רסיסי שליטה

אנחנו מתקרבים. מתקרבים אחד לשני, מתקרבים ליעד.

מצחיק כמה זמן נמשך הריקוד שלי סביבך ושלך סביבי. פעם אני לא נמצא שם ופעם את, פעם את בדיוק בטיול גדול בחו״ל ופעם אני עסוק בפרויקט גדול מדי בעבודה.

אבל צעדי הריקוד לא נפסקים.

גם הרמיזות שלך לא נפסקות. הרמיזות שלך שאת יודעת בדיוק מה מדליק אותי, הרמיזות שזה מדליק גם אותך. בלי להגיד שום דבר במפורש. את משחקת בי ושנינו נהנים.

ואנחנו יודעים שיש פה גם יותר מבדס״מ. 

ההימור גדול, ויש חברים קרובים משותפים עם היסטוריות ורגישויות כאלו ואחרות שהופכות את סכום ההימור האפשרי בינינו לגבוה הרבה יותר. זה גורם לנו לרקוד ולרקוד בלי לעשות את הצעד.

זה גורם לנו להתעלם מהאופציה שאחד מאיתנו עלול ללכת לאיבוד וישאיר את השני תוהה למה הוא חיכה. 

יש לנו גם סיבה מהותית יותר שמשאירה אותנו מחוץ לתחום. היא קיימת והיא פה והיא תישאר פה, אבל אנחנו ממשיכים להתקרב ולהתרחק ורק נדמה לנו שכשמתקרבים ומתרחקים נשארים באותו מקום ובאותו מרחק, כשלמעשה עם כל צעד אחורה-קדימה כזה אנחנו קצת יותר אחד ליד השני.

נראה שאנחנו מתחילים להבין שזה יקרה. שננסה. ואז, כשיהיה אפשר, אני אתוודה בפנייך על עד כמה המשחק הדומיננטי שלך משגע אותי, מטריף אותי, על המשיכה הלא אפשרית שזה מעורר בי. ואת כמובן תוחמאי ותצחקי מולי ותגידי עד כמה אני הכי שקוף בעולם.

יש לנו סיבות מעולות להישאר בFriend-Zone. אבל עם כל יום שעובר הן הופכות טיפ-טיפה לפחות משכנעות ממה שהיו אתמול.

או שאני מדמיין הכל ובשבילך הכל בינינו רגיל ותמים?

אולי, לא נראה לי.

מעניין איך ירגיש לתת לך להכאיב לי באמת ובלי משחקים. בעתיד הקרוב נגלה. אולי, נראה לי, לא?