אם כבר התחלתי לכתוב על חוויות מהעבר הדתי שלי סביב שליטה בתשלום, אי אפשר גם בלי להזכיר כמה סשנים ראויים לציון:
— היאבקות.
שעה עם אירופאית אחת שביקרה פה בארץ, בעלת חגורות בכל מיני צבעים בכל מיני אומנויות לחימה וכושר גופני מדהים. כזו שאפשר באמת לקיים איתה סשן היאבקות ולהפסיד בו.
הסשן איתה, שלא כלל שום אלמנטים בדס״מיים אחרים ושום תכתיבים מלבד אחד: הולכים מכות עד שאחד נכנע, הסשן הזה היה ללא ספק הסשן הכי יקר בפער שאי פעם שילמתי עליו (4 ספרות בשקלים) והכי מחרמן מדהים ומפרק את המוח שחוויתי. תכל׳ס זה הפטיש היחיד שפשוט כמעט ואין דרך לחוות בצורה אחרת.
— ניקיון.
מתישהו, די מהר למעשה, אני בעצמי התבגרתי והתחלתי לחפש דרכים עוקפות לזיוף ולשטחיות שבתשלום, אחת מהן היתה להציע לבוא לנקות או לעשות משהו עבורה ולקוות שמשם יתפתחו דברים. זה הוביל לשני מפגשים עם שתי נשים שחוץ מלשטוף להן כלים ולנקות ריצפה גם דיברו איתי על שליטה ובאמת התעניינו והיו מדהימות. לאחת סיפרתי שאני דתי לאחת אמרתי שאני דתל״ש.
לשתיהן התאים שנמשיך ליחסי שליטה, בלי כסף. אבל הדוס שבי פחד מזה, פחד מעצמו, פחד מהחטא, ולא חזר.
עד היום אני מתבאס קצת בשביל מי שהייתי על זה שמנעתי את זה ממנו. הסגידה לשתיהן (אחת העדיפה לשרוט ולהאדים לי את הגב, השנייה רצתה שאסגוד לרגליה) היתה נפלאה. רגעים מתוקים עם סיומת חמוצה. גם את זה מיותר לציין שלא הייתי משחזר כרגע, עבד ניקיון בלי שום אלמנט אחר ביחסים זה אומנם פטיש לגיטימי בעיניי, אבל זה חסר בשר כשזה כל הבסיס לקשר.
— קשירות.
הפעם הראשונה בה נקשרתי היתה בסשן בתשלום והיא היתה מזעזעת ומנעה ממני להסכים שנים להיקשר. גם התיקון היה בסשן בתשלום. אחר כך גם היתה מיני-קשירה מדהימה עם וויצ׳. וכמה שיעורי שיבארי בודדים עם פרטנרית נהדרת שמצאתי פה.
אבל קשירה קבועה ובדס״מית לא ממש חוויתי. כבר בדקתי ולא הייתי רחוק מלמצוא את עצמי בהיקשרות קבועה על ידי מישהי שהסדיזם שלה מרהיב את העין ומכשף את השכל לא פחות מהקשירות שלה, אבל זה מוסמס ונעלם למרבה הצער, ופה ושם כמעט קבעתי פה עם פרטנריות אחרות מפה בעלות נטייה סדיסטית, אבל גם זה לא קרה בסוף.
וככה יצא שדווקא אחד התחומים הכי עמוקים אפלים ומסקרנים עבורי בעולם השליטה נותר עם זכרונות שמבוססים בעיקר על סשנים בתשלום. אולי יום אחד.
— ניצול.
תמיד התרחקתי ממה שהריח לי כמו ניצול. אולי הייתי תמים ונאיבי ובתול בדס״מית (וגם לא בדס״מית) בהמון פרקטיקות עד גיל מאד מאוחר, ועדיין יכולות לקרוא אנשים ולהשתמש בשכל היו לי תמיד. הייתי מנסה עד כמה שאפשר לזהות באיך שהמלכה משווקת את עצמה ובאיך שהיא מתקשרת בטלפון ולמצוא איזה יסוד של חיבור לתחום מלבד אהבה לזלמן שז״רים (אלתרמן זה שטר חדש)
אבל פעם אחת, די בסוף הפרק של שליטה בתשלום בחיי, אחרי פרידה מסובכת מאקסית אחת, כשכבר מד הדתיות החל להתרופף החלטתי ללכת דווקא למישהי ששידרה ניצול.
יש חיה אצלי כזו הרי. שזה מה שהיא אוהבת. אז אמרתי פאק איט והתייצבתי אצלה כנהג. כמובן שקניתי לה גם צהריים על הזכות להיות נהג צמוד שלה לשעתיים בזמן שהיא מניחה רגליים על הדשבורד (מסוכן מאד אגב! גם לכן וגם לנהגים מסוימים שנוסעים לצידכן)
היה בזה משהו מחרמן ואחר, הבעיה היתה, ובכן, באינטלגנציה. קל לי להתחרמן ממחשבה על השפלה וניצול בידי מישהי מעניינת. הרבה פחות כשאחרי רבע שעה אתה מבין ששיחה בסיסית היא לא יכולה להחזיק. וגם הייתי מאד מודע למה אני נכנס, מה שיצר זיוף גם שם והפך את הניצול לפייק. ועדיין, לא מתבייש להודות שהיה שם משהו.
היא רצתה שאמשיך לקנות לה ולהסיע אותה ואפילו הבטיחה לי שבפעם הבאה אגע בכפות רגליה. אני ויתרתי. הפומביות שבזה, המדרון החלקלק שעלול להיות שם, חוסר העניין שהיא יצרה. כל אלו היו יותר מדי. אבל טוב להתנסות. בטח כשאתה כבר בוגר יותר.
—אאוטינג.
הסיוט הכי גדול, חלום הבלהות המטומטם שבגללו עצרתי וחנקתי את עצמי כל כך הרבה שנים. בסשן התשלומי השלישי שלי הפחד הזה קיבל חיזוק
זה היה הסשן השלישי, אבל אחרי שניים ראשונים סיוטיים וטראומתיים(טראומתיים באמת, בלי הגזמה, חלק מהזהירות שיש לי באינטרקציות שקשורות בשליטה להערכתי עוד קשורות למה שהיה שם) זה היה הראשון שבו נהניתי. בעצם הפעם הראשונה שבה באמת הרגשתי מה זה לסגוד למישהי.
זו היתה מישהי שהיתה לגמרי מחוברת לתחום ונחשבת לאגדה בקרב חובבי השליטה בתשלום (לימים נתקלתי בכתבה עליה באיזה מקומון שבו היא דיברה על הזוגיות הבדס״מית שלה), היא אמנם לקחה ממני כסף, וגם אז לא השליתי את עצמי לרגע שהיא שם למעני. אבל בשבילי ועבור מי שהייתי - היא לגמרי היתה שם. שאלה, התעניינה, ניסתה לתת עצות ולהבין מה חוסם אותי. השעה במחיצתה התרחשה לפני יותר מעשור וחצי, ואני זוכר כמעט הכל. תודה על זה.
כשיצאתי משם התקשרה אלי מישהי שהכירה אותי. בדיוק בחלון הזמן הקצרצר אחרי הסשן שבו עוד לא החזרתי את הכיפה. זה הבהיל אותי, סיננתי. ואז חבר שהייתי אמור לפגוש בהמשך מתקשר ושולח סמס ״איפה אתה?״ ואני נלחץ. לוקח מונית במקום אוטובוס. הוא שואל אותי מיד: ״הכל בסדר? ב׳ ראתה אותך בלי כיפה בתל אביב״. זו שהתקשרה, מסתבר שהיא היתה שם איפשהו.
אני מאדים כמו דביל. מתחיל להזות שאולי היא ראתה מאיפה יצאתי, ואולי היא יודעת מה יש שם (אפס סיכוי). ממלמל שבטח היא התבלבלה. למה שאהיה בלי כיפה?!
לא קרה שם כלום בתכל׳ס. סך הכל ראו אותי בתל אביב, סך הכל יכולתי להגיד שעפה לי הכיפה.
אבל החרדות, ותחושות האשמה, והאמונה שבטח אני איחשף כעונש משמיים. גם לרגע המפחיד בלי סיבה הזה היתה כנראה השפעה על הזמן שלקח לי להעז לצאת מהצללים.
—ייסורים.
מילואים ארוכים בצפון בגיל 25. אני זוכר הרבה ויכוחים על דת. דתיים חילוניים ודת ומדינה ושבת וחמץ ושירת נשים. הכל ברוח טובה בין חברים במדים.
ותחושת הצביעות מכה בי כמו מוט ברזל בראש. אני בצד של הדתיים כלפי חוץ אז, אבל הטעם החמוץ של השקר ותחושת החנק, כשאני יודע שבסוף אותם מילואים אני ממשיך לסשן שכולו חטא ויצרים (שבסוף התבטל בכלל). זו היתה התקופה שבה הפנמתי שאני בתחילת תהליך שבסופו הכיפה תתעופף לי מהראש, עוד לבשתי את הדמות הישנה אבל עמוק בפנים כבר הבנתי יש גבול בכמה קצוות של חבל אפשר לאחוז.
*********************************************
ועכשיו לקצת הצטדקות - בדס״מ בתשלום הוא שטחי, לדעתי. הוא מכיל שליטה מלמטה והוא היה נואש אצלי, ובעיקר כמעט ואין בו הדדיות של תשוקות. לפעמים יש, אבל בקושי. הגבהים שאפשר להגיע אליהם, תחושות ההיררכיה וחוסר האונים והכאב מוגבלות פי כמה וכמה לעומת כל מערכת יחסים קצרה או ארוכה שמבוססת על הסכמה והתאמה.
עד היום כמעט לא כתבתי על הנושא בבלוג (למרות שהוא מהווה כמעט את כל החוויות מהשנים הראשונות שלי כבגיר) מסיבה פשוטה: בושה ותדמית.
להודות שהלכת לשולטות בתשלום לא מוציא אותך טוב או עמוק במיוחד. והיות ואני מחזיק מעצמי מישהו שכן מחפש עומקים מנטליים ואמתיים בבדס״מ, לא ממש חשבתי שיש מה להזכר בזה.
גם כי לא היה לי נוח עם המחשבה שזה מה שעשיתי, וגם כי מה הסיכוי לייצר פה בלוג ״איכותי״ שימשוך את העין כשיש בו תוכן שמדבר על חוויות בתשלום.
אז גם מזה התבגרתי. כבר פחות חשוב לי למכור משהו, ואני גם הרבה יותר סלחן למי שהייתי. כנראה שאם הייתי נזרק שוב לגיל 18 עם אותו חינוך ואותה הפרדה והתנזרות לא אנושית - הייתי נופל לשם שוב. להיות נזיר ולחנוק את עצמך לא מוביל לדברים טובים.
אבל גם להתבייש במי שהיית לא מוביל לשום מקום.
ואחרי שני בלוגים ארוכים ומלאים מלל סוטה אני תוהה לעצמי אם בכלל היה בכל זה צורך כשלמעשה יש מישהי שמספרת את הסיפור שלי הרבה יותר יפה ומדויק ממני:
https://www.youtube.com/watch?v=7UAnc7lqJjM&pp=ygUY15zXqNeQ15XXqiDXkNeqINeU15DXldeo