אגו, פאסון, לסגנן משפטים, לחשוב פעמיים מה להגיד ואיך זה נשמע, להיות מודע לאיך שאתה נתפס ונראה.
איך כל זה מתפרק ונמס כשמישהי נכונה מורה לך ברגע הנכון להתיישב על הרצפה לרגליה.
לטפס מהספה לידה אל הרצפה שתחתיה.
לראות שוקיים מסותתים מתנשאים מעליך, כף רגל (יפהפייה, וואו כמה יפהפייה) בגובה העיניים. לראות אותה מסתכלת עליך בהנאה שם.
התחושה הזו, הרוגע הזה, השלווה שזה משרה במוח. ספייס עדין שכזה שעוטף וגורם לי להתנהג כאילו אני מסוחרר מיין או הלום משינה טובה.
התחושה החמקמקה הזו כמו בחלום נהדר, אתה מנסה לאחוז את הרגע ולחוש אותו עד תום והוא נוזל ממך ומתעתע בך ומשחק בך.
אבל הוא קורה עכשיו באמת. ולא בחלום. וזה מוזר כי אתה קצת בניתוק.
והיא שואלת אותך ״נוח לך ככה?!״ ורק אז אתה שם לב שהיד שאתה נשען עליה קצת עקומה והגב קצת לא בנוח. כי החושים מעורפלים.
והיא מסמסת לך אחרי זה ״יפה לך על הרצפה״
ואתה טועם את הסגידה שבמשפט הזה, ואת ההנאה שלה מהמקום שלך תחתיה ומזה שהמקום הזה הוא מבחינתך הפסגה.
אז החזרה להכרה מלאה תמתין עוד קצת, אני עוד בהיי.