אין על נעמי שמר.
הלחנים, המילים, אהבת המולדת והארץ שנוטפות מכל שורה. ואמא שמרדימה אותי מגיל שלוש עם ״על ערבות ניצת ירח ופניו כדם״ ו״הס ילד הספינה על הצד נוטה מזעף רוח״ וגרמה לי להתאהב בשפה העברית ובשירי ארץ ישראל והתקופה.
ושיר אחד על היאחזות הנח״ל בסיני. ובין ״הדברים היפים״ המוזכרים בשיר ישנה גם ״חיילת יחפה וצמתה מוטלת על כתפה״. מאד ישראלי - חיילים צולים דגים וחיילת עם צמה. אבל כשבגרתי בעיקר הלם לי בראש ה״חיילת יחפה״ שמצאתי בו יופי מסוג אחר ועורר בי כמיהה להיאחזות אחרת לגמרי.
חודשיים זו כבר שגרה ארוכה. תחושה של חצי שנה על מדים. יצאתי לאפטר לפני כמה זמן והסתובבתי קצת עם נעלי ספורט ונתפס לי שריר ברגל. הרגל התרגלה לנעליים מאסיביות וגבוהות, ונאלצתי להחליף לנעלי הרים. עד כדי כך. קשה לזכור מה היה פה קודם ואיך זה בכלל להיות בשגרה אזרחית.
התאהבתי ביופי של הצפון, ברעשי הפיצוצים כשהם באים מכוחותינו, לאט לאט לומדים לזהות. בריצות למרחב המוגן עם משחת שיניים בפה, בשינה במבנה עם עוד עשרה חברים שהפכו כבר למשפחה.
הרבה ירוק וזית. הרבה אפור. הרבה תרומות של חטיפים וממתקים שנערמים לצד ארגזי תחמושת.
ושבוע שעבר בזמן שאני מדבר בטלפון עם המשפחה פתאום דקרה את הנוף חיילת חמודה מהמוצב ליד. התהלכה במדים ובאופן לא רגיל למקום גם בכפכפים, ואני ממרחק בטוח ממנה בהיתי בלי בושה במראה המושלם הזה. של חיילת בכפכפים ורגליים מסנוורות הולכת בשלווה לאיפשהו, קוטעת באבחה סקסית של נשיות נשכחת את הנוף הצפוני היפה הצבאי והקודר וצובעת אותו מחדש ביופי השקט והרגיל שלו. הירוק חזר לרגע להיות ירוק אמיתי, ההרים והנחלים חזרו לדקה להיות הרים ונחלים ולא שטחי תצפית ושטחים שולטים ונשלטים.
וזמזמתי במשך יומיים את בהיאחזות הנח״ל בסיני. אמנם לא סיני וגם החיילת רק כמעט יחפה, אבל גם עיני רואות פה כמה דברים יפים
