רסיסי שליטה

בין לבין יש הרבה עייפות וגעגוע לשגרה ולחברים ומוח שאין לו כוח להתגונן ולהיות בררן. רוב הזמן מי זוכר מה זה בדס״מ. אבל כשאני נזכר זה תופס אותי חלש ונטול הגנה לחלוטין אחרי קרוב לשלושה שבועות ברצף בלי שגרה אמיתית.  

אז רגע אחד של מנוחה וקליטה סלולרית מוצא אותי רואה סרטונים של נשים יחפות וגברים מושפלים על חשבון שיחה עם חבר שנמצא בגיזרה אחרת.

רגע אחר אני מדבר עם השלישה של הגדוד ומכין לה קפה ותה וקם לקרוא לאנשים שהיא מחפשת בלי שהיא מבקשת, היא חושבת שאני ג׳נטלמן ואני מרגיש לא נעים כי אני משתמש (בעדינות) בדמות שלה בשביל דברים שחסרים לי כרגע בנפש.

אני משרת אותה ללא ידיעתה ומבטיח לעצמי שמחר אפסיק עם השטות הזו, כמו שאני מבטיח לעצמי כשאני מצית סיגריה אחרי סיגריה בכמויות של שנתיים בימים של אזרחות. 

רגע אחר אני מפלרטט פה עם פרופיל של מישהי שהכתיבה שלה נגעה לי בנקודה עמוקה מדי למרות שאני לא מה שהיא מחפשת ומוצא את עצמי מתרפס בפניה בהתכתבות כפי שאף פעם לא עשיתי וכפי שאף פעם לא הדליק אותי ולא עניין אותי לעשות, עד שהיא משתעממת מהמשחק והשיחה נעצרת ומשאירה אותי עוד יותר חסר הגנה.

שגרה של חוסר שגרה מוחלט.

כמו הצורך לאכול ולנשום גם הצורך בלחוות השפלה וסגידה למישהי, בלחוש חוסר אונים ממישהי, בלכרוע לרגלי מישהי - החשקים האלה לא נעלמים.

לא נעלמים למרות הפחד לא לחזור.

לא נעלמים למרות שבועיים נטולי מקלחת שפיות ושגרה.

לא נעלמים למרות המוות שנחווה מול העיניים.

לא נעלמים בגלל מדי הזית.

החשקים האלה נדחקים ונדחקים לטובת אינסטינקטים הישרדותיים יותר, אידיאליסטים יותר ולאומיים יותר. נדמה לך שהכלוב ומה שסביבו הפכו לחסרי ערך.

הרבה מהעניין אמנם נעלם לו. למי יש זמן וכוח (ולפעמים סוללה) אבל החשקים הארורים, גם במלחמה הם רודפים אחריך ופורצים החוצה. 

מסתבר שזה ממש קיומי

שנתיים שלמות מאז ראש השנה ההוא, כשפתאום מצאתי את עצמי לראשונה בחיי רשאי לחקור ולהבין באמת מה מושך אותי. 

רגע אחרי שהפור על הנישואין שלי נפל סופית, עשיתי חג לבד עם עצמי. חג שהכיל הרבה אוכל קנוי, עצב, כמויות של נטפליקס, והמון כלוב. 

לנסח פרופיל, להבין מה אני רוצה להציג (משפט אחד שרד מאז), ולראשונה לקרוא פרופילים של אחרות וממש להבין האם מתאים לי ואם כן - גם לפנות.

מין תקופה מוזרה כזו שבה כל אחת שפנתה אלי או ענתה לי גרמה לי להתרגשות מוגזמת כאילו בת-אלים שלבשה צורת אדם ירדה מהאולימפוס ותיקשרה איתי.

התרגשות מאד מובנת לאור מי שהייתי אז, אבל גם חסרת היגיון לחלוטין ומשעשעת. לשמחתי מהר מאד הגיעו האינטרקציות שעזרו לי להבין בזמן קצר עד כמה אין צורך להתרגש, ועד כמה כולם פה אנשים. אפילו בנות אדם שבמקרה נולדו עם פטישים הפוכים לשלך.

למבוגרים יש נטייה לפעמים להתגעגע לילדות. אף אחד לא מתגעגע באמת לחוסר העצמאות וחוסר הידיעה שבילדות, לפחדים, לחוסר הביטחון ולמפלצות מתחת למיטה. אנחנו כן מתגעגעים לקסם הנאיבי הזה, לתחושה שכל דבר הוא עולם חדש מלא אפשרויות. לחוסר הציניות ולחוסר הספקנות שמהר מאד משתלטים על החוויות הבוגרות שלנו, גם המרגשות שבהן.

אני לא מתגעגע ללבטים של איך לנסח תשובה לכל אדומה או סגולה שקיבלתי, כאילו בצד השני יושב יצור שמיימי, אני לא מתגעגע לזהירות שגרמה לי לכתוב פסקאות מהוקצעות בכל התכתבות במקום פשוט לדבר (כן גם אתכן, כאלו שהפכו לחברות או לשולטות לזמן מסוים)

אני כן מתגעגע לציפייה, לתמימות, לתחושה שיש לי כל כך הרבה אבק במוח שאני רוצה לנער לתוך הבלוג, לשקיקה שבה קראתי עוד בלוג ועוד בלוג, להבנה שתחושת החנק שבה חייתי עומדת להיפרץ ואני עומד לנשום אוויר אמיתי, וכן, גם קצת לרטט הזה כשהבנתי שמישהי פונה אלי או כותבת לי חזרה.

התבגרות מואצת בשנתיים זה מסע מבלבל. אז אני מתגעגע ולא מתגעגע, נדמה לי שראש השנה ההוא היה לפני דקה ולפעמים כאילו עבר עשור מאז. 

הכלוב עצמו הולך ומאבד אחיזה בחיים שלי. הכתיבה, המסיבות, האינטרקציות, המפגשים. הכל מתרחק. הבדס״מ שם וברור לי הרבה יותר מה המקום שאני רוצה לתת לו בחיי. ואני גם נותן, אבל הכלוב הוא כבר לא המקור לזה.

אבל תמיד, כמו בית או רחוב ישן שגרת בו, חלק מגן העדן של ילדות - המקום הזה יקפל כמה רגעים של צמרמורות אמיתיות שחרצו לי את הנפש בצורה הכי עילאית שיש.

היתה וויצ׳ ששוייכתי אליה כמה חודשים טובים, והרגעים לרגליה הם קפסולה שאני לפעמים לא מאמין שהיתה.

היו כמה שהפכו לחברות כלוב טובות דרך התכתבויות תמימות יותר או פחות, כולל אחת שהפכה לחברה קרובה ולכותל הדדי של חוויות, המבורגרים מושחתים, ודיבור על דברים שלא חשבתי שאדבר עליהם.

היתה תקופה במוריקאי, שהייתי בא להיקשר ולצפות בעולם אחר, שעד היום הוא זר לי. ואחת, עם סדיזם מכושף מלוכלך ונוצץ וקשירות מהפנטות, שלמשך תקופה חשבתי שאולי אקשר על ידה, ולא יצא.

ולילה תל אביבי אחד ברכב עם מישהי שהתירה לי להתמסר לרגליה הנהדרות והתמסרה מצידה להתמסרות שלי בצורה נהדרת.

ולילה ראשל״צי אחר שבה בת אלים (אמיתית הפעם) הוכיחה לי את מה שתמיד ידעתי על ביזאר קל - זה לא גבול עבורי, זו תשוקה, וכשזה יקרה אני ארטוט בלי שליטה במשך יומיים אחר כך. ואז עזבה את הארץ, כי דברים טובים צריכים להישאר מיתולוגיים ולא לגרום לנו להתרגל אליהם כאילו היו קפה של בוקר.

וההיא שאהבה ללכת מכות וזרמה איתי למרות שידעה שאני מפסיד לה בכוונה, וגם היא עזבה לה את הארץ והותירה אותי שבור (צירוף מקרים די הגיוני בהתחשב בזה שהיא אותה בת אלים מהפסקה הקודמת)

ופמדומים, שהיו בהתחלה בעיקר בריחה למרפסת, והפכו לפעילים יותר ויותר (יחסית אלי, ממש לא לאחרים) והפכו למשך שנה לאירוע שהייתי מחכה לו ומשריין ביומן ברגע שהיה יוצא.

ועוד המון רגעים קטנים וארוכים ואנשים ובעיקר נשים, באמת זו לא ספירת מלאי. 

התמונות שבאלבום. פוסט רגשני ומלא געגוע. לחיי השנה שתגיע והבדס״מ שיבוא איתה. סלוט. 

הרבה דברים אני לא מבין בחיים האלה - 

האם יש חיים מחוץ לכדור, איך נוצרים חיים, איך נוצר היקום או למה אנשים מתלהבים ורוכשים דברים בטעם פיסטוק.

אבל אם הייתי צריך לבחור להבין אחד כזה אז בבקשה תנו לי את הכימיה המזויינת הזו במוח שלי שגורמת לי לראות כף רגל מוזנחת ומלוכלכת עם וייב של פועל בניין באמצע יום עבודה בשמש באוגוסט ושייכת במקרה למישהי מסויימת במשרד, מישהי בעלת קווי אופי מסוימים.

מה הפנייה הלא נכונה שלקחה האבולוציה שגורמת למוח שלי לעמוד ולהתעורר (אוקי, לא רק למוח) באחת בצהריים בגלל המראה הלא אסתטי, לא בריא, לא מטופח ולא נשי בעליל הזה וגורם למוח הזה שעתיים אחר כך לקפוץ בבהלה שוב (אוקי, לא רק למוח) כשהיא עוברת מולי וזורקת ״זזתי הביתה, יום טוב״ עד שאני כמעט שוכח לענות לה.

משהו במוח שלי מלוכלך ומטונף עד מאד והכימיה הביולוגיה והפסיכולוגיה של זה לא מובנת לי. לפעמים הייתי מעדיף אותו רגוע (כן נו, לא רק את המוח)

לפעמים לא צריך סשנים מדממים ואינטימיות גדולה כדי לייצר משהו שיישאר לך בראש. 

אתה פוגש מישהי, מדבר איתה כמה פעמים, קצת באתר, קצת במסיבות של הקהילה, משהו בה תופס אותך לאט, גורם לברכיים שלך לרצות להתכופף מולה. בפעמים האחרונות אתה גם מרגיש את הרצפה לידה. מסתכל לה קצת בעיניים בזמן שאתה מוריד לה את הגרביים, אפילו חש לדקה חריטת ציפורניים על הגב שלך, ויש כמה רגעים של שקט ושלווה ביניכם. וזהו.

אין לזה המשך גדול, היא נכנסת לתקופה של פסק-זמן מהתחום, ואני בכלל עסוק במשהו סוער ואחר שקורה בחיים שלי ככה שאפילו להגיד שלום ולהתראות כמו שצריך לא יוצא, ועדיין נשאר המקום בראש שעוטף כמה זכרונות מאד מאד סקסיים ואנושיים שהיא חרטה אצלך בדרך השונה, הסקסית, הדומיננטית בדרכה והרגועה שלה. 

והם שם, אפשר ליצור כאלה גם בלי מילים גדולות ודיבורים על גבולות ועל פנטזיות ובלי להכריז על סשן, וכמעט בלי לעשות כלום. על הדרך.

לחיי עוד כאלה, ועוד אנשים כאלה. תודה על רגעים קצרים וחולפים שנשארו לי בראש:)

אני רגוע כשהים שלך רגוע.

אני סוער כשהים שלך סוער.

אני מנסה ללמוד איך לנווט לחוף מבטחים כשהסערה תופסת אותי עמוק מדי, אני מנסה לחתור בלי להתעייף, ומתחנן שתהיה איזו הפוגה כדי לקחת כמה נשימות עמוקות שלא אטבע, שלא אפלט חסר חיים לחוף.

אני רואה את היבשה הדוממת והיציבה במרחק לא גדול ממני, אם אצא מהים ואגיע אליה - אעמוד על קרקע יציבה, בטוחה, שקטה.

אבל המים שלך עוטפים את כולי, ממלאים אותי, אני מעדיף עכשיו לחתור לעבר המצולות.

משעמם מדי בחוף, משעמם מדי בלעדייך.

מעדיף לקחת עוד נשימה ארוכה ולנסות לא לטבוע. השתזפתי מספיק זמן בנינוחות על החול.

העולם שלי מכווץ כולו כבר תקופה לתוך סיר רותח ומבעבע של רגשות, תשוקה, עלבונות, סליחות, אהבה, בדס״מ, ריחוק וקירוב.

אני מתנהג כמו המתבגרת הזו בסרט אימה שמחליטה ללכת לבד לבדוק מה מקור הלחישות בעליית הגג במקום לקרוא לשוטרים או להעיר את ההורים.

אנחנו יודעים שזה כנראה ייגמר רע מאד, גם היא יודעת. אבל זה מרתק אותה, היא נמשכת לשם (וגם צריך עלילה כדי שיהיה סרט)

והכל רותח וגולש בקצב שלא ידעתי, שיחות על הכל לתוך השעות הקטנות, רעב שכלי ואישיותי אחד מהשנייה כמו שלא חשבתי שיכול להיות אפשרי, משיכה גופנית עצומה שנמצאת כל הזמן, יכולת לנהל שיחה שלמה במבטים קצרים ממרחק בפומבי, אבל גם שריטות ופצעים וכוויות קור וחום ופגיעות שחוזרות על עצמן.

והכל ב200 קמ״ש. זו המהירות שלה, עם כל הסללומים האפשריים, מהירות שלא חוויתי מימיי. והכל חריף ושורף את הלשון ומעקצץ בכל הגוף ואין אפילו זמן לעצור ולבקש להקיא, אנחנו דוהרים וממתינים לקיר שירסק את שנינו.

ויש לב. לב שיודע שסערות כאלה נועדו לגילאים שהם חצי משלי, ושמוטב היה לתת לאדם אחר לבדוק את מקור רעשי הדלת החורקת האלו.

אבל אני לא מצליח. כמו דמות שפועלת על פי תסריט שהיא לא כתבה, אני עושה עוד צעד ועוד צעד. מועד, קם, נחבל, נכבל, נפצע, מחלים, מתרגש, נסער, אוהב, מגונן, מתרחק ומתקרב. לפעמים בעל כורחי, לפעמים כל זה בשעה אחת איתה. אי אפשר להתנתק מרצון, אי אפשר להתרחק, זה מגנט חזק מדי וזכות הבחירה ניטלת ממני לאט לאט בצורה אכזרית. כמו שאני אוהב.

ובכלל אנחנו לא יחד. כלומר, עדיין לא. אולי מחר נהיה, ואולי אף פעם לא. פעם ראשונה שאין לי שמץ של מושג מה כתוב בתקציר העלילה. כבר מתבקש שאעשה את הצעד, או שבכלל זה לא עובר לה בראש, או שגם היא מתהפכת כל שעה, או שהיא כבר ממתינה לי, סביר להניח.

הפעמונים מצלצלים ברעש. ואני יודע היטב למי צלצלו. עבורי, קפוץ מרכבת ההרים הזו אחרי הלופ הבא! זה יסתיים בלבבות מדממים, מה לך ולזה בשלב זה של חייך? או ש״בשלב זה של חייך״ זה משפט ויתור בכלל, לא? 

בתכל׳ס אני יודע כבר את התשובה, שנינו ילדים גדולים ואנחנו עדיין פה, זה יקרה מאד בקרוב, אין לי באמת איך להתרחק כרגע מרצון, אז נשארה האופציה השנייה, התסריט הזה חזק ממני.

ואולי הפעמונים הם בכלל תרועות? אולי ככה צריך לחוות את זה? הכל בכל מקום כל הזמן. ואולי סוף הסערה בכלל לא חייב להיות טראגי?  

אולי ככה נושמים וטועמים את החיים, אולי התאמה וחוסר  התאמה כל כך קיצוניים הם משהו שצריך להציץ לתוכו לפחות? לתת לו צ׳אנס? להבין איך מתקיים השרדינגר הפסיכי הזה בשתי נפשות תמימות וידידותיות למראה?

אולי החרטה וה״מה היה אילו״ יהיו גדולים מדי אחר כך? 

אני צריך לישון קצת, ולהתלבש חם. מזג האוויר לתקופה הקרובה - סוער.

מלווה מישהי (ונילית) לרכב. מדברים קצת, משוחחים קצת, מדסקסים קצת, ופתאום אנחנו מתנשקים ומתגפפים בבגדים, נמרחים קצת אחד על השנייה, והכל בצהרי היום לא רחוק מהדירה שלי ומהעבודה שלה. ממש לפני כמה שעות.

לא הכי אחראי מצידנו אבל מחרמן בטירוף, מה גם שנאלצנו להתעשת ולהירגע. אנחנו יודעים שיש בינינו משיכה הדדית אבל זה מפתיע אותנו. לא ברור מה קרה פה עכשיו.

חולפות שעתיים, (הכל היום כן? הספק מרשים ואני בכלל עובד) מקבל הודעה קולית מחברה אחרת. אחת שכבר שנה משחקת לי במוח ויודעת בדיוק מה מדליק אותי ואני יודע בדיוק שזה מדליק גם אותה. והיא אחת שמבינה דקויות עדינות של כניסה איטית למוח של אדם ובכללי היא מתחילה לככב אצלי בכל בלוג כבר.

הודעה קולית. של 32 שניות. התוכן שלה לא חשוב (הוא כן, והוא הולם בי כמו פטיש לראש. אבל לא חשוב לפואנטה)

מבין השניים - ההודעה הרבה יותר מעוררת ומחרמנת אותי. הודעה קולית מול כמעט-סקס ברכב. מול מגע וגוף ולשונות וידיים שנשלחות. פאקינג הודעה קולית. Voice message. 

מה לא בסדר עם המוח הטרוק והסוטה שלי?

חוזר לעבוד. יום גדוש עד כה.

1. חרמנות רגילה - באה והולכת ונעלמת וצצה, לפעמים כמה פעמים ביום, כמו גשם ביום חורפי.

לעומתה, זו הבדס״מית היא כמו טמפרטורת הים. היא מתקררת לאט ומתחממת לאט. יש לה פרצים, ברור. אבל היא מושפעת מתקופות ארוכות יותר.

לא סתם המים בים הכי חמים בתחילת החורף, והכי קרים בתחילת הקיץ - דברים עמוקים צריכים בישול ארוך. אני כרגע בתקופה קיצית מאד בחיי אגב, אחרי חורף משמים וונילי של חודש.

************************************************

2. גבולות קשיחים אבל לא לגמרי קשיחים.

יש גבולות שאני מכליל כגבול כשאדבר עם מישהי. אבל עמוק בראש אני מפנטז על לחצות אותם ברגע הנכון עם זו שתהיה ראויה ומתאימה לזה מבחינתי ומבחינתה. 

חדירה. מעולם לא חוויתי, סיכוי לא רע שגם לעולם לא אגשים. זה מסובך ומורכב ומצריך המון דברים בפרטנרית. ואולי לא קיימת הפרטנרית לזה. למה שהיא לא תעדיף כל אחד אחר שחושף ישבן לכל מי שרק שורקת לכיוונו ומוכנה? למה להכנס למוח של מישהו שכל הזמן חושב ומעמיד התנגדויות ושואל שאלות? למה להסתכן בסירוב?

אולי יום אחד זה יקרה.

ביזאר (קל בלבד). גם זה מצריך לא מעט. אמנם הרבה פחות מפחיד וטראומתי, אבל מצריך משיכה ברמה משוגעת, ולא רק משיכה מינית, גם משיכה היררכית כלפיה. בקיצור, נדיר. 

היתה אחת, פעם אחת, שאיתה זה קרה. זה הדליק גם אותה מסתבר, היה קורה אולי שוב אבל היא כבר לא חיה בארץ יותר:( איזה רילוקיישן עצוב. 

***************************************************
3. ומגבולות לא קשיחים עד הסוף לכאלה שאין סיכוי שישתנו.

פורסד בי. זו תופעה מעניינת - אני פה שנתיים. יצא לי לדבר עם הרבה נשים, רובן שולטות, על כל מיני נושאים בבדס״מ, אחד מהם הוא גבולות.

גבולות זה נושא שתמיד זוכה לכבוד, הבסיס לאינטרקציה. ואף על פי כן מוטיב אחד חזר כמה פעמים, שוב ושוב. קושי לקבל את פורסד-בי כגבול קשיח שלא צפוי להשתנות אי פעם.

היו כאלה שאמרו/הטיפו לי שזה לא באמת גבול, זה הרקע השמרני-דתי שלי שגורם לי לחשוב ככה.

פעם אחת זו תויק כ״אגו גברי״ (ברור, אני מנשק רגליים של נשים מרוב אגו), טענה שחזרה לא מזמן בפורום מסוים שעוסק בשליטה.

נתקלתי גם ״בסדר, חכה, זה יגיע״

וברוב המוחלט מדובר היה בבנות אדם שלא מכירות אותי בכלל או כמעט בכלל. האם האקט הזה כל כך מחרמן? האם זה החשד שהצהרה על פורסד בי כגבול מוחלט בעצם מקפלת את העובדה שמדובר בהומופוב שכל רגע יסיר את המסכה? למה זה מעורר התנגדות?

נשגב ממני מעט. ועדיין כשיוצא לי לעיתים לדבר עם מישהי חדשה על גבולות, יקרה אחד מהשניים: היא תכבד ולא תעיר כלום(קורה הרבה כמובן), או שהיא תעיר משהו בבטחון ואני אסכים/אתווכח ובראש אזכיר לעצמי לא לקיים איתה שום אקט שמתקרב לאיזשהו סף שלי. 

************************************************

4. כפות רגליים.

עברתי לאחרונה חוויה מטלטלת על גבול הספייס במהלך מסאז׳ לרגליים של מישהי, זה עורר אותי (בפעם האלפיים בערך עד כה בחיי) לנסות להבין מה קורה שם במוח שלי.

הייתי עסוק בין ריחוף מאושר בזמן המסאז׳ ובין ריכוז מאומץ על מנת לגרום לה להנות ממנו ככל האפשר, ורק לרגע עצרתי לשנייה והסתכלתי ממרחק אפס בכף הרגל המפוארת שלה שהונחה בגובה העיניים וצילמתי מסך בזכרון שלי. ואז נישקתי בעדינות אירוטית ותשוקה אינסופית את מרכז הסוליה והבוהן שלה כמו הלך צמא שגילה באר מים במדבר הלוהט, וגם את זה צרבתי בזכרון. 

וכשסיימתי, שלפתי את התמונות ששמרתי אצלי בראש וניסיתי להבין - מה מתעורר בי שם?

אני יודע מה מעוררים האיברים המיניים של מישהי מושכת, אתה רוצה לשכב איתה, מאד מובן אבולוציונית. אתה רוצה לסגוד לה ולתת לה להכות אותך ולקשור אותך, הרבה פחות מובן אבולוציונית, אבל מובן לאור מי שאני.

אבל כף הרגל? מתעורר שם משהו שאני לא יודע לקרוא לו בשם, משהו שהוא הרבה יותר מרק מיניות ותשוקה. כאילו יש איזה חוש נוסף נעול בתודעה שזו הדרך היחידה לתקשר איתו, התדר היחיד שהוא קולט.

לא יודע, אין לי פואנטה. ככה זה אצל סוטים, איכס.

יש תקופה בחיים שאתה מסתובב עם גב מלא שריטות.

לפני כמעט מחצית מהחיים שלי, בטירונות ובאימון, אתה זוחל וזוחל ובכוונה מזחילים אותך על קוצים. ואל תנסה לעקוף אותם כי זה יכאב יותר.

והזרועות והגב מקבלים גוון אדמדם כזה עם כל מיני פסים וקווים ואתה מורעל וגאה בזה ומרגיש שזה מה שצריך ונכון וההקרבה שווה כל גרם של כאב בדרך.

וחולפות השנים, ואתה פי שניים בגיל. והצבא הוא זכרון רחוק כמו התיכון ואתה כבר לא זוכר מי היה לפני מי.

אבל פתאום במשך תקופה לאחרונה אתה מתעורר בבוקר ומחליף חולצה מול המראה ושם לב ששוב יש לך שריטה אדמדמה בזרוע וכמה על הגב, ועוד שתיים קטנות על העורף. 

ואתה גאה בזה ומרגיש שזה מה שצריך ונכון וההקרבה שווה כל כאב שבדרך. שווה כל מבט מרוצה שלהן בזמן שהן נועצות בך ציפורניים.

ובא לך עוד. כי נשאר עוד הרבה משטח עבודה. 

בא לי עוד.