לפני שהתחלתי לכתוב ולקרוא פה הייתי נכנס קצת לצ׳אט.
היתה שם אחת, דמות די מוכרת פה אם כי נעלמה לאחרונה, שדיברה איתי על ההנאה שלה מלהכאיב.
לא הנאה מההתמסרות של הקרבן/פרטנר, לא מההליכה למענה עד הקצה, לא מהיופי שיש בסימנים אדומים. הנאה נטו מהסבל והכאב שהיא גורמת לאדם אחר.
מעטות הפעמים שנתקלתי בסדיזם כזה פה באתר. אני אוהב לחפור ולחקור את עומק הקינק אצל זו שמולי, להבין מה מניא ומה מניע, מה מקור התשוקות והחשקים.
מעטות הפעמים שממש ראיתי כלום מלבד סדיזם קר שמחפש פורקן.
הייתי נשוי אז בנישואים מדממים. לא יכולתי לעשות כלום עם השיחה הזו מלבד לשכב במיטה על הגב ולדעת שאכן קיים סדיזם נשי רע ואמיתי (וזה לא אומר בכלל שבהכרח השימוש בו רע)
נתקלתי בסדיזם כזה, או לפחות משהו שקרוב אליו בבלוג או שניים. אולי קצת יותר. שתיים מתוכן גם פגשתי במציאות למרות שדבר לא התרחש, ואם התרחש הוא היה יותר במחוזות של סגידה(נהדרת, עבור שנינו) מאשר כאב.
באחת מהן צפיתי בפעולה והופנטתי. היא כנראה לא יודעת כמה המחשבות שרצות לה בראש מדליקות אותי.
יש משהו משוגע בלראות מישהי מכאיבה ולדעת שאין שם שום דבר מלבד הנאה ויצרים שמשתוללים יחד. יש לי קושי מסוים להכיל את היופי שבזה.
יש משהו משוגע פי כמה במישהי מכאיבה באותה צורה כשאתה הקרבן. אתה הוא כליא הברק לחשקים הסדיסטיים שלה, פורקן חי ודומם לרצונותיה. את היופי הזה ממש אי אפשר להכיל. וזה עינוי אחר בפני עצמו.
והקטע המוזר בכל העסק - אני בכלל לא אוהב כאב. לא מזוכיסט. זה הסדיזם שמאפשר לי להנות מהכאב, זו התשוקה. אם יהיה שם זיוף או תדר אחר שלא מדבר אלי הכאב יחזור להיות מה שכאב פיזי מהווה עבורי - כאב.
ובזה אין לי שום עניין מיוחד.
