שנתיים שלמות מאז ראש השנה ההוא, כשפתאום מצאתי את עצמי לראשונה בחיי רשאי לחקור ולהבין באמת מה מושך אותי.
רגע אחרי שהפור על הנישואין שלי נפל סופית, עשיתי חג לבד עם עצמי. חג שהכיל הרבה אוכל קנוי, עצב, כמויות של נטפליקס, והמון כלוב.
לנסח פרופיל, להבין מה אני רוצה להציג (משפט אחד שרד מאז), ולראשונה לקרוא פרופילים של אחרות וממש להבין האם מתאים לי ואם כן - גם לפנות.
מין תקופה מוזרה כזו שבה כל אחת שפנתה אלי או ענתה לי גרמה לי להתרגשות מוגזמת כאילו בת-אלים שלבשה צורת אדם ירדה מהאולימפוס ותיקשרה איתי.
התרגשות מאד מובנת לאור מי שהייתי אז, אבל גם חסרת היגיון לחלוטין ומשעשעת. לשמחתי מהר מאד הגיעו האינטרקציות שעזרו לי להבין בזמן קצר עד כמה אין צורך להתרגש, ועד כמה כולם פה אנשים. אפילו בנות אדם שבמקרה נולדו עם פטישים הפוכים לשלך.
למבוגרים יש נטייה לפעמים להתגעגע לילדות. אף אחד לא מתגעגע באמת לחוסר העצמאות וחוסר הידיעה שבילדות, לפחדים, לחוסר הביטחון ולמפלצות מתחת למיטה. אנחנו כן מתגעגעים לקסם הנאיבי הזה, לתחושה שכל דבר הוא עולם חדש מלא אפשרויות. לחוסר הציניות ולחוסר הספקנות שמהר מאד משתלטים על החוויות הבוגרות שלנו, גם המרגשות שבהן.
אני לא מתגעגע ללבטים של איך לנסח תשובה לכל אדומה או סגולה שקיבלתי, כאילו בצד השני יושב יצור שמיימי, אני לא מתגעגע לזהירות שגרמה לי לכתוב פסקאות מהוקצעות בכל התכתבות במקום פשוט לדבר (כן גם אתכן, כאלו שהפכו לחברות או לשולטות לזמן מסוים)
אני כן מתגעגע לציפייה, לתמימות, לתחושה שיש לי כל כך הרבה אבק במוח שאני רוצה לנער לתוך הבלוג, לשקיקה שבה קראתי עוד בלוג ועוד בלוג, להבנה שתחושת החנק שבה חייתי עומדת להיפרץ ואני עומד לנשום אוויר אמיתי, וכן, גם קצת לרטט הזה כשהבנתי שמישהי פונה אלי או כותבת לי חזרה.
התבגרות מואצת בשנתיים זה מסע מבלבל. אז אני מתגעגע ולא מתגעגע, נדמה לי שראש השנה ההוא היה לפני דקה ולפעמים כאילו עבר עשור מאז.
הכלוב עצמו הולך ומאבד אחיזה בחיים שלי. הכתיבה, המסיבות, האינטרקציות, המפגשים. הכל מתרחק. הבדס״מ שם וברור לי הרבה יותר מה המקום שאני רוצה לתת לו בחיי. ואני גם נותן, אבל הכלוב הוא כבר לא המקור לזה.
אבל תמיד, כמו בית או רחוב ישן שגרת בו, חלק מגן העדן של ילדות - המקום הזה יקפל כמה רגעים של צמרמורות אמיתיות שחרצו לי את הנפש בצורה הכי עילאית שיש.
היתה וויצ׳ ששוייכתי אליה כמה חודשים טובים, והרגעים לרגליה הם קפסולה שאני לפעמים לא מאמין שהיתה.
היו כמה שהפכו לחברות כלוב טובות דרך התכתבויות תמימות יותר או פחות, כולל אחת שהפכה לחברה קרובה ולכותל הדדי של חוויות, המבורגרים מושחתים, ודיבור על דברים שלא חשבתי שאדבר עליהם.
היתה תקופה במוריקאי, שהייתי בא להיקשר ולצפות בעולם אחר, שעד היום הוא זר לי. ואחת, עם סדיזם מכושף מלוכלך ונוצץ וקשירות מהפנטות, שלמשך תקופה חשבתי שאולי אקשר על ידה, ולא יצא.
ולילה תל אביבי אחד ברכב עם מישהי שהתירה לי להתמסר לרגליה הנהדרות והתמסרה מצידה להתמסרות שלי בצורה נהדרת.
ולילה ראשל״צי אחר שבה בת אלים (אמיתית הפעם) הוכיחה לי את מה שתמיד ידעתי על ביזאר קל - זה לא גבול עבורי, זו תשוקה, וכשזה יקרה אני ארטוט בלי שליטה במשך יומיים אחר כך. ואז עזבה את הארץ, כי דברים טובים צריכים להישאר מיתולוגיים ולא לגרום לנו להתרגל אליהם כאילו היו קפה של בוקר.
וההיא שאהבה ללכת מכות וזרמה איתי למרות שידעה שאני מפסיד לה בכוונה, וגם היא עזבה לה את הארץ והותירה אותי שבור (צירוף מקרים די הגיוני בהתחשב בזה שהיא אותה בת אלים מהפסקה הקודמת)
ופמדומים, שהיו בהתחלה בעיקר בריחה למרפסת, והפכו לפעילים יותר ויותר (יחסית אלי, ממש לא לאחרים) והפכו למשך שנה לאירוע שהייתי מחכה לו ומשריין ביומן ברגע שהיה יוצא.
ועוד המון רגעים קטנים וארוכים ואנשים ובעיקר נשים, באמת זו לא ספירת מלאי.
התמונות שבאלבום. פוסט רגשני ומלא געגוע. לחיי השנה שתגיע והבדס״מ שיבוא איתה. סלוט.
