— נזכרתי פתאום השבוע שכשהייתי ילד הייתי קורא ספרי ״צמרמורת״ והיה ספר אחד (כזה שאתה מדפדף בו בין העמודים ובוחר את העלילה, מעניין אם מישהו זוכר) שבו יש לך בחירה בין לאכול דגנים שעושים אותך ממש חכם לבין כאלה שעושים אותך ממש חזק.
וכשאתה בוחר בקו העלילה של הכוח מופיע שם טרול ברוב ההסתעפויות שמתחיל לשרוק ומעלים לך את השרירים והופך אותך לעבד הנרצע שלו.
וכל פעם לא התאפקתי ובחרתי שוב ושוב בקווי העלילה האלה למרות שזה בכלל טרול. ולמרות שהכי הגיוני לקרוא גם את האחרים מתישהו, אבל התיאור של הכניעה והעבדות הנרצעת הדליק אותי לחלוטין והמיס לי את השכל.
וזה יפה ומאד מדויק. כי גם בבדס״מ יש לי בחירה אם להיות או לקום וללכת. אבל אם יש מישהי מדויקת מולי אני בוחר שוב ושוב את הבחירות הצפויות ובוחר להיות שם לרגליה.
וגם שם הכוח הפיזי מתבטל והופך לחסר חשיבות בשריקה קלילה.
— אני חושב שכריעה לרגלי מישהי (בידיעה של שניכם שזה נעשה כאקט סימלי ומכוון) זה המקביל הבדס״מי אצלי לסקס ראשון או של איבוד בתולין מול מישהי.
האינטרקציה ביניכם יכולה להימשך (תרתי משמע) לעד. אבל זה יהיה אפלטוני ועם פאסון, עד הרגע שבו כרעת מולה, עד הרגע שהיא מניחה עליך מגף או יוצרת אתך קשר עין בזמן שאתה חולץ אותו.
מאותו רגע אפשר להמשיך להיות חברים או להפסיק, אבל כמו ידידים שפעם שכבו - היתה האינטימיות הזו ביניהם. זה בלתי מחיק. זה קרה.
אולי זה יקרב, אולי זה ירחיק, אולי יביך, אבל זה התרחש. זה משהו.
אז ככה עם הירידה על הברכיים לרגלי מישהי. זה קרה ביניכם. אי אפשר למחוק את זה. סטוץ היררכי.
— יש מישהי מסוימת בעבודה שלי שכל כך הייתי רוצה בתור דומית. משהו באיך שהיא מתלבשת ובהומור (איך אפשר להימשך לאנשים בלי הומור בחיי) שלה גורם לי לחשוב שהיא אדם מאד לא שמרן מחשבתית.
לא ייבדק לעולם. עבודה זו עבודה, כלוב זה כלוב. אבל הקושי לשמור על קו מחשבה רציף בנוכחותה בהחלט שם.
— יש גבולות שאני מת לחצות יום אחד. ויש כאלה שדוחה אותי לחשוב עליהם אפילו. המילה הזו ״גבולות״ בעצמה קצת מוגבלת.
כשתשאלי אותי, מי שלא תהיי: ״מה הגבולות שלך?״, אם תסתכלי טוב בעיניים שלי תוכלי להבחין שחלקם נאמרים ביובש וקרירות סמכותית - זה מחוץ למשחק, לא משנה מה עומק ההיררכיה שניצור, וחלק נאמרים בערגה וגעגוע - הלוואי שיום אחד תגעי לי כל כך עמוק במוח ותחצי אותם כאילו הם לא היו שם מעולם.
— אני לא מתחבר לאווירה הפומבית במסיבות ואירועים, רוב מה שקורה שם לא מעניין אותי, ואני מוצא את עצמי מסרב בנימוס לא פעם לדברים שלא מדברים אלי, וגם מוצא פה ושם רגעים בודדים נהדרים מול נשים נהדרות.
אהוב עלי במיוחד להסתכל בעיניים של מישהי, רגע אחרי שמשהו קצר התרחש בינינו, ועם מבט בעיניים שלה לנשק בעדינות את גב היד שלה.
מבט בעיניים זה סקסי בטירוף כמובן ומיותר אפילו להסביר למה, וכשהוא מלווה באקט עדין שכל כולו אמירת תודה על הזכות להיות תחתיה הוא הופך לדקירת עונג ושלווה של כל מה שיפה וטוב בבדס״מ עבורי.
