הרגל המפוארת שלה שהונחה בגובה העיניים וצילמתי מסך בזכרון שלי. ואז נישקתי בעדינות אירוטית ותשוקה אינסופית את מרכז הסוליה והבוהן שלה כמו הלך צמא שגילה באר מים במדבר הלוהט, וגם את זה צרבתי בזכרון. 

 

וכשסיימתי, שלפתי את התמונות ששמרתי אצלי בראש וניסיתי להבין - מה מתעורר בי שם?

אני יודע מה מעוררים האיברים המיניים של מישהי מושכת, אתה רוצה לשכב איתה, מאד מובן אבולוציונית. אתה רוצה לסגוד לה ולתת לה להכות אותך ולקשור אותך, הרבה פחות מובן אבולוציונית, אבל מובן לאור מי שאני.

 

אבל כף הרגל? מתעורר שם משהו שאני לא יודע לקרוא לו בשם, משהו שהוא הרבה יותר מרק מיניות ותשוקה. כאילו יש איזה חוש נוסף נעול בתודעה שזו הדרך היחידה לתקשר איתו, התדר היחיד שהוא קולט.

 

לא יודע, אין לי פואנטה. ככה זה אצל סוטים, איכס.

לפני 9 חודשים. 20 ביוני 2023 בשעה 9:05

יש תקופה בחיים שאתה מסתובב עם גב מלא שריטות.

לפני כמעט מחצית מהחיים שלי, בטירונות ובאימון, אתה זוחל וזוחל ובכוונה מזחילים אותך על קוצים. ואל תנסה לעקוף אותם כי זה יכאב יותר.

והזרועות והגב מקבלים גוון אדמדם כזה עם כל מיני פסים וקווים ואתה מורעל וגאה בזה ומרגיש שזה מה שצריך ונכון וההקרבה שווה כל גרם של כאב בדרך.

 

וחולפות השנים, ואתה פי שניים בגיל. והצבא הוא זכרון רחוק כמו התיכון ואתה כבר לא זוכר מי היה לפני מי.

אבל פתאום במשך תקופה לאחרונה אתה מתעורר בבוקר ומחליף חולצה מול המראה ושם לב ששוב יש לך שריטה אדמדמה בזרוע וכמה על הגב, ועוד שתיים קטנות על העורף. 

ואתה גאה בזה ומרגיש שזה מה שצריך ונכון וההקרבה שווה כל כאב שבדרך. שווה כל מבט מרוצה שלהן בזמן שהן נועצות בך ציפורניים.

ובא לך עוד. כי נשאר עוד הרבה משטח עבודה. 

 

בא לי עוד. 

לפני 9 חודשים. 18 ביוני 2023 בשעה 21:51

אני לא לגמרי מבין מה זה ספייס

 

יש לי קושי עם מילים גלובליות שמגדירות חוויות אישיות שמשתנות מאדם לאדם, אבל כן יצא לי בתור נשלט נודניק ומאתגר שכל הזמן חושב ומודע לכל דבר סביבו ובוחן בלי סוף את הסיטואציה, יצא לי פה ושם להצליח לשקוע לתוך רגע, לתוך סצינה, לתוך אקט.

 

קורה לי יחסית בקלות כשאני מוצא פרטנרית שאוהבת להתגושש בכוח (ולהכניע כמובן, זה לא חוג ג׳ודו במתנס עכשיו, לא באמת הולכים מכות), כשלמצוא מישהי שחולקת חיבה לזה זה החלק הקשה (יש כזו בכלל בקהל פה??)

קרה לי במפתיע כשוויצ׳ הכאיבה לי באמת בפעם הראשונה.

 

קרה לי אתמול במהלך פאקינג מסאז׳ לרגליים של מישהי. ליתר דיוק בזמן מסאז׳ לרגל שמאל שלה. זה היה עד כדי כך על הדרך. זה תפס אותי עד כדי כך לא מוכן. כנראה זה גם הושפע ממה שעברתי בתחילת הערב קודם לכן וכבר סיחרר אותי לא מעט.

הייתי שם לגמרי וגם לא ממש הייתי שם. הייתי מודע לזה שאני מרגיש את כל מה שאני מחפש להרגיש בשירות למישהי שפוקדת עלי לשרת אותה, הייתי מודע לכף הרגל היחפה והמסותתת להפליא שלה שמונחת בכף ידי ומרפרפת על שפתיי, ובמקביל לכל זה גם הייתי מנותק ושליו ורגוע. הייתי מסוחרר וממוקד.

 

ספייס? יש מצב. וברגע הכי סתמי ומפתיע.

לפני 9 חודשים. 18 ביוני 2023 בשעה 8:07

החיים שלי עמוסים לאחרונה, אין זמן לנשום, ולכן שריינתי ונרשמתי מיד כשהופיע הפמדום בלוח הבילויים.

הפעם באתי לבד וזה אומר שלא ידעתי למה לצפות. טוב שלא ידעתי.

לפמדום אתמול, שלא כמו בסרט סטנדרטי של טרנטינו, היו התחלה אמצע וסוף ברורים. מה שעוד היה, וזה יותר מזכיר את קוונטין, זו נוכחות של כפות רגליים. ולא רק.

 

בהתחלה נכנסתי עם מישהי שאני מכיר קלות, בעיקר מפה ומקצת שלום שלום בפמדומים. ביקשתי רשות לשבת על הרצפה לידה בפינת העישון שהיתה עוד מרווחת. וככה העברנו רבע שעה רגועה מאד, בפינה נסתרת, כשאני לרגליה. לא היה לי צורך לבקש אפילו לחלוץ לה נעליים.

יש משהו רגוע וטוב בירידה הזו לרצפה. במיוחד מישהי שאתה מכיר ורצית שזה יקרה איתה. אני אוהב לנשום את האוויר הזה, ספתח כזה שפותח לך את המוח בדיוק למה שצריך.

בהמשך היא רצתה קצת יותר רעש ואקשן וישבנים להצליף בהם, אני לא הכתובת ונפרדו דרכנו, לא לפני סימן אדום או שניים שהשאירה לי בגב.

 

ואז אומרים שלום לכמה אנשים, שותים בירה קלה, אוכלים משולש פיצה, ונקלעים לשיחת חולין עם מישהי אחרת שאני מכיר מפה.

העניין איתה הוא שהתכתבנו כבר לא מעט זמן בעבר, אמרנו גם שלום כמה פעמים באירוע הנ״ל, אבל הכל היה חברי. היא כמובן יודעת מה יש לי בראש ואני יודע גם. כי היא כותבת, והכתיבה שלה (טוב, גם תמונות המגפיים שלה) כבר צדה לי את העין מזמן. יש משהו מחרמן מאד בלדבר ולהכיר אדם ולהחליף מילות נימוס ולדעת מה עובר לו במוח

ולדעת שהוא יודע מה עובר לך בראש. ולדעת שאתה יודע שהיא יודעת וכו׳ אתי אנקרי כבר עשתה מזה להיט היסטורי. (חבל שהיא לא כתבה שירים על בדס״מ, בטח היתה עושה את זה יותר טוב מכולם)

ואני מגלה שהיא כבר לא עם הפרטנר הקבוע שהיה לה, ואנחנו בפינה יחסית פנויה ונסתרת, שוב במרפסת, ואני שואל את עצמי למה לא?

לא הרבה פעמים, בטח בכלוב, יוצא לך להכיר מישהי שאתה משתוקק לחוות תחושות של כניעה וסגידה תחתיה, ועם זאת לא יוצא לך במשך כל כך הרבה זמן לממש או להציע לה לממש את זה כשאתם נפגשים.

זה מייצר הצטברות עסיסית של נורמליות אפורה שעוטפת תשוקות שתוססות לך בראש. והרגע הזה שאתה פונה אליה בהססנות חוששת (כאילו שאנחנו לא באירוע רשמי של סוטים) ומבקש לשבת לידה על הרצפה והיא מסכימה בנונשלנטיות הוא כמו סכין שדוקרת את העטיפה האפורה והבנאלית ומאפשרת לכל הג׳וס לצאת החוצה.

אז אני שם והיא מעליי, ואני מתבסם מהפרש הגבהים, ומהנעל שלה שמונחת עלי בחוזקה, והיא מחליטה להכנס פנימה, וכאילו ברור לה שאני כרוך אחריה, היא מסמנת לי במבט ״אחריי״ ומתיישבת ומורה לי לכרוע לרגליה שוב.

וגם זה, האדנות הזו שבה היא מוליכה אותי, כמו בפמדום אחר לפני כמה חודשים בתרחיש כמעט זהה, זה מעיף אותי.

לא צריך כוח ושוטים מפוארים ואביזרים למיניהם, לא סתם הדברים האלה פחות מדברים אלי בדרך כלל. צריך מחוות קטנטנות, בלתי נראות, שגורמות למשחק המשותף להרגיש לכמה רגעים כמו היררכיה אמיתית.

זה גם לא נמשך הרבה מאילוצים שלה, היא צריכה ללכת. לא לפני שאני מוצא את עצמי אומר לה שאפשר לנסות ללכת לאיזורי הכאב ולבדוק מה קורה שם. אולי זה עוד יקרה.

שם חשבתי שהסתיים האירוע מבחינתי ונשאר רק לצפות ולספוג את האווירה הנהדרת של הליין. אבל אז טוויסט נוסף שהופך את הערב המושלם גם ככה למושלם עוד יותר.

נקרא לה א׳. אין לי מושג מה שמה. היא מגיעה לפעמים לפמדום. אף פעם לא העזתי לגשת אליה חוץ מלברר מה הניק שלה פה, אבל היא בבירור שמה לב פעם או פעמיים למבטים שלי. אני לא ניגש כי יש לה פרטנרים קבועים ואני לא מפריע, אבל גם כי משהו בה מערער אותי קצת.

היא לא קוראת ובכלל לא נמצאת פה בכלוב, אז ארשה לעצמי לומר שרצות לי מחשבות מאד מלוכלכות ומטונפות בראש כשאני רואה אותה מסשנת.

אני גם לא יודע למה. זה קרה לי בעבר עם מישהי אחת. ברגע שהיא מופיעה ומסשנת - אני מתלכלך. המחשבות שלי הולכות למקומות שבדרך כלל אני נרתע מהם בפומבי או ללא היכרות או נרתע מהן בכלל. ואם אצל האחת הקודמת אני לפחות יודע מכמה בלוגים שלה איזה סדיזם נדיר ומדויק (ומפחיד) יש לה בראש ולמה דברים מתעוררים לי מולה למרות שכמעט ולא דיברנו ישירות, פה זו רק פנטזיה שקשורה למבט שלה ולבטחון והעוצמה שבה היא נעה בזמן סשן. אם כי יש לי תחושה שהמוח שלי יודע לזהות שם משהו ולא סתם נדלק והופך למטונף ומתמלא פנטזיות שלא ידעתי שיש לי.

ואולי זו רק פנטזיה שהיתה נעלמת אחרי היכרות? אולי. גם זה קורה.

ופתאום היא מתיישבת לידי, מדברת עם מישהו, ואני מחכה שהיא תהיה לבד לרגע ואגש, אבל היא כנראה רואה עלי הכל. 

״תעשה לי מסאז׳ ברגל״ היא אומרת ומסמנת לי על הרצפה. ולפני שאני מספיק לעכל את הרגע המושלם הזה - אני מציית. המסאז׳ קצר, הוא מושלם. אני מנסה לא להתעסק בעצמי ורק לגרום לה להנות ממנו. היא רוצה מתישהו לחזור לסשן את הפרטנר שלה, אני נועל לה את העקב בחזרה, מסתבך עם האבזם, אני מתנצל.

״אני גרוע עם החרא הזה, אבל עד סוף הלילה אני אצליח״ היא מחייכת ומשאירה את הרגל עלי באדישות. לא מאיצה ולא עוזרת לי. אתה את שלך תעשה. אני ממתינה פה. ורק לוחצת את העקב שלה לתוך הירך שלי כדי לתת לי קונטרה להשחיל את הרצועה לתוך האבזם.

אף אחד לא יכול לדעת אבל המוח שלי גומר שם לרגליה באותו רגע.

לפני 9 חודשים. 15 ביוני 2023 בשעה 10:45

עלולה לקפוץ לכם פרסומת כזו למשחק 

 

 

והתחרבן לכם יום העבודה. תודה צוקרברג יא בן אלף.

לפני 9 חודשים. 10 ביוני 2023 בשעה 14:45

אחד מרצפי הזכרונות המוקדמים ביותר שלי קשור למשחק Mercy (למי שלא מכיר - שני היריבים משלבים אצבעות כשהם עם הפנים אחד כלפי השני, ומנסים לכופף את הידיים והזרועות של היריב עד שייכנע ויבקש רחמים ויכריז: ״Mercy”) 

 

1. עידן התמימות.

אני וילדה בגן שהיתה החברה הכי טובה שלי, יושבים אחד מול השנייה בזמן ארוחת צהריים בגן משני עברי השולחן (די מדהימה רמת הפירוט של הזכרון הזה, מהכי מוקדמים שלי)

היא מציעה שנבדוק מי יותר חזק ונשחק את המשחק. רק בלי הלהכאיב ולכופף ידיים - רק לשלב אצבעות ולדחוף את הידיים כל אחד לכיוון השני.

אני ניצחתי, ואז היא הכניסה כלל לא ממש הגיוני אבל בגיל ארבע או חמש הוא נשמע סביר: ״בנים יותר חזקים, אז כדי שנדע מי יותר חזק צריך להתחיל ככה״ כש״ככה״ = היא מתחילה ביתרון כשהידיים שלה לכיוון שלי, כמעט בעמדת ניצחון.

הפעם היא ניצחה (לא ברור לי לגמרי למה, הרי אם היה לי יותר כוח הייתי אמור לנצח גם ממצב התחלתי רע, אולי המנח היה קשה מדי) והוחלט שהיא יותר חזקה.

וככה, בכל פעם שהיינו משחקים במשהו שקשור למלחמה נגד ״הרעים״ היה ברור שהיא זו שיותר חזקה ונלחמת נגד הרעים היותר חזקים.

לימים, כשניסיתי להבין איך זה שמאז ומתמיד פינטזתי וחלמתי להיות במצבי חוסר אונים כליאה ועינויים בידי נשים, תהיתי אם לחברות הזו שבה נקבע שאני החלש והיא החזקה (גם אם בצורה לא הגיונית שאפילו כילד הבחנתי בה) היתה השפעה על העניין. או, כמו שאני עדיין חושב, הנטייה הזו מולדת אצלי. 

 

2. עידן התמימות המלוכלכת.

נדמה לי שזה היה בכיתה ב׳. שני ילדים, בן של חברים ובת של חברים באיזשהי מסיבת יום הולדת עם הרבה ילדים. הם משחקים Mercy. הפעם את הגרסה האמיתית. שניהם גם גדולים ממש (כיתה ג׳ או ד׳!!!). הגיל הזה שפתאום בנות גבוהות יותר וחזקות יותר מרוב הבנים.

היא מנצחת אותו פעמיים. ובשתי הפעמים לפני שהוא נכנע הוא יורד על הברכיים כדי לנסות להפחית את הכאב מהכיפוף של היד.

ואני עומד וצופה, בגיל שכבר שמתי לב לפנטזיות (הלא בדיוק מיניות אבל המאד בדס״מיות) שמתבשלות לי במוח, ומרותק. פשוט מרותק.

הכאב שהיא גרמה לו, הירידה על הברכיים, דברים שלקח לי שנים להצביע עליהם כמעוררים מוחית עבורי, בשלב שהמוח שלי היה בוסר לחלוטין, זה ריתק אותי והסעיר אותי. רציתי רק לראות עוד ועוד מזה.

 

3. עידן שכולו לכלוך.

מחשבה שעולה לי בזמן כתיבת שורות אלו:

אם תימצא מישהי בעתיד שלי שתוכל לנצח אותי במשחק הזה, תכופף לי את הידיים בכאב ותאלץ אותי להיכנע, אני אצעק ״Mercy” לפי החוקים.

אבל אני ארמה קצת.

החוקים אומרים לצעוק את זה באנגלית, אבל אני כנראה, בלי שהיא תדע, אצעק את זה בצרפתית.

לפני 9 חודשים. 3 ביוני 2023 בשעה 9:30

האווירה משתנה, מכירים את זה?

 

לא, לא כל אשה. נשים כאלו שנגיד את זה ככה - הן ״קונצנזוס״. יפהפיות מאד או מושכות מאד כמעט לכל הדעות. (זה pc לדבר ככה?) 

כשאשה כזו נכנסת פתאום לחדר שיש בו כמה גברים שרואים אותה לראשונה ולא מכירים אותה, משהו זז באוויר.

יש נשים שאולי מכירות את זה מהצד שלהן. הן מוצאות את החוויה מטרידה או מחמיאה. תלוי גם באוכלוסייה ובהתנהגות שזה יגרור, אבל גם כשמדובר בסיטואציה בעבודה והאנשים בחדר הם כאלה שלא יתחילו להעיר ולפלרטט בצורה לא מכובדת - גם שם מי שעירני יבחין שהאטמוספירה מעט זזה. 

זה במבטים מסוימים, בטון דיבור, בנינוחות שנעלמת אצל רובנו. תיאוריות מסוימות (סליחה אבל בעיניי תאוריות קצת מקושקשות) ידברו על הסללות וחברה גברית וכו׳. ההסבר אחר לדעתי אבל זה לא חשוב.

משהו זז בתודעה שלנו, מי שמודע ועירני ומסוגל לשים לב לדקויות גם יבחין בו. זה השכל שמורה לנו להמשיך להתנהג רגיל ולא להתייחס אחרת, לא לחשוב על דברים לא ענייניים, ומהר מאד הכל נהיה כרגיל. (חוץ מכאלה שחושבים שלשרוק או שלהחמיא בצורה גסה יקדם אותם לאנשהו)

אבל משהו זז. גברים יודעים לחוש אותו.

 

למה כל ההקדמה הזו? 

כי אני אוהב לבחון סיטואציות כאלו, ואתמול קרה לנו משהו דומה.

ישבתי עם הרבה חברים בדירה של אחד מהם. שתינו ואכלנו ודיברנו עד מאוחר, ואז אחת מהן שהיתה אצלנו פעם ראשונה, חברה של מישהי מהמעגל, פתאום גררה כיסא, חלצה נעליים, והניחה רגליים יחפות על הכסא, כך שהן היו תקועות מול הפרצוף של כל מי שישב במעגל שם בזוויות קצת אחרות.

נגיד ככה - אנשים ונשים מניחים רגליים יחפות לפעמים על שולחנות וכסאות וכורסאות, אבל זה היה בוטה בצורה חריגה, המעגל שבו ישבנו והצורה שבה הרגליים שלה התנופפו במרכז המעגל כלפי חצי מהנוכחים בגובה העיניים ובמרחק לא גדול היו מאד בולטים. חוץ מזה שגם בכפות רגליים יש כאלו, מעטות, שכל מי שיש לו פטיש כזה יסכים שהם מושלמות. אין הרבה כאלו אבל יש. וזה היה המצב אתמול. 

טוב, ברור שעבור סוטה שכמוני זה אקט שווה ערך לחלוטין למישהי שתוריד חולצה וחזייה במפתיע מול העיניים באמצע מפגש חברי(אני מקצין, זה הרבה יותר מלהוריד חזייה) ברור שהתודעה שלי מתמלאת בבת אחת במה שקרה וברור שאני מקפיד לא לנעוץ מבטים. גם כדי לא להביך אותה וגם כדי לא להסגיר את עצמי למקרה שיהיה בקהל מישהו עירני במיוחד.

אבל, כמו בסיטואציה שתוארה בתחילת הפוסט, גם פה היתה תחושה מסוימת. 

לחלק מהנוכחים והנוכחות זה כמובן לא הזיז. יש גם כאלה שנגעלים מרגליים יחפות שנוכחות ככה בבוטות, אבל היא היתה חברה של חברה אז אף אחת (ויש שם שתיים שלא סובלות רגליים) לא אמרה כלום.

אבל היו שם לפחות שני חברים שישבו קרוב אלי שאני נשבע שיכולתי לחוש באי נוחות מסוימת שעברה בהם.

זה בלי קול ובלי צורה ובלי שום סממן ויזואלי ובכל זאת אפשר לחוש בזה. ניואנסים קלים בהתנהגות, במבטים, בנינוחות. כמו בדיקת סמים שמגלה מי משתמש, האקט של הבחורה היה מין בדיקת פתע למי בחבורה רגליים יחפות מרעידות את המוח.

 

אין פואנטה גדולה פה. סתם רגע פטישיסטי שלכדתי עם עצמי במהלך ערב שבת עם חברים.

 

שבת שלום