אם המלחמה והצו-שמונה וחודשיים וחצי במדים וכל מה שזה כלל בתוכו הצליחו לדכא הרבה מהחשק ומהאנרגיות סביב בדס״מ, אבל השאירו עוד כמה ניצוצות שמדי פעם לחשו ובערו ואיימו לשרוף הכל מחדש, הרי שמיד הגיעו כמה גישושים של אינטרקציות, וכולם היו שבורים, חתוכים, עם תקשורת והתנהלות לא ברורה שלא איפשרו למשהו לצמוח.
לא ברור אפילו אם מצידי או מצידן. מן הסתם לעייפות הזו של הפוגה זמנית היתה התרומה שלה.
פלוס פמדום אחד שבעיקר הסתכלתי בו בשעמום מוחלט סביבי ושום דבר לא גירה ולא עורר ולא יצר עניין.
וחיפשתי עניין, בדקתי, ניסיתי לגשש, אבל העייפות כנראה שודרה גם לצד השני.
וזה כבר היה שק החול האחרון שחנק את הגחלים האלה.
הם בטח ימצאו את הדרך לקום מחדש מהאפר וילבשו צורה אחרת כלשהי אחרי שהכל ייגמר. אם יש אדם שאני לא חושד שיהפוך לוונילי מחר או בעוד שנה - זה אני.
זה היה חודש מוזר של אזרחות. מוזר בהרבה מובנים, גם במה שקשור לכלוב. תכף האזרחות תיעלם ואחזור למקום שאני כרגע הכי רוצה להיות בו והכי רוצה לא להיות בו בו-זמנית.
בינתיים, אולי זה באמת הזמן לעצור קצת.
