רסיסי שליטה

יש בדידות ברגעים האלה שאף אחד סביבך חוץ ממך לא מבין.

אורז עוד זוג מדים ספייר, ואז מוציא אותו כי התיק מפוצץ, ואז מחזיר כי מי יודע כמה זמן נהיה שם ובאיזה תנאים, ודוחף עוד מחסנית מלאה שלקחת בשקט מהסבב הקודם, כדי שיהיה, ומסתיר את המחשבות כדי שההורים לא יתפרקו מדי ושהחברים לא יתחילו לבקש הסברים למה אתה בעצם הולך ולא מנסה להתחמק, ואין לך באמת כוח להסביר למי שלא מבין על מה אתם נלחמים. בדרום ובצפון מבינים. 

ואתה לבד, כי אף אחד סביבך לא מכיר את התחושה לצאת למלחמה. גם אלה שאומרים לך ״אני יכול לתאר״

גם אני לא הבנתי עד שלוש בצהריים לפני שנה פחות שבוע.

ויש את אלה שכן, ואתה מתגעגע כי לא התראיתם שלושה חודשים כבר (שלושה חודשים!! פעם היינו ממתינים חצי שנה בין מילואים למילואים וגם זה רק כדי להתראות לשבוע-שבועיים) אבל אותם תכף תפגוש, הם עוד לא פה, הם גם אורזים ומנסים להיזכר מה צריך לארוז למלחמה, ומנסים לשדר ש״הכל בסדר חודש-חודשיים וחוזרים״, ובולעים רוק בשקט.

וכמו שלשליטה יש את הצבעים והריחות שלה שאף ונילי לא מבין כך למלחמה יש צבעים ותחושות וטעמים אחרים. ותחושה מעורבת של שליחות וציפייה ובעיקר אמת גדולה מאוד שמרחפת מעל ומחדדת הרבה דברים ומטשטשת הרבה אחרים.

ואף אחד לא לגמרי מבין למה אתה קצר-רוח בעבודה כבר חודשיים ומסנן טלפונים וסרקסטי בכל ויכוח שקשור למצב, ולמה כמעט כל בלוג ודיון שני בכלוב נראה לי מטופש וקטנוני וילדותי להחריד, ולמה הפסיק לעניין אותי מה תחשוב עלי זו ומה תחשוב עלי זו, ולמה אתה עונה למיילים מהסמנכ״ל באיחור של יום וחצי?! אתה לא שמח לחזור לעבודה?!. 

ולמה הפסקה הקודמת שלילית כל כך (היא לא, היא מציאותית בלי הקטע המעייף של לייפות ולהתנחמד)

ובין הרגע הזה שבו אתה באזרחות המוגנת והחמימה והבטוחה שלא משתינים בה לתוך בקבוקים ולא תוהים בלילה אם אתעורר מהשמש או מפצמ״ר, לבין הרגע שבו אפגוש את כולם עם ציוד ונשפצר את הרצועה של הנשק ואת האפוד והשכפ״ץ יש רגע לבד עם קפה, ותיק מלא ציוד, ומחשבות שאין עם מי לחלוק חוץ מהחברים לגדוד שעוד לא איתך. 

אתה עוד לא שם אבל כבר לא פה. תכף תהיה שם והסרט ישתנה והחוקים ישתנו ובמקום להתעסק בחרא ובארנונה ובמתי בדיוק לקנות עוד קצת נאסד״ק אתה תתעסק בדברים אחרים ותתפלל שכל אלה שיעשנו איתך סיגריה בתחנת הדלק (הספורט מתחלף בסיגריות בפעם השלישית) יחזרו שלמים כשזה יסתיים.

וכל הלוז שיש ביומן נמחק לגמרי, לא משנה כמה דחוף זה היה, ובעבודה יצטרכו להיות חזקים עם הטיימינג שבו אני נוטש אותם (וואלה בסבב הזה זיינתי אותם חזק כמו דום אכזרי עם העיתוי של הנטישה, כאילו מישהו בצה״ל עקב אחרי הפרויקטים שעליהם עבדתי ואמר ״אוקיי, זו הנקודה, עכשיו כניסה קרקעית. בדיוק כשאי אפשר לחזור אחורה ואי אפשר להשלים את הפרויקט, שיהיה בלי חומר סיכה ובלי אפטר קייר. אוקיי המטאפורה ברורה, לא צריך להחדיר דברים לראש בכוח)

רגעים של תפר, של לימבו, לא פה ולא שם. מוקף עדיין באנשים רגילים אבל לגמרי לבד, תכף פוגש שוב את האנשים שהקיפו אותי 200 ימים בשנה האחרונה, אבל עוד לא, עוד כמה שעות, הערב.

או שבמקום להתאמץ לתאר במילים דברים שאי אפשר לתאר עדיף לתת לאלתרמן לדבר