החיים שלי עמוסים לאחרונה, אין זמן לנשום, ולכן שריינתי ונרשמתי מיד כשהופיע הפמדום בלוח הבילויים.
הפעם באתי לבד וזה אומר שלא ידעתי למה לצפות. טוב שלא ידעתי.
לפמדום אתמול, שלא כמו בסרט סטנדרטי של טרנטינו, היו התחלה אמצע וסוף ברורים. מה שעוד היה, וזה יותר מזכיר את קוונטין, זו נוכחות של כפות רגליים. ולא רק.
בהתחלה נכנסתי עם מישהי שאני מכיר קלות, בעיקר מפה ומקצת שלום שלום בפמדומים. ביקשתי רשות לשבת על הרצפה לידה בפינת העישון שהיתה עוד מרווחת. וככה העברנו רבע שעה רגועה מאד, בפינה נסתרת, כשאני לרגליה. לא היה לי צורך לבקש אפילו לחלוץ לה נעליים.
יש משהו רגוע וטוב בירידה הזו לרצפה. במיוחד מישהי שאתה מכיר ורצית שזה יקרה איתה. אני אוהב לנשום את האוויר הזה, ספתח כזה שפותח לך את המוח בדיוק למה שצריך.
בהמשך היא רצתה קצת יותר רעש ואקשן וישבנים להצליף בהם, אני לא הכתובת ונפרדו דרכנו, לא לפני סימן אדום או שניים שהשאירה לי בגב.
ואז אומרים שלום לכמה אנשים, שותים בירה קלה, אוכלים משולש פיצה, ונקלעים לשיחת חולין עם מישהי אחרת שאני מכיר מפה.
העניין איתה הוא שהתכתבנו כבר לא מעט זמן בעבר, אמרנו גם שלום כמה פעמים באירוע הנ״ל, אבל הכל היה חברי. היא כמובן יודעת מה יש לי בראש ואני יודע גם. כי היא כותבת, והכתיבה שלה (טוב, גם תמונות המגפיים שלה) כבר צדה לי את העין מזמן. יש משהו מחרמן מאד בלדבר ולהכיר אדם ולהחליף מילות נימוס ולדעת מה עובר לו במוח
ולדעת שהוא יודע מה עובר לך בראש. ולדעת שאתה יודע שהיא יודעת וכו׳ אתי אנקרי כבר עשתה מזה להיט היסטורי. (חבל שהיא לא כתבה שירים על בדס״מ, בטח היתה עושה את זה יותר טוב מכולם)
ואני מגלה שהיא כבר לא עם הפרטנר הקבוע שהיה לה, ואנחנו בפינה יחסית פנויה ונסתרת, שוב במרפסת, ואני שואל את עצמי למה לא?
לא הרבה פעמים, בטח בכלוב, יוצא לך להכיר מישהי שאתה משתוקק לחוות תחושות של כניעה וסגידה תחתיה, ועם זאת לא יוצא לך במשך כל כך הרבה זמן לממש או להציע לה לממש את זה כשאתם נפגשים.
זה מייצר הצטברות עסיסית של נורמליות אפורה שעוטפת תשוקות שתוססות לך בראש. והרגע הזה שאתה פונה אליה בהססנות חוששת (כאילו שאנחנו לא באירוע רשמי של סוטים) ומבקש לשבת לידה על הרצפה והיא מסכימה בנונשלנטיות הוא כמו סכין שדוקרת את העטיפה האפורה והבנאלית ומאפשרת לכל הג׳וס לצאת החוצה.
אז אני שם והיא מעליי, ואני מתבסם מהפרש הגבהים, ומהנעל שלה שמונחת עלי בחוזקה, והיא מחליטה להכנס פנימה, וכאילו ברור לה שאני כרוך אחריה, היא מסמנת לי במבט ״אחריי״ ומתיישבת ומורה לי לכרוע לרגליה שוב.
וגם זה, האדנות הזו שבה היא מוליכה אותי, כמו בפמדום אחר לפני כמה חודשים בתרחיש כמעט זהה, זה מעיף אותי.
לא צריך כוח ושוטים מפוארים ואביזרים למיניהם, לא סתם הדברים האלה פחות מדברים אלי בדרך כלל. צריך מחוות קטנטנות, בלתי נראות, שגורמות למשחק המשותף להרגיש לכמה רגעים כמו היררכיה אמיתית.
זה גם לא נמשך הרבה מאילוצים שלה, היא צריכה ללכת. לא לפני שאני מוצא את עצמי אומר לה שאפשר לנסות ללכת לאיזורי הכאב ולבדוק מה קורה שם. אולי זה עוד יקרה.
שם חשבתי שהסתיים האירוע מבחינתי ונשאר רק לצפות ולספוג את האווירה הנהדרת של הליין. אבל אז טוויסט נוסף שהופך את הערב המושלם גם ככה למושלם עוד יותר.
נקרא לה א׳. אין לי מושג מה שמה. היא מגיעה לפעמים לפמדום. אף פעם לא העזתי לגשת אליה חוץ מלברר מה הניק שלה פה, אבל היא בבירור שמה לב פעם או פעמיים למבטים שלי. אני לא ניגש כי יש לה פרטנרים קבועים ואני לא מפריע, אבל גם כי משהו בה מערער אותי קצת.
היא לא קוראת ובכלל לא נמצאת פה בכלוב, אז ארשה לעצמי לומר שרצות לי מחשבות מאד מלוכלכות ומטונפות בראש כשאני רואה אותה מסשנת.
אני גם לא יודע למה. זה קרה לי בעבר עם מישהי אחת. ברגע שהיא מופיעה ומסשנת - אני מתלכלך. המחשבות שלי הולכות למקומות שבדרך כלל אני נרתע מהם בפומבי או ללא היכרות או נרתע מהן בכלל. ואם אצל האחת הקודמת אני לפחות יודע מכמה בלוגים שלה איזה סדיזם נדיר ומדויק (ומפחיד) יש לה בראש ולמה דברים מתעוררים לי מולה למרות שכמעט ולא דיברנו ישירות, פה זו רק פנטזיה שקשורה למבט שלה ולבטחון והעוצמה שבה היא נעה בזמן סשן. אם כי יש לי תחושה שהמוח שלי יודע לזהות שם משהו ולא סתם נדלק והופך למטונף ומתמלא פנטזיות שלא ידעתי שיש לי.
ואולי זו רק פנטזיה שהיתה נעלמת אחרי היכרות? אולי. גם זה קורה.
ופתאום היא מתיישבת לידי, מדברת עם מישהו, ואני מחכה שהיא תהיה לבד לרגע ואגש, אבל היא כנראה רואה עלי הכל.
״תעשה לי מסאז׳ ברגל״ היא אומרת ומסמנת לי על הרצפה. ולפני שאני מספיק לעכל את הרגע המושלם הזה - אני מציית. המסאז׳ קצר, הוא מושלם. אני מנסה לא להתעסק בעצמי ורק לגרום לה להנות ממנו. היא רוצה מתישהו לחזור לסשן את הפרטנר שלה, אני נועל לה את העקב בחזרה, מסתבך עם האבזם, אני מתנצל.
״אני גרוע עם החרא הזה, אבל עד סוף הלילה אני אצליח״ היא מחייכת ומשאירה את הרגל עלי באדישות. לא מאיצה ולא עוזרת לי. אתה את שלך תעשה. אני ממתינה פה. ורק לוחצת את העקב שלה לתוך הירך שלי כדי לתת לי קונטרה להשחיל את הרצועה לתוך האבזם.
אף אחד לא יכול לדעת אבל המוח שלי גומר שם לרגליה באותו רגע.
