רסיסי שליטה

יש רגעים נדירים כאלה שאין בהם שום דבר אחר. 

יש רק אותי ואותה, ומסביב מיקס מעורפל של קולות, צבעים, ריחות ותחושות. ושום דבר אחר.

ולא ברור אם זה התרחש למשך שעה או עשר דקות, ולא ברור מי עבר לידי ואיזו מוזיקה הייתה שם ברקע, ומי הסתכל ובשביל מי הייתי בעצמי חלק מרקע לסצנה פרטית משלו.

אבל למשך איזו קפסולת זמן היו רק אני והרצון שלה והפקודות שלה, וכף רגל מושלמת בצורה לא סבירה שהתמסרתי אליה, הפנמתי אותה, סגדתי לה ולמדתי אותה ואת הקימורים שלה מדקה לדקה וכל המציאות הצטמצמה לדבר אחד בלבד - למלא את הפקודות שלה ולדאוג להיות שימושי עבורה איך שהיא תרצה ולהוציא ממנה בדל חיוך של שביעות רצון.

ולרגע קצר (או ארוך, לא הייתה תחושת זמן) הרתיעה מפומביות נעלמה כמעט לגמרי.

נשמע טריוויאלי, אבל זה נדיר. אני יודע, הייתי שם, זה באמת היה רגע נדיר.