העולם שלי מכווץ כולו כבר תקופה לתוך סיר רותח ומבעבע של רגשות, תשוקה, עלבונות, סליחות, אהבה, בדס״מ, ריחוק וקירוב.
אני מתנהג כמו המתבגרת הזו בסרט אימה שמחליטה ללכת לבד לבדוק מה מקור הלחישות בעליית הגג במקום לקרוא לשוטרים או להעיר את ההורים.
אנחנו יודעים שזה כנראה ייגמר רע מאד, גם היא יודעת. אבל זה מרתק אותה, היא נמשכת לשם (וגם צריך עלילה כדי שיהיה סרט)
והכל רותח וגולש בקצב שלא ידעתי, שיחות על הכל לתוך השעות הקטנות, רעב שכלי ואישיותי אחד מהשנייה כמו שלא חשבתי שיכול להיות אפשרי, משיכה גופנית עצומה שנמצאת כל הזמן, יכולת לנהל שיחה שלמה במבטים קצרים ממרחק בפומבי, אבל גם שריטות ופצעים וכוויות קור וחום ופגיעות שחוזרות על עצמן.
והכל ב200 קמ״ש. זו המהירות שלה, עם כל הסללומים האפשריים, מהירות שלא חוויתי מימיי. והכל חריף ושורף את הלשון ומעקצץ בכל הגוף ואין אפילו זמן לעצור ולבקש להקיא, אנחנו דוהרים וממתינים לקיר שירסק את שנינו.
ויש לב. לב שיודע שסערות כאלה נועדו לגילאים שהם חצי משלי, ושמוטב היה לתת לאדם אחר לבדוק את מקור רעשי הדלת החורקת האלו.
אבל אני לא מצליח. כמו דמות שפועלת על פי תסריט שהיא לא כתבה, אני עושה עוד צעד ועוד צעד. מועד, קם, נחבל, נכבל, נפצע, מחלים, מתרגש, נסער, אוהב, מגונן, מתרחק ומתקרב. לפעמים בעל כורחי, לפעמים כל זה בשעה אחת איתה. אי אפשר להתנתק מרצון, אי אפשר להתרחק, זה מגנט חזק מדי וזכות הבחירה ניטלת ממני לאט לאט בצורה אכזרית. כמו שאני אוהב.
ובכלל אנחנו לא יחד. כלומר, עדיין לא. אולי מחר נהיה, ואולי אף פעם לא. פעם ראשונה שאין לי שמץ של מושג מה כתוב בתקציר העלילה. כבר מתבקש שאעשה את הצעד, או שבכלל זה לא עובר לה בראש, או שגם היא מתהפכת כל שעה, או שהיא כבר ממתינה לי, סביר להניח.
הפעמונים מצלצלים ברעש. ואני יודע היטב למי צלצלו. עבורי, קפוץ מרכבת ההרים הזו אחרי הלופ הבא! זה יסתיים בלבבות מדממים, מה לך ולזה בשלב זה של חייך? או ש״בשלב זה של חייך״ זה משפט ויתור בכלל, לא?
בתכל׳ס אני יודע כבר את התשובה, שנינו ילדים גדולים ואנחנו עדיין פה, זה יקרה מאד בקרוב, אין לי באמת איך להתרחק כרגע מרצון, אז נשארה האופציה השנייה, התסריט הזה חזק ממני.
ואולי הפעמונים הם בכלל תרועות? אולי ככה צריך לחוות את זה? הכל בכל מקום כל הזמן. ואולי סוף הסערה בכלל לא חייב להיות טראגי?
אולי ככה נושמים וטועמים את החיים, אולי התאמה וחוסר התאמה כל כך קיצוניים הם משהו שצריך להציץ לתוכו לפחות? לתת לו צ׳אנס? להבין איך מתקיים השרדינגר הפסיכי הזה בשתי נפשות תמימות וידידותיות למראה?
אולי החרטה וה״מה היה אילו״ יהיו גדולים מדי אחר כך?
אני צריך לישון קצת, ולהתלבש חם. מזג האוויר לתקופה הקרובה - סוער.
