רסיסי שליטה

יש בדידות ברגעים האלה שאף אחד סביבך חוץ ממך לא מבין.

אורז עוד זוג מדים ספייר, ואז מוציא אותו כי התיק מפוצץ, ואז מחזיר כי מי יודע כמה זמן נהיה שם ובאיזה תנאים, ודוחף עוד מחסנית מלאה שלקחת בשקט מהסבב הקודם, כדי שיהיה, ומסתיר את המחשבות כדי שההורים לא יתפרקו מדי ושהחברים לא יתחילו לבקש הסברים למה אתה בעצם הולך ולא מנסה להתחמק, ואין לך באמת כוח להסביר למי שלא מבין על מה אתם נלחמים. בדרום ובצפון מבינים. 

ואתה לבד, כי אף אחד סביבך לא מכיר את התחושה לצאת למלחמה. גם אלה שאומרים לך ״אני יכול לתאר״

גם אני לא הבנתי עד שלוש בצהריים לפני שנה פחות שבוע.

ויש את אלה שכן, ואתה מתגעגע כי לא התראיתם שלושה חודשים כבר (שלושה חודשים!! פעם היינו ממתינים חצי שנה בין מילואים למילואים וגם זה רק כדי להתראות לשבוע-שבועיים) אבל אותם תכף תפגוש, הם עוד לא פה, הם גם אורזים ומנסים להיזכר מה צריך לארוז למלחמה, ומנסים לשדר ש״הכל בסדר חודש-חודשיים וחוזרים״, ובולעים רוק בשקט.

וכמו שלשליטה יש את הצבעים והריחות שלה שאף ונילי לא מבין כך למלחמה יש צבעים ותחושות וטעמים אחרים. ותחושה מעורבת של שליחות וציפייה ובעיקר אמת גדולה מאוד שמרחפת מעל ומחדדת הרבה דברים ומטשטשת הרבה אחרים.

ואף אחד לא לגמרי מבין למה אתה קצר-רוח בעבודה כבר חודשיים ומסנן טלפונים וסרקסטי בכל ויכוח שקשור למצב, ולמה כמעט כל בלוג ודיון שני בכלוב נראה לי מטופש וקטנוני וילדותי להחריד, ולמה הפסיק לעניין אותי מה תחשוב עלי זו ומה תחשוב עלי זו, ולמה אתה עונה למיילים מהסמנכ״ל באיחור של יום וחצי?! אתה לא שמח לחזור לעבודה?!. 

ולמה הפסקה הקודמת שלילית כל כך (היא לא, היא מציאותית בלי הקטע המעייף של לייפות ולהתנחמד)

ובין הרגע הזה שבו אתה באזרחות המוגנת והחמימה והבטוחה שלא משתינים בה לתוך בקבוקים ולא תוהים בלילה אם אתעורר מהשמש או מפצמ״ר, לבין הרגע שבו אפגוש את כולם עם ציוד ונשפצר את הרצועה של הנשק ואת האפוד והשכפ״ץ יש רגע לבד עם קפה, ותיק מלא ציוד, ומחשבות שאין עם מי לחלוק חוץ מהחברים לגדוד שעוד לא איתך. 

אתה עוד לא שם אבל כבר לא פה. תכף תהיה שם והסרט ישתנה והחוקים ישתנו ובמקום להתעסק בחרא ובארנונה ובמתי בדיוק לקנות עוד קצת נאסד״ק אתה תתעסק בדברים אחרים ותתפלל שכל אלה שיעשנו איתך סיגריה בתחנת הדלק (הספורט מתחלף בסיגריות בפעם השלישית) יחזרו שלמים כשזה יסתיים.

וכל הלוז שיש ביומן נמחק לגמרי, לא משנה כמה דחוף זה היה, ובעבודה יצטרכו להיות חזקים עם הטיימינג שבו אני נוטש אותם (וואלה בסבב הזה זיינתי אותם חזק כמו דום אכזרי עם העיתוי של הנטישה, כאילו מישהו בצה״ל עקב אחרי הפרויקטים שעליהם עבדתי ואמר ״אוקיי, זו הנקודה, עכשיו כניסה קרקעית. בדיוק כשאי אפשר לחזור אחורה ואי אפשר להשלים את הפרויקט, שיהיה בלי חומר סיכה ובלי אפטר קייר. אוקיי המטאפורה ברורה, לא צריך להחדיר דברים לראש בכוח)

רגעים של תפר, של לימבו, לא פה ולא שם. מוקף עדיין באנשים רגילים אבל לגמרי לבד, תכף פוגש שוב את האנשים שהקיפו אותי 200 ימים בשנה האחרונה, אבל עוד לא, עוד כמה שעות, הערב.

או שבמקום להתאמץ לתאר במילים דברים שאי אפשר לתאר עדיף לתת לאלתרמן לדבר

עוד פמדום. נכנס, קצת מותש מתקופה עמוסה בטירוף בעבודה (לפחות צרות של אזרחות), מצפה להתפרק או משהו. הפעם גם ברור לי למי אני ניגש - לזו שלרגליה הייתי באירוע הקודם. אין פה שאלה בכלל, גם היא בעצמה פחות אוהבת להשתמש בסימני שאלה. ואני במילא למדתי מזמן כמה קשה למצוא כימיה כזו שמורידה אותך למטה וגם גורמת לך לרצות להישאר שם ולחזור לשם.

היא מסמנת לי לגשת ולכרוע על ברך לרגליה, המקום הרגיל שלי. 

ואז זה מתחיל. 

״תוריד חולצה״ - מוריד. ״תביא את הצוואר״ - מגיש, היא עונדת לי לוח מחיק שכתוב בו מה השימוש שלי להערב. 

ואני המקסימום שלי בפומבי עד היום היה לנשק כף רגל במיקום מרכזי במועדון או לשמש כהדום או כסא למישהי. פה ושם קצת כאב, אבל תמיד עם הגב לכולם, תמיד כמה שפחות לבלוט. תמיד בפינה נסתרת. 

פתאום בלי חולצה, לפני כמה שעות הייתי בבריכה בפלג גוף עליון חשוף בלי שזה מזיז לי (ותודה לטניס, כבר אי אפשר לנצח אותי), אבל עכשיו אני מרגיש עירום לגמרי, ולא משנה שחצי מהגברים סביבי פשוטי חולצה ועונדים שלל קולרים ואביזרי מתכת לא ברורים.

ואז היא שולחת אותי לבר להביא קרח. בלי החולצה, עם השלט על החזה, עם ניילון סביב הפה. לבר. במרכז המועדון. בלי חולצה.

והפרעת הקשב שלי מתרוצצת כמו מטורפת. ״מי רואה? מישהו פה מכיר אותי? הנה זיהיתי מישהי מהכלוב, הנה עוד מישהי שמכירה אותי מפה״ אני מרגיש מיליון מבטים ויודע שזה קשקוש מזוין, אני עוד גבר שהגיע לליין בדס״מ וממלא פקודות. זה הנוף.

אבל האוויר מתחיל להיות קר בריאות אני מודע לעירום(עאלק) שלי ולזה שהנונשלנט האדיש שאני נוהג ללבוש במהלך הליינים האלה כבר לא רלוונטי עם הלוח על החזה ושלכולם ברור שאני מסושן ומיליון זוגות עיניים סביבי והדרך מהבר בחזרה אליה עם הקרח נדמית כמו מסע של קילומטרים בשמש הקופחת ואני שואב את עצמי מיד לפינה האפלולית והנסתרת שבה הייתי קודם והעיניים שלי לא מצליחות להתרומם מגובה הרצפה ואני מבין שאני פה כדי לשרת אותה ומנסה להבין אם ההתפרקות החריפה הזו מהאגו שלי יותר נעימה או יותר מייסרת וכמה זה קיצוני לבקש ממנה לעצור כי הסיטואציה חונקת אותי אבל גם משהו בי משתוקק להישאב לסרט האפל הזה שבו אני מושפל לרגליה בלי טיפת רצון עצמי והיא שולחת אותי שוב לכיכר העיר להביא לה קוקה קולה ואני לא בטוח האם זירו או קולה רגילה ולמרות שאני מת להיבלע שוב בריצפה לרגליה אני חוזר ומברר ואז חוזר לבר ואז שוב חוזר אליה עם המשקה ונוחת על הרצפה והעיניים שלי רואות רק אורות וצללים ופסיעות בזמן שאני מוטל שם ולא ברור אם כבר עברו שעתיים או רבע שעה ואז הרגל שלה ניצבת מולי ומדביקה אותי לקיר מאחוריי.

אני נושם. 

המגע של השוק המסותתת להדהים שלה מסתיר אותי מהעולם ומסתיר את העולם ממני, ואין כלום מלבד התחושה שלה מתנשאת מעליי, משעינה קלות את עצמה עלי.

ואני מתאיין לתוך הרגע הזה. נושם את המגע הזה, מביט ממרחק אפס בכפות רגליה ונעליה וחוץ מהערצה וחוסר אונים אין בי שום תחושה.

ואז היא שוב קורעת ממני את מסך הנינוחות ומצווה עלי ללכת בעקבותיה,

ללכת אמרתי? לזחול. בלי חולצה, בלי כבוד, בלי זהות ובלי מסיכות של אגו ואדישות. אני זוחל על ארבע אחריה לעיני כולם. לא מאמין שזה אני שם. מתאפק לא להישבר ולקום.

ואז היא נעצרת, מדברת עם חברה, אני שוב לרגליה, היא נשענת עלי ותחושת הריקנות הנפלאה שוב ממלאת אותי. שוב יש רק אותי על הרצפה ורק את הרגל המופלאה שלה שלוחצת עלי. אין עוד אף אחד ואף אחת סביבי. 

והרגעים האלה נותנים לי אוויר. בסוף אחרי הרבה זמן ביקשתי רגע לצאת החוצה לנשום אוויר. 

היא מוודאת בחיוך מרגיע שאני בסדר, ואומרת שהיא נהנתה. ה״נהניתי״ שלה מעביר בי צמרמורת חזקה של עונג במורד השדרה,  היא השתמשה בי. ונהנתה מהשימוש. מה צריך יותר מזה? 

אני מרגיש שטעמתי טעם חזק וחדש של השפלה. טעם קצת מוכר אבל עם אחוז חומר חזק הרבה יותר.

אני עוד מתאושש. לחיים.

————————

תשוקה.

שינויים כאלה ואחרים הביאו לזה שהתחלתי סוף סוף לארח אצלי חברים, ואחת החברות שלי נוהגת להתפרש ברגליים יחפות על הכורסאות והספות מהרגע שהיא מגיעה ועד הרגע שהיא הולכת.

אנחנו בFriend Zone של החיים. ויש לי קראש על הרגליים שלה כבר יותר מחצי חיים ולאחרונה גם עליה. ובכלל, היחסים שלנו כל כך חבריים ולא מיניים שבא לי לרדת לה כמו שבחיים לא ירדו לה וללכלך את כל החברות הזו בתשוקה שהצטברה אצלי מאז שאני נער תמים ודוס, ולקינוח גם לשכב איתה ולטמא את החברות התמימה והדתית לשעבר הזו.

אבל אני בוחר להיות מחושב, ולזוגיות בינינו יש מבחינתי אפס סיכוי מכל מיני סיבות. ולפני כמה ימים אמא שלה (אשה מצחיקה בלי עצם בלשון) פגשה אותי ואמרה לי ״אולי תתחתנו כבר שניכם וזהו?״ ולא ממש ידעתי מה לומר ורק שמחתי שאי אפשר לראות מחשבות מלוכלכות דרך הגולגולת של האדם מולך.

————————

מילואים

הזמזום מתגבר. רק לפני רגע סיימנו להילחם ולהפוך לחברים ולאחים ולצחוק למוות, ולקבור, ולפחד והנה שוב התחושה שזה מתקרב.

ואני תוהה אם מתישהו אפסיק להיות חייל (בפועל או בהפוגה בין סבבים) במלחמה הזו, ומה עוד יקרה עד אותו רגע.

ומצד שני יש במלחמה איזו תחושת תמצית ומשמעות שאי אפשר להסביר.

וגם חשבון הבנק מחייך מכל החרא הזה.

מענקים, ותוספות סיכון, ומשכורת גם על שבת כשאתה במדים, וחצי שנה שבה חוץ מפחית קולה וגרעינים שחורים באלונית לא מוציאים שקל.

וירידות של מדדים וחוסר יציבות בבורסה, וגם זה דבר שאפשר לעשות ממנו כסף עם קצת ידע וסבלנות. לפחות זה.

כל דבר שהתרחש לפני ה7.10 נדמה לי כאילו התרחש לפני המון שנים. אפילו הרגע הזה שבו צפיתי בטנדר של תתי האדם בשדרות והבנתי שהחיים משתנים תכף, גם הוא מעורפל. אבל מהנסיעה למחסני החירום עם מדים משם הכל בהיר. 

————————

קפלים. 

כמה יופי יש בגוף של אישה, כמה יופי יש בנפש סדיסטית של אישה. כמה יופי יש בהם כשהם מוכלים בתוך אדם מורכב שמסוגל להיות מעבר ולתקשר מעבר לזה.

לנשים מסוימות יש קפלים מסוימים, לא אלו הברורים שכולם מסתכלים עליהם, הם מסתתרים בשוקיים, בירכיים, בזרועות ובעיניים. כאלו שכשאני נתקל בהם אצל מישהי מסוימת אני ממש מרגיש איך המחשבות והתודעה וכל החומר ההיולי הזה ששוכן בקילו וחצי של מוח פשוט עובר טלטלה, ולפעמים יקרה בינינו משהו ולפעמים לא, ולפעמים היא תגלה כמה יופי ראיתי אצלה ולפעמים לא, ולפעמים היא לא תרצה לגלות מסיבותיה שלה ולפעמים אני לא ארצה לחשוף מסיבותיי שלי. אבל הוא שם.

הוא נוכח, היופי הזה הוא ממש ישות קיימת וממשית שירדה לעולם, הוא לא נמצא רק במוח הסוטה שלי, זה האחרים שרק מסתכלים תמיד על אותם מקומות ולא רואים את מה שמסביב. 

————————

כלוב.

נכנס מתוך הרגל לקרוא את הקבועות, קצת פורום, קצת לכתוב, קצת להתעדכן מתי יש פמדום כדי לספוג אווירה (או לספוג יותר מזה בפעם האחרונה)

פעם אהבתי לשחק את המשחק. למדתי שיש פנטזיות שלא טוב לכתוב עליהן, יהיו אלו שיגיבו לך ויסבירו לך שאלו פנטזיות אינפנטיליות, שחלק מהתשוקות שלך שטחיות מאוד, ושזה שאתה לא נמשך לדברים מסוימים זה בכלל לא כי אתה *באמת* לא נמשך לזה. ״לא לא לא, אני יודעת, זה כי יש לך סטיגמות על גייז ועל להיחדר כגבר בגלל שהיית דתי״. ברור, מה הייתי עושה בלי הפרשנות המבריקה הזו.

ובכלל איזו התרגשות שמישהי מפה ממש מדברת איתי! שאעז להתווכח או להעיר על סגנון מזלזל?! היא פה באתר שנים, מה אני מבין? רק לפני רגע גיליתי שיש בדס״מ שאינו מלכות בתשלום

גם זה נחלת העבר, עבר קרוב-רחוק כזה שנותן דקירה חמימה של נוסטלגיה למי שהייתי פה לפני בסך הכל שלוש שנים, כשהכל פה היה מרתק וחדש ומדהים והנשים פה כולן היו אלות מיקום אחר.

היה קסם בזה, אבל טוב לנחות. גם אם בחלק מהמקרים הנחיתה והמבט מקרוב גרם לי להבין כמה דברים שעכשיו ברורים לי מאליהם. מצד שני, גם אם עכשיו זה נדיר יותר, כמה כיף זה כשנוצר חיבור יפהפה שכזה גם כשאני והיא על אותו כוכב ועל אותה הקרקע,

אותה קרקע בדיוק רק שאני על הברכיים מולה, תוהה אם תגיע סטירה או יגיע ליטוף.

חלק חשוב ביכולת של חיים להיווצר בכדור הארץ קשור לאטמוספירה.

מצד אחד - מאפשרת לאור לעבור אל כדור הארץ. אנרגיית חום, פוטוסינתזה ועוד דברים שחיוניים לקיום חיים.

מצד שני - סופגת את הקרינה האולטרה סגולה שמגיעה אלינו ומגנה עלינו.

יש הגנה אבל לא איטום מוחלט, איזון מדויק שמאפשר חיים.

וכמו בחיים ובכדור הארץ ככה גם בבדס״מ.

לא הרבה פעמים פוגשים מישהי שהאוויר סביבה הוא כזה שברור לך שלא ייחצו גבולות במפתיע בצורה שתגרום לשריר הזהירות שלך להיות מתוח כמו קפיץ כל הזמן, ובו זמנית ברור לך שלא צריך לקיים שיחת סעיפים כזו של ״זה בסדר? ואת זה אני יכולה לעשות?״ 

שהופכת הכל למלאכותי ולהצגה.

ועם כל זה - ברור לך מהרגע הראשון מי משרת את מי, מי סוגד למי, ומי נמצא תחת מי.

ואז אתה מוצא את עצמך למרגלות רגליים מפוארות ברמה שאתה מדי פעם עוצר לרגע ומסתכל לוודא שיופי מפואר כזה אכן קיים בעולם, וברור לך מה המקום שלך בהיררכיה, והתחושה שעוברת לך בגוף כשהרגליים האלו מונחות עליך היא משהו שלא קל להסביר. 

ובו זמנית יש מספיק אינטליגנציה אי-שם למעלה כדי שלא תצטרכו לשבת ולשרטט את ההיררכיה הזו.

רגעים כאלה לא מתרחשים הרבה, אבל כשהם מתרחשים, כמו אותה שעה מדהימה לרגליה אתמול, הכל הופך להיות מדויק יותר ורגוע יותר. 

לפעמים לא חשוב כמה עייף הגעת, כמה עומס יש לך בעבודה, וכמה המוח שלך עוד לא השלים את הסוויץ׳ מהמילואים עד לחזרה לאזרחות.

לפעמים צריך רק רגע נכון מתחת למישהי הנכונה, צריך רק כף רגל מושלמת באופן מפחיד ומבט שמיימי שהיא שולחת אליך מלמעלה למטה עם חיוך דק שגורם לך להבין שאתה מצליח לשרת אותה כמו שצריך.

וזהו.

יש שקט נדיר בראש, העייפות לא רלוונטית, ולעבודה אתה מגיע בפוקוס נדיר.

אנשים בטוחים שסתם עברה עליך שבת מוצלחת, בפועל חצי ממך עוד נמצא עמוק בספייס שלא משתחרר.

חבר מגיע אלי לדירה. יושבים, מדברים, אוכלים.

ואז הוא נזכר: ״נזכרתי! עכשיו כשאתה לא במילואים - יש לי סדרה מעולה בשבילך״

בודקים אם יש לי אותה בVOD, וואלה יש. 

״תראה תראה זה סגנון הסדרות שאתה אוהב״ (כן, יש לי טעם מתנשא טלוויזיונית)

מתחילים לראות קצת בשביל הקטע, סצנה שנייה מתרחשת בתוך משרד, מישהי צעירה וסופר דומיננטית משפילה שם מילולית איזה בחור מעונב ומבוגר בצורה אגרסיבית לעיני כל הקולגות שלה ושלו. מרסקת לו את הצורה.

ברמה של לבלוע רוק מהאי נעימות כצופה. 

חבר שלי בינתיים מחליף ערוץ וממשיך לשווק ״תקשיב תן לזה צ׳אנס אחר כך זה הולך ונהיה ממש טוב״

ואני עונה ״ברור ברור אחי, סומך עליך״ ובראש חושב לעצמי - יא דפוק אתה רציני איתי?! לאן עוד אפשר להמריא ממה שראיתי הרגע על המרקע?!

זמן מדהים לסקס, אין ספק.

אבל גם להרכיב ארון מאיקאה לחברה טובה שמסתובבת לידך יחפה בזמן שאתה שוכב על הגב מזיע ומבריג זה בילוי נהדר ולא פחות אירוטי.

התחלתי ללכת לפסיכולוגית.

יותר מדי מלחמה, יותר מדי מחשבות על מוות ועל חברים שמתו, מוות מול העיניים.

יותר מדי קוצר רוח לעניינים שלא קשורים למלחמה, ותגובות של אנשים שבאות מכוונות טובות וגורמות לך להתחרט שבכלל שיתפת אותם.

אז בין הסבבים התחלתי לפגוש מישהי שהומלצה לי על ידי חבר קרוב שבעצמו מטפל קליני.

וכמו מים במדבר - מישהי שמבינה, בלי שחוותה כלום ושום דבר היא מבינה את ההשפעות והעצבים. והתגובות והשאלות שלה לא גורמות לי לרצות להשתתק ולסיים את השיחה תוך כדי איפוק עצום לא לשלוח איזו עקיצה סרקסטית.

שווה כל שקל תאמינו לי. ובלי עין הרע, אני מעביר לה המון שקלים לכל מפגש. גם בלקחת לי כסף היא מהמצטיינים בתחומה. שיהיה לה לבריאות, היא טובה בעבודה שלה, מגיע לה לגמרי.

מפגש אחד איתה שווה לי יותר משלושה מפגשים ברבע מחיר עם שרלטנים שמלהגים סיסמאות ניו-אייג׳יות מלאות בכלום ושום דבר.

אבל אליה וקוץ בה. הרי מה יקרה כשמישהו שנשים אינטליגנטיות מאוד עושות לו את זה, ונשים בעמדת כוח עושות לו את זה, פוגש מישהי בעמדת מרות שכזו, והיא, בשונה מרוב הנשים שפגש לאחרונה (והגברים, אבל אליהם אני לא נוטה לפתח קראשים) מבינה בצורה מעוררת השתאות לעומק את הצרכים החששות וההשפעות?

כמובן, אני מפתח תשוקה עזה לסגוד לנשיות שלה. ברכות למנחשים. מי היה מאמין שזה יגיע לשם, אה?

פה השלב שאני מצפה מכולם לצקצק בטהרנות: ״נו באמת מה אתה ילד?״ , ״מה אתה משליך על אשת מקצוע את הפנטזיות שלך?!״,  ״אתה מודע לזה שזה בכלל לא חוקי?!״

סיימנו. לצקצק? צקצוקים מוצדקים.

אבל לתשוקה ומשיכה מינית אין נטייה לשאול אותך האם האדם שאליו אתה נמשך הוא חוקי או לא והאם זה זמן מתאים להופיע. היא לא נוהגת לדפוק בנימוס (פאן אינטנדד)

גם אל תלמידות שלי יצא לי להימשך בעבר (פה נדרש להבהיר שמדובר היה בסטודנטיות שנה ראשונה בזמן שאני הייתי סטודנט שנה אחרונה ולימדתי פרטנית אלגברה ליניארית ב90₪ לשעה וזה היה מחיר זול בטירוף לאחלה תמורה, אני מסביר מתמטיקה ממש טוב. אז תרגיעו, לא מדובר פה על גילאים מהסוג הפחות לגיטימי)

אז מה? אז עשיתי משהו? לא. מתעלמים. הכל טוב, אני אדם בוגר.

למה כשמישהי פה מעלה איזו תמונה סקסית או כותבת בצורה מערפלת ואני מגלה שאני מתחת לגיל בגבולות שלה או ש״בלי חדירה אל תחשוב לפנות!״ אני פונה בכל זאת? 

לא. ויסות זה דבר חשוב. 

אבל במקרה דנן יש תקשורת רציפה שמקבעת מולך מישהי בעמדת כוח אמיתית, ומחשבות עם קונטקסט בדס״מי מולה הם רעשי רקע שעלולים להפריע. 

וזה בלי שבכלל גלשנו למשיכה הטבעית שלי לנשים אסרטיביות במיוחד. זה עוד עלול לצוץ.

יש סיבה שיחסי מרות הם דבר בעייתי, אבל מה קורה כשהמרות עצמה היא שמדליקה אותך? 

מה עושים?

לא עושים כלום. יש שגרה לחזור אליה, ויש לבנון להיכנס אליה בקרוב ובתקווה גם לצאת ממנה, וצריך לצאת שלם בגוף ובנפש ולחזור לתקשר נורמלי גם עם אנשים שלא עברו איתך 8 חודשים על מדים. 

אבל לפעמים מזוכיזם מסבך את החיים מכיוונים לא הכי צפויים

המלחמה הזו השפיעה עלי בהרבה דרכים. 

אחת מהן היא שהדבר הכמעט יחיד שמעסיק אותי נכון לעכשיו הוא המלחמה הזו ותוצאותיה, ההמשך שלה והמשמעויות שלה ושל הטבח, ומצד שני אין לי כוח לנהל דיונים ולשמוע דעות של אנשים שחווים אותה מהצד. 

הבעיה - צרכים אחרים בסיסיים שלי לא נכבו אף פעם - לנשום, לאכול, לשתות, להתפנות, לצחצח שיניים, לסגוד לנשים שאני מוצא מושכות לסגידה, להתקלח, לתת כתף בעבודה שלי במה שאני יכול לעזור מרחוק(כלומר בעיקר להרוויח עוד כסף ולהקטין את הסיכוי שהם יישברו ויחפשו מחליף) ועוד.

חלק מהצרכים הנ״ל נפתרים לבד על ידי, וחלקם מחייבים אינטרקציה עם בני אדם שאינם אני או חברים לקייטנת חרבות ברזל האינסופית הזו.

הבעיה באינטרקציה עם אנשים מבחוץ היא, כאמור, שאין לי כוח לנהל דיון עם אנשים כאלה על הדבר הבערך יחיד שמעסיק אותי ואת חיי כרגע. 

לא כי הם לא חכמים או אהובים או לא מבינים (למרות שלפעמים זה המצב) או כי אני גאון הדור. פשוט כי ככה, זה המצב. זה המוד שאני נמצא בו כבר תקופה.

אם כך מה עושים?

או שמנהלים אינטרקציה מזויפת ומזייפים עניין כאילו השגרה בחוץ מעניינת לי את קצה התחת, או שמהר מאוד אנשים מבינים שאני לא איתם. או מנסים בעדינות לשנות לנושא אחר כי חוסר העניין שלי בניהול שיחה יחד על המצב יוצא החוצה וקצת מעליב (בצדק, לא אכחד)

בקיצור מלחמה. חיצונית ופנימית. והיא כנראה רחוקה מלהסתיים בשתי החזיתות. 

היו ימים שבהם הייתי תלמיד ישיבה.

לפני עידן הכלוב, לפני עידן הקבלה העצמית, לפני עידן הורדת הכיפה. לפני הרבה דברים.

הייתי אז אני אבל אדם אחר מאוד, בתולי מאוד, חושש מאוד, ובעיקר לא מבין למה אני לא בסדר ולמה לא כמו כולם, ולמה כפות רגליים וכאב והשפלות מעוררים אותי.

למה אני לא יכול להיות איש רגיל שמפנטז על ציצים ועל בנות שיורדות לו וזהו. למה משפט לועג וקר מבחורה מדליק אותי יותר מהדברים שהוזכרו קודם? למה רגליים יחפות משמידות לי את כל המחשבות על מצוות וקדושה למשך שבוע? 

ובתקופת הבלבול הזו היה לי רב בישיבה, אחד מני רב(נ)ים. 

היו רבנים שהערכתי ואהבתי, אליו לא התחברתי במיוחד. ובכל זאת - רב. תואר שנושא משמעות תמירה וטמירה עבור בחור צעיר ששואף להתקדש ולהתנתק מהחול ומהתשוקות המוזרות והלא ברורות הלופפות אותו בין חוליותיהן הטמאות.

דוגמה למי שאינה מעורה בניואנסים של עולם הישיבות: לרב שלך (ולרב גדול שאינו שלך) לא פונים בגוף שני לעולם.

״הרב, אתה אמרת״ היא פנייה פסולה. לא מכבדת. 

״כבוד הרב, אתמול בשיעור שלך״ שוב טעות!

מדברים בגוף שלישי, למרות שהפנייה היא לנוכח ולא לנסתר.

״מה שלום הרב?״                                                        ״הרב רוצה שאכין לו כוס תה?״                                       ״אבל הרב אמר אתמול בשיעור…״

זה ככה בכל ישיבה, מוזמנים לבדוק.

ולא, מחוות ההערצה האלו לא גרמו לי לפתח תשוקה כלשהי לאף אחד מהרבנים שלי במהלך השנים. 

וכן, זו יופי של פנייה לאמץ כלפי מישהי שאתה תחתיה ביחסים היררכיים. 

יש הוד והדר מאוד מעודנים ועוצמתיים בדיבור אל מישהו בגוף שלישי. יותר מכל תואר כבוד כזה או אחר.

לרב הזה היתה אישה. היה לו גם בית וילדים וספרייה ענקית מלאה ספרי קודש בסלון. אבל בעיקר היתה לו אישה.

כיסוי ראש מלא ושמלות ארוכות שהסתירו בהצלחה מועטה מאוד את הגוף הנשי והיפה ששכן מאחוריהן, ועיניים בהירות ומעט מלוכסנות שהקנו לה יופי חושני שדילג בקלילות מעל מחסומי הביגוד הצנוע והשיער המוסתר.

היא גם היתה תמיד נחמדה אלינו.

ועבור בחור בסוף גיל ההתבגרות, שמכיר מעט מאוד בנות, אף אחת לא בצורה אינטימית, היחס הרך והנשי הזה, יחד עם החושניות שנדפה ממנה היוו כר נוח מאוד למחשבות חטא.

אבל רגע, איכס! היא אשתו של הרב ****. תפסיק לחשוב על זה, זו אשת איש! ועוד של הרב שלך!

לרוב, יש לציין, נאבקתי במחשבות הללו בהצלחה. ונמנעתי מלתת פורקן ליצר הרע שלי במחשבות עליה. לא מספיק ליפול ולחטוא לבד בחדר - אז במחשבה על אשת הרב?! עד כאן

עד ערב שבת שהפיל אותי. וכמו כל סיפור טוב על חרמנות של דתי בגיל 19, אל תצפו להרים וגבעות, בטח לא בשלב בחיי שבו מספיק היה שמישהי תעשה לי ״פוווו״ באוזן כדי שאשפריץ מכל החורים ואאבד הכרה לשבוע.

מה שקרה היה הדבר הכי סתמי ולא מיני ביקום. התארחנו אצל הרב לארוחת ערב שבת פעם אחת, ולאחר הארוחה התיישבנו בסלון שלו והוא אמר דבר תורה, קצת שירים, גרעינים. ג׳עלה של דוסים.

אשתו יצאה בדיוק מהמטבח, וכשעברה בסלון, קרוב לקצה הספה בו אני ישבתי, בתנועה חיננית היא חלצה את נעליה (נעלי סירה בצבע כחול בהיר, הזכרון הזה לא דהה) ופסעה לחדר יחפה. כשסוליית כף רגלה המעוצבת ומעט מלוכלכת מגלה טפח בכל פסיעה ומיד מתיישרת. 

זהו. לסיפורים אמיתיים לרוב יש נטייה להגיע לשיאים סטנדרטיים לחלוטין (אם לא מעגלים ומשפצים אותם). 

הדבר הסטנדרטי הזה הלך איתי חזרה לחדר, ועלה איתי לישון, והעיר אותי מחלום מתוק כל כך בו רגלה היחפה של הרבנית נחה על החזה שלי. ועוד חלומות ועוד חלומות ומחשבות טמאות ואסורות והסכר נפרץ.

יש רגעים בחיים שאתה מבין שאין טעם להיאבק במה שחזק ממך. במי שחזקה ממך. וכל מה שנשאר לך הוא רק לשקוע לתוך החטא ולהתפלש בו.