מה מגדיר אדם מסוים?
תווי פנים ומבנה גוף? או ערימת זכרונות וחוויות, חולשות חוזקות וכישרונות מסוימים?
או שזה הקול, הריח, החומציות בעור, הדרך שבה הוא שותה את הקפה שלו והדרך שבה הוא מתייחס לקרובים אליו כשהוא לחוץ/חושש/שמח.
אולי גם הישגים? כשלונות? או שזה צירוף חשמלי-כימיקלי רנדומלי של אינסוף נוירונים בתוך הראש או חומצות אמיניות שמרכיבות שרשראות וסלילי ד.נ.א. ואולי זה הכל ביחד, או שזה כל פעם משהו אחר או כמה מהם יחד.
כשאני אוסף את מי שאני, איך שלא נגדיר מה זה ״אני״, לוקח את תווי הפנים שלי והגוף שלי, מניח בצד את הקול, הריח, החומציות, הכישרונות, הטראומות, הזיכרונות והדרך המדויקת שבה אני אוהב את הקפה שלי כשאני נכנס למשרד (ומתעלם ממיילים ושיחות עד הרגע שאני מסיים אותו, ותזדיינו כולכם)
הרגע בו אני לוקח את כל זה, כורע לרצפה מולך, מול מי שלא תהיה ״את״, עם כל האישיות, האופי, הגוף, הדעות, ההצלחות, החולשות והזיכרונות שיש בך, ועם מה שאין בך.
ברגע הזה שבו אני כורע מולך, נושם את האוויר לרגלייך באיטיות, מצמיד זוג שפתיים לכף הרגל החשופה שלך בעדינות וחושניות, ומנשק אותה בתשוקה כאילו לא קיים שום דבר בעולם מלבד כף הרגל החשופה שלך.
ברגע הספציפי הזה, ברגע האינסופי והקצר הזה, בתוך הפסיק הקצר הזה של הקיום, פסיק בתוך אינסוף, באותה נקודת זמן ברור לי בדיוק מי אני.
אני אדם שמנשק את כף הרגל הספציפית שלך בתשוקה וצמאון אינסופיים. זה כל מי שאני. ואין עוד שום דבר אחר.
מתישהו, תכף, אקום מהרצפה, אלבש חזרה את כל השאר ואחזור להיות ״אני״. מה שזה לא אומר.
