עוד פמדום. נכנס, קצת מותש מתקופה עמוסה בטירוף בעבודה (לפחות צרות של אזרחות), מצפה להתפרק או משהו. הפעם גם ברור לי למי אני ניגש - לזו שלרגליה הייתי באירוע הקודם. אין פה שאלה בכלל, גם היא בעצמה פחות אוהבת להשתמש בסימני שאלה. ואני במילא למדתי מזמן כמה קשה למצוא כימיה כזו שמורידה אותך למטה וגם גורמת לך לרצות להישאר שם ולחזור לשם.
היא מסמנת לי לגשת ולכרוע על ברך לרגליה, המקום הרגיל שלי.
ואז זה מתחיל.
״תוריד חולצה״ - מוריד. ״תביא את הצוואר״ - מגיש, היא עונדת לי לוח מחיק שכתוב בו מה השימוש שלי להערב.
ואני המקסימום שלי בפומבי עד היום היה לנשק כף רגל במיקום מרכזי במועדון או לשמש כהדום או כסא למישהי. פה ושם קצת כאב, אבל תמיד עם הגב לכולם, תמיד כמה שפחות לבלוט. תמיד בפינה נסתרת.
פתאום בלי חולצה, לפני כמה שעות הייתי בבריכה בפלג גוף עליון חשוף בלי שזה מזיז לי (ותודה לטניס, כבר אי אפשר לנצח אותי), אבל עכשיו אני מרגיש עירום לגמרי, ולא משנה שחצי מהגברים סביבי פשוטי חולצה ועונדים שלל קולרים ואביזרי מתכת לא ברורים.
ואז היא שולחת אותי לבר להביא קרח. בלי החולצה, עם השלט על החזה, עם ניילון סביב הפה. לבר. במרכז המועדון. בלי חולצה.
והפרעת הקשב שלי מתרוצצת כמו מטורפת. ״מי רואה? מישהו פה מכיר אותי? הנה זיהיתי מישהי מהכלוב, הנה עוד מישהי שמכירה אותי מפה״ אני מרגיש מיליון מבטים ויודע שזה קשקוש מזוין, אני עוד גבר שהגיע לליין בדס״מ וממלא פקודות. זה הנוף.
אבל האוויר מתחיל להיות קר בריאות אני מודע לעירום(עאלק) שלי ולזה שהנונשלנט האדיש שאני נוהג ללבוש במהלך הליינים האלה כבר לא רלוונטי עם הלוח על החזה ושלכולם ברור שאני מסושן ומיליון זוגות עיניים סביבי והדרך מהבר בחזרה אליה עם הקרח נדמית כמו מסע של קילומטרים בשמש הקופחת ואני שואב את עצמי מיד לפינה האפלולית והנסתרת שבה הייתי קודם והעיניים שלי לא מצליחות להתרומם מגובה הרצפה ואני מבין שאני פה כדי לשרת אותה ומנסה להבין אם ההתפרקות החריפה הזו מהאגו שלי יותר נעימה או יותר מייסרת וכמה זה קיצוני לבקש ממנה לעצור כי הסיטואציה חונקת אותי אבל גם משהו בי משתוקק להישאב לסרט האפל הזה שבו אני מושפל לרגליה בלי טיפת רצון עצמי והיא שולחת אותי שוב לכיכר העיר להביא לה קוקה קולה ואני לא בטוח האם זירו או קולה רגילה ולמרות שאני מת להיבלע שוב בריצפה לרגליה אני חוזר ומברר ואז חוזר לבר ואז שוב חוזר אליה עם המשקה ונוחת על הרצפה והעיניים שלי רואות רק אורות וצללים ופסיעות בזמן שאני מוטל שם ולא ברור אם כבר עברו שעתיים או רבע שעה ואז הרגל שלה ניצבת מולי ומדביקה אותי לקיר מאחוריי.
אני נושם.
המגע של השוק המסותתת להדהים שלה מסתיר אותי מהעולם ומסתיר את העולם ממני, ואין כלום מלבד התחושה שלה מתנשאת מעליי, משעינה קלות את עצמה עלי.
ואני מתאיין לתוך הרגע הזה. נושם את המגע הזה, מביט ממרחק אפס בכפות רגליה ונעליה וחוץ מהערצה וחוסר אונים אין בי שום תחושה.
ואז היא שוב קורעת ממני את מסך הנינוחות ומצווה עלי ללכת בעקבותיה,
ללכת אמרתי? לזחול. בלי חולצה, בלי כבוד, בלי זהות ובלי מסיכות של אגו ואדישות. אני זוחל על ארבע אחריה לעיני כולם. לא מאמין שזה אני שם. מתאפק לא להישבר ולקום.
ואז היא נעצרת, מדברת עם חברה, אני שוב לרגליה, היא נשענת עלי ותחושת הריקנות הנפלאה שוב ממלאת אותי. שוב יש רק אותי על הרצפה ורק את הרגל המופלאה שלה שלוחצת עלי. אין עוד אף אחד ואף אחת סביבי.
והרגעים האלה נותנים לי אוויר. בסוף אחרי הרבה זמן ביקשתי רגע לצאת החוצה לנשום אוויר.
היא מוודאת בחיוך מרגיע שאני בסדר, ואומרת שהיא נהנתה. ה״נהניתי״ שלה מעביר בי צמרמורת חזקה של עונג במורד השדרה, היא השתמשה בי. ונהנתה מהשימוש. מה צריך יותר מזה?
אני מרגיש שטעמתי טעם חזק וחדש של השפלה. טעם קצת מוכר אבל עם אחוז חומר חזק הרבה יותר.
אני עוד מתאושש. לחיים.
