אני חלש. לא צריך הרבה כדי לסדוק אותי. כשלון קטן פה, מעידה קלה שם, והסדק נוצר.
ואולי לא סדק, כי סדק מעלה תמונה של סכר. אבל אין בי סכר, אין בתוכי קיר. הכאב, הפחד, הסלידה, הריקנות - הם תמיד שם, אבל הם לא במצב אקטיבי. הם לא נחסמים על ידי משהו. הם רדומים.
אולי אנלוגיה עדיפה היא התמונה של טיפת דם אחת במים, כתם אדום מתפשט, שמושך אליו כרישים מקילומטרים סביב. או ניצוץ בשדה בסוף קיץ, הפרחים יבשים ושבריריים.
ועדיין, בין אם אנלוגיה אחת או אחרת, ישנו פתח. הוא מתמלא בכל אותם דברים שחיים איתי בשלווה, ואני איתם, באורו של יום. אבל עם בוא הלילה, הם מתעוררים וממלאים אותי. הפחד שאני לא מספיק טוב. שאני לא אעשה כלום בחיים. שלא ידעו מי אני או יזכרו אותי. הכאב בזכרונות עבר שעולים באוב, רגעים של מבוכה ושל כשלון. אבל אולי הכי גרועה היא הריקנות.
הריקנות שממלאת אותי. שאומרת לי שאני לבד. שעמוק בפנים, מעבר לכל שכבות ההגנה, נמצא רק אני ולא אף אחד אחר. שלא קיים אותו האדם שיוכל להכנס ולהחזיק אותי בידיו. אותה הריקנות שפגה ברגעים של עונג חושים או בחומו של אדם אחר במיטתי, אך מתגנבת חזרה בסופם. לא משנה כמה אהבה אני עושה או עם כמה אנשים אני מבלה את ימי, תמיד היא עדיין שם. והכי נורא הוא שדווקא כשמישהי מתקרבת מספיק, אי השלמות שלה, חוסר היכולת שלה באמת לפרוץ את חומות ההגנה רק מגביר את הריקנות. הכמעט הזה רק מדגיש כמה לבד זה באמת לבד.
ואין לי באמת איך להתמודד עם זה. אין טיפים או עצות, אין סיפורים. הדרך היחידה היא לתת לבדידות לשטוף אותי, לתת לה למלא את חלל הוויתי, ואז לשחרר אותה אט אט. להגיע לרגיעה מספקת כדי שאוכל לישון, ואז להתמודד עם הלבד בבוקר שלמחרת, מתי שהוא פחות עוקץ.
אני יושב ורואה אינטרמצו עם אריק, ולמרות כל האנשים בחיים שלי, אני לבד.
לפני 11 שנים. 4 בנובמבר 2013 בשעה 1:13
