מילים הן דבר מעניין. ברמה מסויימת הן אומרות הכל. הן מייצגות הכל. אבל ברמה אחרת הן ריקות מתוכן. אין בהן יותר מאשר אנחנו שמים מאחוריהן.
מילים הן כלי. כלי שמכיל בתוכו משמעות, אבל משמעות שתלויה בקונטקסט.
אז למה אני מתפלסף על מילים? כי זה כל מה שיש לי בכלוב. מילים. מילים שאני כותב לעצמי. מילים שאני כותב לאחרים. מילים ריקות מתוכן ומלאות במשמעות.
הן כל מה שיש. וזה מפחיד. כי מילים אפשר לשכוח. אפשר לשנות. אפשר לבטל. אבל פיסיות, פיסיות אמיתית וקיימת, קשה הרבה יותר להתכחש אליה.
ברור שאפשר להתעלם ממנה. אבל זה הרבה יותר מסובך.
וזה היופי בה. בפיסיות. היא דורשת כנות אמיתית. לא כאילו. לא אינטלקטואליזציה של רגשות. לא רדוקציה של תיאוריה למשהו פסדו פיזי.
כשמשהו לא מרגיש נכון פיסית, אי אפשר להתעלם מזה. וכשהוא מרגיש טוב, הוא מרגיש טוב ברמה מטורפת. ברמה שאי אפשר לבטל אותה בסתם משחק. בסתם מילים.
זו האמת, עד כמה שאפשר להגיע לאמת עצמה.
ואולי פיזיות היא לא המילה הנכונה. אולי זה משהו אחר. יותר עמוק. בתת מודע. משהו שמבטל את כל הבולשיט.
שמתעלם מכל השטויות שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים. מה שזה לא יהיה, זה הכי קרוב לאמת מזוככת וטהורה שיש.
אבל האמת הזו דורשת הקרבה. היא דורשת את ביטול המסיכות שאנחנו לובשים. היא דורשת את נטרול השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו.
היא דורשת כנות מלאה. היא דורשת הקרבה. ביטול עצמי. אבל ביטול עצמי למען עצמך, ולא למען אחרים. וזה אחד מהדברים הקשים ביותר. לשים את עצמך ראשון.
לבטל את המסכות על מנת שתראה מי אתה באמת. זה כמעט בלתי אפשרי.
האמת הזו דורשת התחייבות. היא דורשת משמעת עצמית מדוייקת. היא דורשת הבנה.
הבנה עמוקה.
הבנה של מה נכון ולא נכון עבורי. של מה אני באמת רוצה. של מה אני באמת צריך.
היא דורשת הרבה.
הרבה יותר מדי, מדי פעם.
ולעיתים רחוקות, כשאני שיכור באמצע הלילה, כשאני מקשיב למוזיקה שבאמת עושה לי את זה, אני חושב שההקרבה שהיא דורשת באמת שווה את זה.
שבלעדיה, אני תמיד אהיה פסדו-אדם. שבלעדיה, החיים תמיד יהיו משחק כאילו אינטולקטואלי ותו לא. זו משימה ראוייה.
רקדנית קטנה בראש שלי, את באמת תשמעי אותי? לה לה לה די די דה דה דה.
שיר לנו שיר, אתה איש הפסנתר. שיר לנו שיר הלילה.
הוווו הו, אני אנגלי בניו יורק. תהיה עצמך לא משנה מה הם אומרים.
ואחרי כל זה, מה נשאר? רק לפעול, לא? רק לעשות את מה שצריך.
ולהתקדם משם.
צעד אחרי צעד. מהלך אחרי מהלך. לנסות. גם אם זה לא יעבוד. רק לזוז קדימה. לצעוד לכיוון שדות של זהב.
כי זה מה שיש לי. מאחורי הכל. רק הרצון להגיע לאותה אמת.
וזה אדיר, כי זו הרפתקאה. וזה כל מה שאנחנו צריכים בחיים. סיפור טוב, משימה לעקוב אחריה.
באמת שלא צריך יותר מזה. זה מספיק כדי להיות מאושר.
וכרגע, אני מאושר :)
