מדי פעם, כל מה שבא לי לעשות, זה ללכת, בזמן שקיעה, לאיזו פינה מבודדת, לאיזה צוק שמשקיף על הים, לראש מגדל גבוה בעיר ראשית, לדיונת חול ענקית באמצע המדבר, ולצעוק. לא מילים. רק הברות. ופשוט לצעוק ולצעוק ולצעוק עד שהקול שלי יגמר. ואז ליפול לרצפה, שדוד, ולשכב שם. לא לזוז במשך שעות. פשוט לשכב שם. גם אחרי כשהשמש תשקע, והלבנה תעלה ותשקיף עלי. לרעוד מהצינה הלילית, לשמוע את צליליהם של אלו שאינם נעים למרותה של השמש. להתכסות במעטה עדין של טל. ועדיין, לשכב. לא לזוז. לצפות בכוכבים רוקדים באיטיות לאורך השחקים. המוח שלי ריח ממחשבה, ריח מתחושה. כל התחושות נכנסות ויוצאות בלי לעבוד עיבוד. שורה של תמונות, אחת אחרי השניה. בלי רגש, בלי חיבור, בלי לוגיקה. ריקנות פשוטה. כיבוי מערכת מושלם. עיני פקוחות, אך ללא תנועה. פני מסיכה קפואה. נשימותי עדינות עד כדי שלא יובחנו ע"י זר.
ואז, כשהירח בתורו ישקע, והשמש תחל לזרוח, אני אנוע. ראשית, רק תנועות פשוטות - אישונים מרצדים בחלל עיני, לשון מתגנבת לטעום קצת מהטל שעוד על שפתי. ואז, עם חומה של השמש, גם בגופי יתעררו החיים מחדש, כמו בארץ מסביבי. לאט לאט אקום, ואתגבש לישיבה מזרחית עם גבי לשמש, צופה בעולם שהיא זו עתה חושפת בפני, כאילו רואה אותו לראשונה. ואז, אני אתעורר באמת. כמו הפרפר שזוחל מתוך הגולם, גם אני אעבור את המטרמורפוזה שלי, ואהפוך לחדש. אני אמתח כל שריר, בנסיון להבין מה הוא עושה. אומר כל מילה, טועם את טעמה בהנאה. אני אביט פנימה, ואגלה את עצמי מחדש. אגלה מי אני באמת. מה אני באמת רוצה. אגלה את עצמי בלי המיסוך שבא יד ביד עם שנים של חוויות, של נצחונות והפסדים, של כאב והנאה, של אושר וסבל. בלי בתולת הברזל שהיא כל הציפיות שלי ושל אחרים מעצמי. אני אביט, ואראה רק את מי שאני באמת. כמו הפילוסוף האפלטוני שיצא מהמערה, כמו הבודהה שישב תחת עץ הבודאי, אני אגלה משהו חדש. אני אגלה מעיין הארה קטנה. אך שלא כמוהם, אני לא אחזור לעולם כדי להנחיל את התובנות הללו לאחרים - כי אין הן תובנות באמת. אני לא אהיה חכם או פיקח יותר משהייתי. לא אחזיק בכף ידי את האמת האובייקטיבית. אני רק אהיה אני. אבל הפעם, אהיה באמת אני.
והחיים ימשיכו. ויהיו עוד אהבות ושברונות לב. יהיו עוד הפסדים וניצחונות. החיים יהיו החיים. ואני אהיה אני. וזה יעשה את כל ההבדל.
לפני 10 שנים. 21 בינואר 2014 בשעה 0:52
