רסיסי שליטה

התלבטתי אם יש לי כוח בכלל לצאת מהבית.

שכנעתי את עצמי כי גם פעם שעברה באתי באפטר מהמילואים שנפל על הפמדום(התזמון של המסיבות יצא לי מדהים מהבחינה הזו) ובאופן מפתיע נשאבתי אז לתוך העסק לחלוטין.

הפעם הכל היה נראה אפור, תפל, לא מעניין. הפער בין מה שקורה שם בפנים לבין השוטים ההצלפות ותלבושות העור היה לא הגיוני, לא מציאותי,

אמרתי שלום למי שהכרתי, הסתכלתי מהצד, ותכלס, הכל היה נראה לי מגוחך ופאתטי. חוסר חשק מוחלט.

לקח לי שעה שכללה בעיקר כמה בירות וסיגריות כדי להתעופף משם.

איך שאני מכיר את עצמי גם בפמדום הצבאי הבא שייפול על חופשה יש מצב שאתפתה לבוא. 

מיציתי את החוג הזה. 

יושב בדירה של חברה טובה, מדברים, שותים קפה, משלימים פערים של חצי שנה.

באיזשהו שלב כל אחד בלפטופ של עצמו בעניינים משלו. אחרי חצי שעה אני רוצה לזוז הביתה. בכל זאת זמן חופשי על חשבון צה״ל זה דבר יקר ויש דברים להספיק ואנשים לראות.

בדיוק ברגע הזה היא פתאום מורידה נעליים ומיישרת את הרגליים היפות שלה (ששוכנות לי במוח עוד מהתיכון) על הספה לכיווני וממשיכה לעבוד. 

זהו, אני קופא. לא מסוגל ללכת, לא מסוגל להישאר. לא מסוגל להסתכל, לא מסוגל לא להסתכל. 

הצלחתי לברוח משם בסוף, את השיחה עם חשבת השכר ועם פרטנר טיוי כבר אעשה מחר.

חרא של חיים מה נסגר.

יש רגעים נדירים כאלה שאין בהם שום דבר אחר. 

יש רק אותי ואותה, ומסביב מיקס מעורפל של קולות, צבעים, ריחות ותחושות. ושום דבר אחר.

ולא ברור אם זה התרחש למשך שעה או עשר דקות, ולא ברור מי עבר לידי ואיזו מוזיקה הייתה שם ברקע, ומי הסתכל ובשביל מי הייתי בעצמי חלק מרקע לסצנה פרטית משלו.

אבל למשך איזו קפסולת זמן היו רק אני והרצון שלה והפקודות שלה, וכף רגל מושלמת בצורה לא סבירה שהתמסרתי אליה, הפנמתי אותה, סגדתי לה ולמדתי אותה ואת הקימורים שלה מדקה לדקה וכל המציאות הצטמצמה לדבר אחד בלבד - למלא את הפקודות שלה ולדאוג להיות שימושי עבורה איך שהיא תרצה ולהוציא ממנה בדל חיוך של שביעות רצון.

ולרגע קצר (או ארוך, לא הייתה תחושת זמן) הרתיעה מפומביות נעלמה כמעט לגמרי.

נשמע טריוויאלי, אבל זה נדיר. אני יודע, הייתי שם, זה באמת היה רגע נדיר. 

לא יודע מה עברתי אתמול, יקח זמן לעכל.

אפס ציפיות, בפעם שעברה כשנפלה המסיבה על אפטר היה לי  משעמם ומנותק לחלוטין.

מראש באתי הפעם רק בשביל האווירה. כמה טעיתי.

אני עוד נוחת.

קופצת לי פרסומת תמימה בפייס, באמת תמימה, אז למה הראש שלי מתמלא מיד במחשבות מטונפות? 

כמה פוטנציאל יש בפוזיציה הזו.. אללה יסתור

כשהאקסית שולחת אותך, פתאום, באחד מהתקפי הדומיננטיות המתפרצים שלה, לקנות לה גרביים מסוימות ורומזת בעדינות מינימלית שאתה זה שתגרוב לה אותן הערב - המוח שלך נע בין ״כמה מזל יש לי״, לבין ״כמה חבל שזה לא מסתדר בינינו״, ממשיך לתהייה איפה ואיך יסתיים הערב, ונעצר ב״מאיפה הוונילית הזו מביאה את התקפי השליטה הסקסיים האלה והאם אלמד להתגונן מזה מתישהו״

וככה בלופ. יש טעויות שאין לי כרגע איך להימנע מלבצע.

ואם ראיתם היום חייל עייף ולא מקולח בעליל מסתובב בחנות גרביים וממלא שקית כאילו מדובר בירקות וכאילו שיש לו את כל הזמן בעולם וכאילו שאין דברים יותר חשובים לעשות בזמן הפנוי כמו מקלחת ולהחליף בגדים ולהגיד שלום למשפחה - חבל שלא אמרתם שלום.

זה היה ניצול זמן לא פחות טוב משינה ומקלחת.

1. אני משתנה (זה לא פוסט על ביזאר יא מלוכלכים)

פטישים תמיד ביקרו והלכו אצלי במוח כמו באורחן חינמי בלב המדבר.

בעיקר באו למען האמת, והעדיפו להישאר ולהתאחסן בו דרך קבע.

והאורחן עדיין לא מלא, תמיד יש עוד חדרים ריקים, משל היה המלון של הילברט.

לאחרונה (נניח שנה) זה משהו בצורה ובפרופורציות של הרגליים. לא כפות הרגליים, הפטיש הזה הוא ממייסדי המלון וסביר להניח שיש לו מניות שם. רגליים ממש, לא כל רגליים ולא בהכרח רגליים חטובות, זה משהו שקשה לי להגדיר אפילו לעצמי, איזושהי צורה מסוימת, משהו חמקמק שפתאום מופיע ודופק לי מחבת פלדה לראש באמצע היום, 

והמשיכה הקינקית שזה מעורר בי. אללה יסתור.

2. המוח שלי משתנה כשאני ישן.

תהליכים שקורים אצל גברים שלא גומרים הרבה זמן:

— חרמנות שהולכת וגוברת

— ואז הפוגה שנותנת אשליה אכזרית של שליטה עצמית מוחלטת, ואין לך מושג שאתה נמצא בעין הסערה וכדאי לך לברוח, או להיכנע.

— ואז מגיעה הסופה, ובמילותיו של פוליקר בשינוי קל: ״כל דבר מזקיר לי״

ואם אתה מספיק חזק, זה הרגע שהם מגיעים. כמו הנאזגול בשר הטבעות. החלומות האירוטיים.

לא לא, לא סתם חלום עם אלמנט של תשוקה, זה קורה לפעמים. אלא כאלה שלפעמים אפשר לגמור במהלכם, כאלה שהמוח שלך משפריץ אותם לתודעה ברגע שאתה עוצם עיניים.

והעוצמה שלהם כל כך גדולה שהם נוגעים בנקודות נסתרות וקפלים נסתרים בתודעה שלך ומסוגלים לייצר משיכה לדברים שלא נמשכת אליהם קודם.

תחשבו על זה רגע: אתם הולכים לישון כשמישהו מסוים לא מושך אתכם בכלל. וקמים בבוקר עם קראש חזק וקבוע עליו שלא עובר. וכל מה שקרה בין לבין הוא שישנתם במיטה, זהו. 

אחת החברות הכי טובות שלי היא כזו. היה עניין מצידה ואני לא נמשכתי אליה אף פעם.

לילה אחד כמתואר לעיל, חלום שהיא כיכבה בו ושנגע באיזה קפל עמוק בתת המודע שלי, ומאז ועד היום אני מסתכל עליה אחרת.

זה קרה לי במהלך החיים עם עוד 3-4 נשים שונות, וגם עם אקטים מסויימים. 

כמו טראומה שמשפיעה פיזית על אדם. ככה החלומות האלה.

למה זה קשור? קשור.

כי מילואים וצבא, והימנעות כפויה מכל דבר, וגלי חרמנות, ואתמול בלילה עוד אחד כזה. איך אפשר לתפקד שעה אחרי זה כשיש הקפצה במוצב והמוח לא איתנו?

3. גם כפייה מייצרת אצלי את האפקט של סעיף שתיים.

כפייה יכולה לבוא בשתי דרכים:

פיזית. כפייה פיזית יכולה לגרום לי להיפתח למשהו שעד כה לא היה שם. ומאותו רגע זה שם חזק.

נפשית. יש נשים, והן מעטות, שהמשיכה הבדס״מית שהן מייצרות אצלי היא כל כך גבוהה, שהן מפרקות לי חומה אחרי חומה במוח. לא רק החומות הרגילות, גם אלו שבתוך הבונקרים העמוקים ביותר.

לפעמים כשאני פוגש מישהי כזו אני מנסה לדמיין איתה את האקטים שהכי דוחים ולא מעניינים עבורי - אם הם נשארים כאלה גם איתה - זה כנראה לא בשבילי. 

אם פתאום מולה זה נראה סקסי ומדהים - כנראה שגרעין התשוקה הזה קיים אצלי, הוא פשוט עדיין לא צמח. המפגש עם בת האדם הנכונה עוד ינביט אותו בעתיד. או שסתם ארדם לי אחרי חודש של נזירות והוא יקפוץ לי בחלום וינשוך לי את הראש.

4. למה קצינות השלישות בגדוד שלי תמיד מפילות אותי? 

השלישה שכיכבה אצלי בסבב המלחמה הראשון (ובבלוג) כבר עזבה, המחליפה שלה ואני לא מפסיקים לפלרטט אחד עם השני, וכיאה לי וכיאה לסעיף 2 ולרמת החרמנות הגואה שלי אני לא מצליח שלא להחליק את היחסים בינינו לאיזורים אחרים.

העובדה שהפעם אני בתפקיד פיקודי לא נותנת לי להפריע, אם מתעלמים מזה שאני משתדל שחיילים שלי לא יראו אותי מופיע עם קפה עשוי בדיוק כמו שהיא אוהבת כל פעם שהיא מופיעה בשטח ושואל אותה האם הקפה לרוחה.

בינתיים נראה ששנינו מרוצים מהסידור הזה. אני לא בטוח שהיא מנחשת בשום צורה מה עובר לי בראש הסוטה שלי. 

רצוי שתגיע כבר איזו הזיה לילית ותגאל אותי מייסוריי לכמה ימים. אני לא יודע כמה שפיות תישאר בי פה עוד שבוע, ואני לא בטוח שתישאר לי סמכות כלשהי אם בטעות אציע לה עזרה בגלח״צ.

מלחמות זה לא דבר קל

אם המלחמה והצו-שמונה וחודשיים וחצי במדים וכל מה שזה כלל בתוכו הצליחו לדכא הרבה מהחשק ומהאנרגיות סביב בדס״מ, אבל השאירו עוד כמה ניצוצות שמדי פעם לחשו ובערו ואיימו לשרוף הכל מחדש, הרי שמיד הגיעו כמה גישושים של אינטרקציות, וכולם היו שבורים, חתוכים, עם תקשורת והתנהלות לא ברורה שלא איפשרו למשהו לצמוח.

לא ברור אפילו אם מצידי או מצידן. מן הסתם לעייפות הזו של הפוגה זמנית היתה התרומה שלה.

פלוס פמדום אחד שבעיקר הסתכלתי בו בשעמום מוחלט סביבי ושום דבר לא גירה ולא עורר ולא יצר עניין. 

וחיפשתי עניין, בדקתי, ניסיתי לגשש, אבל העייפות כנראה שודרה גם לצד השני. 

וזה כבר היה שק החול האחרון שחנק את הגחלים האלה.

הם בטח ימצאו את הדרך לקום מחדש מהאפר וילבשו צורה אחרת כלשהי אחרי שהכל ייגמר. אם יש אדם שאני לא חושד שיהפוך לוונילי מחר או בעוד שנה - זה אני.

זה היה חודש מוזר של אזרחות. מוזר בהרבה מובנים, גם במה שקשור לכלוב. תכף האזרחות תיעלם ואחזור למקום שאני כרגע הכי רוצה להיות בו והכי רוצה לא להיות בו בו-זמנית.

בינתיים, אולי זה באמת הזמן לעצור קצת. 

אין על נעמי שמר. 

הלחנים, המילים, אהבת המולדת והארץ שנוטפות מכל שורה. ואמא שמרדימה אותי מגיל שלוש עם ״על ערבות ניצת ירח ופניו כדם״  ו״הס ילד הספינה על הצד נוטה מזעף רוח״ וגרמה לי להתאהב בשפה העברית ובשירי ארץ ישראל והתקופה.

ושיר אחד על היאחזות הנח״ל בסיני. ובין ״הדברים היפים״ המוזכרים בשיר ישנה גם ״חיילת יחפה וצמתה מוטלת על כתפה״. מאד ישראלי - חיילים צולים דגים וחיילת עם צמה. אבל כשבגרתי בעיקר הלם לי בראש ה״חיילת יחפה״ שמצאתי בו יופי מסוג אחר ועורר בי כמיהה להיאחזות אחרת לגמרי.

חודשיים זו כבר שגרה ארוכה. תחושה של חצי שנה על מדים. יצאתי לאפטר לפני כמה זמן והסתובבתי קצת עם נעלי ספורט ונתפס לי שריר ברגל. הרגל התרגלה לנעליים מאסיביות וגבוהות, ונאלצתי להחליף לנעלי הרים. עד כדי כך. קשה לזכור מה היה פה קודם ואיך זה בכלל להיות בשגרה אזרחית.

התאהבתי ביופי של הצפון, ברעשי הפיצוצים כשהם באים מכוחותינו, לאט לאט לומדים לזהות. בריצות למרחב המוגן עם משחת שיניים בפה, בשינה במבנה עם עוד עשרה חברים שהפכו כבר למשפחה. 

הרבה ירוק וזית. הרבה אפור. הרבה תרומות של חטיפים וממתקים שנערמים לצד ארגזי תחמושת.

ושבוע שעבר בזמן שאני מדבר בטלפון עם המשפחה פתאום דקרה את הנוף חיילת חמודה מהמוצב ליד. התהלכה במדים ובאופן לא רגיל למקום גם בכפכפים, ואני ממרחק בטוח ממנה בהיתי בלי בושה במראה המושלם הזה. של חיילת בכפכפים ורגליים מסנוורות הולכת בשלווה לאיפשהו, קוטעת באבחה סקסית של נשיות נשכחת את הנוף הצפוני היפה הצבאי והקודר וצובעת אותו מחדש ביופי השקט והרגיל שלו. הירוק חזר לרגע להיות ירוק אמיתי, ההרים והנחלים חזרו לדקה להיות הרים ונחלים ולא שטחי תצפית ושטחים שולטים ונשלטים.

וזמזמתי במשך יומיים את בהיאחזות הנח״ל בסיני. אמנם לא סיני וגם החיילת רק כמעט יחפה, אבל גם עיני רואות פה כמה דברים יפים 

כשיש לך מוח סוטה להחריד שמתייבש כבר שבוע שישי בשטח יש כמה דברים שהגוף והנפש שלך משתוקקים אליהם יותר מהכל:

מיטה אמיתית.

מקלחת חמה.

ארוחת בשרים ובירה קרה. 

לפגוש אנשים שלא ראית כבר חודש וחצי.

ואת הגרב שהשלישה הגדודית הסקסית להדהים חלצה אתמול לידך במרחב מוגן.

אני לא טוען שהרשימה הזו כתובה בסדר עולה, אבל אני גם לא מכחיש שהיא כתובה ככה.