היו ימים שבהם הייתי תלמיד ישיבה.
לפני עידן הכלוב, לפני עידן הקבלה העצמית, לפני עידן הורדת הכיפה. לפני הרבה דברים.
הייתי אז אני אבל אדם אחר מאוד, בתולי מאוד, חושש מאוד, ובעיקר לא מבין למה אני לא בסדר ולמה לא כמו כולם, ולמה כפות רגליים וכאב והשפלות מעוררים אותי.
למה אני לא יכול להיות איש רגיל שמפנטז על ציצים ועל בנות שיורדות לו וזהו. למה משפט לועג וקר מבחורה מדליק אותי יותר מהדברים שהוזכרו קודם? למה רגליים יחפות משמידות לי את כל המחשבות על מצוות וקדושה למשך שבוע?
ובתקופת הבלבול הזו היה לי רב בישיבה, אחד מני רב(נ)ים.
היו רבנים שהערכתי ואהבתי, אליו לא התחברתי במיוחד. ובכל זאת - רב. תואר שנושא משמעות תמירה וטמירה עבור בחור צעיר ששואף להתקדש ולהתנתק מהחול ומהתשוקות המוזרות והלא ברורות הלופפות אותו בין חוליותיהן הטמאות.
דוגמה למי שאינה מעורה בניואנסים של עולם הישיבות: לרב שלך (ולרב גדול שאינו שלך) לא פונים בגוף שני לעולם.
״הרב, אתה אמרת״ היא פנייה פסולה. לא מכבדת.
״כבוד הרב, אתמול בשיעור שלך״ שוב טעות!
מדברים בגוף שלישי, למרות שהפנייה היא לנוכח ולא לנסתר.
״מה שלום הרב?״ ״הרב רוצה שאכין לו כוס תה?״ ״אבל הרב אמר אתמול בשיעור…״
זה ככה בכל ישיבה, מוזמנים לבדוק.
ולא, מחוות ההערצה האלו לא גרמו לי לפתח תשוקה כלשהי לאף אחד מהרבנים שלי במהלך השנים.
וכן, זו יופי של פנייה לאמץ כלפי מישהי שאתה תחתיה ביחסים היררכיים.
יש הוד והדר מאוד מעודנים ועוצמתיים בדיבור אל מישהו בגוף שלישי. יותר מכל תואר כבוד כזה או אחר.
לרב הזה היתה אישה. היה לו גם בית וילדים וספרייה ענקית מלאה ספרי קודש בסלון. אבל בעיקר היתה לו אישה.
כיסוי ראש מלא ושמלות ארוכות שהסתירו בהצלחה מועטה מאוד את הגוף הנשי והיפה ששכן מאחוריהן, ועיניים בהירות ומעט מלוכסנות שהקנו לה יופי חושני שדילג בקלילות מעל מחסומי הביגוד הצנוע והשיער המוסתר.
היא גם היתה תמיד נחמדה אלינו.
ועבור בחור בסוף גיל ההתבגרות, שמכיר מעט מאוד בנות, אף אחת לא בצורה אינטימית, היחס הרך והנשי הזה, יחד עם החושניות שנדפה ממנה היוו כר נוח מאוד למחשבות חטא.
אבל רגע, איכס! היא אשתו של הרב ****. תפסיק לחשוב על זה, זו אשת איש! ועוד של הרב שלך!
לרוב, יש לציין, נאבקתי במחשבות הללו בהצלחה. ונמנעתי מלתת פורקן ליצר הרע שלי במחשבות עליה. לא מספיק ליפול ולחטוא לבד בחדר - אז במחשבה על אשת הרב?! עד כאן
עד ערב שבת שהפיל אותי. וכמו כל סיפור טוב על חרמנות של דתי בגיל 19, אל תצפו להרים וגבעות, בטח לא בשלב בחיי שבו מספיק היה שמישהי תעשה לי ״פוווו״ באוזן כדי שאשפריץ מכל החורים ואאבד הכרה לשבוע.
מה שקרה היה הדבר הכי סתמי ולא מיני ביקום. התארחנו אצל הרב לארוחת ערב שבת פעם אחת, ולאחר הארוחה התיישבנו בסלון שלו והוא אמר דבר תורה, קצת שירים, גרעינים. ג׳עלה של דוסים.
אשתו יצאה בדיוק מהמטבח, וכשעברה בסלון, קרוב לקצה הספה בו אני ישבתי, בתנועה חיננית היא חלצה את נעליה (נעלי סירה בצבע כחול בהיר, הזכרון הזה לא דהה) ופסעה לחדר יחפה. כשסוליית כף רגלה המעוצבת ומעט מלוכלכת מגלה טפח בכל פסיעה ומיד מתיישרת.
זהו. לסיפורים אמיתיים לרוב יש נטייה להגיע לשיאים סטנדרטיים לחלוטין (אם לא מעגלים ומשפצים אותם).
הדבר הסטנדרטי הזה הלך איתי חזרה לחדר, ועלה איתי לישון, והעיר אותי מחלום מתוק כל כך בו רגלה היחפה של הרבנית נחה על החזה שלי. ועוד חלומות ועוד חלומות ומחשבות טמאות ואסורות והסכר נפרץ.
יש רגעים בחיים שאתה מבין שאין טעם להיאבק במה שחזק ממך. במי שחזקה ממך. וכל מה שנשאר לך הוא רק לשקוע לתוך החטא ולהתפלש בו.
