————————
תשוקה.
שינויים כאלה ואחרים הביאו לזה שהתחלתי סוף סוף לארח אצלי חברים, ואחת החברות שלי נוהגת להתפרש ברגליים יחפות על הכורסאות והספות מהרגע שהיא מגיעה ועד הרגע שהיא הולכת.
אנחנו בFriend Zone של החיים. ויש לי קראש על הרגליים שלה כבר יותר מחצי חיים ולאחרונה גם עליה. ובכלל, היחסים שלנו כל כך חבריים ולא מיניים שבא לי לרדת לה כמו שבחיים לא ירדו לה וללכלך את כל החברות הזו בתשוקה שהצטברה אצלי מאז שאני נער תמים ודוס, ולקינוח גם לשכב איתה ולטמא את החברות התמימה והדתית לשעבר הזו.
אבל אני בוחר להיות מחושב, ולזוגיות בינינו יש מבחינתי אפס סיכוי מכל מיני סיבות. ולפני כמה ימים אמא שלה (אשה מצחיקה בלי עצם בלשון) פגשה אותי ואמרה לי ״אולי תתחתנו כבר שניכם וזהו?״ ולא ממש ידעתי מה לומר ורק שמחתי שאי אפשר לראות מחשבות מלוכלכות דרך הגולגולת של האדם מולך.
————————
מילואים
הזמזום מתגבר. רק לפני רגע סיימנו להילחם ולהפוך לחברים ולאחים ולצחוק למוות, ולקבור, ולפחד והנה שוב התחושה שזה מתקרב.
ואני תוהה אם מתישהו אפסיק להיות חייל (בפועל או בהפוגה בין סבבים) במלחמה הזו, ומה עוד יקרה עד אותו רגע.
ומצד שני יש במלחמה איזו תחושת תמצית ומשמעות שאי אפשר להסביר.
וגם חשבון הבנק מחייך מכל החרא הזה.
מענקים, ותוספות סיכון, ומשכורת גם על שבת כשאתה במדים, וחצי שנה שבה חוץ מפחית קולה וגרעינים שחורים באלונית לא מוציאים שקל.
וירידות של מדדים וחוסר יציבות בבורסה, וגם זה דבר שאפשר לעשות ממנו כסף עם קצת ידע וסבלנות. לפחות זה.
כל דבר שהתרחש לפני ה7.10 נדמה לי כאילו התרחש לפני המון שנים. אפילו הרגע הזה שבו צפיתי בטנדר של תתי האדם בשדרות והבנתי שהחיים משתנים תכף, גם הוא מעורפל. אבל מהנסיעה למחסני החירום עם מדים משם הכל בהיר.
————————
קפלים.
כמה יופי יש בגוף של אישה, כמה יופי יש בנפש סדיסטית של אישה. כמה יופי יש בהם כשהם מוכלים בתוך אדם מורכב שמסוגל להיות מעבר ולתקשר מעבר לזה.
לנשים מסוימות יש קפלים מסוימים, לא אלו הברורים שכולם מסתכלים עליהם, הם מסתתרים בשוקיים, בירכיים, בזרועות ובעיניים. כאלו שכשאני נתקל בהם אצל מישהי מסוימת אני ממש מרגיש איך המחשבות והתודעה וכל החומר ההיולי הזה ששוכן בקילו וחצי של מוח פשוט עובר טלטלה, ולפעמים יקרה בינינו משהו ולפעמים לא, ולפעמים היא תגלה כמה יופי ראיתי אצלה ולפעמים לא, ולפעמים היא לא תרצה לגלות מסיבותיה שלה ולפעמים אני לא ארצה לחשוף מסיבותיי שלי. אבל הוא שם.
הוא נוכח, היופי הזה הוא ממש ישות קיימת וממשית שירדה לעולם, הוא לא נמצא רק במוח הסוטה שלי, זה האחרים שרק מסתכלים תמיד על אותם מקומות ולא רואים את מה שמסביב.
————————
כלוב.
נכנס מתוך הרגל לקרוא את הקבועות, קצת פורום, קצת לכתוב, קצת להתעדכן מתי יש פמדום כדי לספוג אווירה (או לספוג יותר מזה בפעם האחרונה)
פעם אהבתי לשחק את המשחק. למדתי שיש פנטזיות שלא טוב לכתוב עליהן, יהיו אלו שיגיבו לך ויסבירו לך שאלו פנטזיות אינפנטיליות, שחלק מהתשוקות שלך שטחיות מאוד, ושזה שאתה לא נמשך לדברים מסוימים זה בכלל לא כי אתה *באמת* לא נמשך לזה. ״לא לא לא, אני יודעת, זה כי יש לך סטיגמות על גייז ועל להיחדר כגבר בגלל שהיית דתי״. ברור, מה הייתי עושה בלי הפרשנות המבריקה הזו.
ובכלל איזו התרגשות שמישהי מפה ממש מדברת איתי! שאעז להתווכח או להעיר על סגנון מזלזל?! היא פה באתר שנים, מה אני מבין? רק לפני רגע גיליתי שיש בדס״מ שאינו מלכות בתשלום
גם זה נחלת העבר, עבר קרוב-רחוק כזה שנותן דקירה חמימה של נוסטלגיה למי שהייתי פה לפני בסך הכל שלוש שנים, כשהכל פה היה מרתק וחדש ומדהים והנשים פה כולן היו אלות מיקום אחר.
היה קסם בזה, אבל טוב לנחות. גם אם בחלק מהמקרים הנחיתה והמבט מקרוב גרם לי להבין כמה דברים שעכשיו ברורים לי מאליהם. מצד שני, גם אם עכשיו זה נדיר יותר, כמה כיף זה כשנוצר חיבור יפהפה שכזה גם כשאני והיא על אותו כוכב ועל אותה הקרקע,
אותה קרקע בדיוק רק שאני על הברכיים מולה, תוהה אם תגיע סטירה או יגיע ליטוף.
