|
|
|
כמו פטריות אחרי הגשם.
שיחות שהתפספסו אז ולא הבשילו למפגש דרשו תיקון עכשיו.
תהיתי, התלבטתי - אולי הדבר התמסמס בגלל הנסיבות ולא בגלל חומת מגן בילט אין בצורת תחושת בטן.
אז נתתי כמה הזדמנויות שניות.
ומה למדתי מזה?
האינטואיציה תמיד צודקת.
תזכורת לעצמי: להבא, כשאת מתבאסת שאולי פספסת משהו, אל. אין שם כלום בשבילך חוץ מבזבוז זמן.
I told you so.
הנה כמעט עברה לה עוד שנה.
עוד ספרה מתחלפת שבוע הבא.
בשנים האחרונות הייתי נלחצת כמה שבועות לפני ואומרת לעצמי שצריך למצוא מישהו, גם אם הוא זמני, כדי לא להיות ״לבד״ ביום הזה.
בסוף הייתי מוותרת.
השנה אני לא לבד.
יש לי אותי.
אז תגידי, מה מתחשק לך ליום הולדת?
״רק רציתי לוודא שאת בסדר בימים אלה״.
לוקח לי כמה שניות להבין מי זה (תמיד מוחקת את המספרים שאין טעם לשמור). מזל שיש תמונה בווטסאפ - איך לא, עדכנית, על מדים עם נשק (זה ה-דבר כרגע, מזניק את האטרקטיביות אוטומטית). עונה ב-״שמור על עצמך״ יבש ולא אמין.
שיחה פתאומית בערב. מזל שיש טרוקולר וזכרון מעולה שישר מתאים תמונה לשם שזוהה. אפילו לא טורחת לענות. כי גם במקרה הזה, אין טעם.
ורק אתה לא יוצר קשר. מדמיינת איך אתה בא ומחבק אותי. ברקע של אזעקות, התרעות, חדשות, חרדות, מחשבות. פתאום אתה שואל: ״את שומעת?״. אני תוהה למה אתה מתכוון ועונה בפליאה: ״לא״. אתה אומר לי: ״בדיוק״. אני מחייכת ומחבקת אותך יותר חזק.
בא לי.
שתהיי פה בדיוק כשאני צריכה אותך.
כי היה לי יום קשוח.
או כי אני חייבת להרגיש אותך. ולהרגיש את עצמי. נחשקת, משחררת.
שתדע מה אני לא אוהבת ויותר חשוב, מה כן.
בלי סיבוכים ובלי דרמות.
מבט. חיוך. קול. מגע. חום. סיפוק.
לפרוק נפשית ופיזית עד שאשכח מהכל, לפחות עד מחר.
ואז תעלם.
עד הפעם הבאה שאזדקק לך.
כל כך בא לי.
גם עכשיו.
"יום שישי 21:30 שם. *לינק לבר שכונתי מסוים*"
לא יודעת מה בא לי קודם - לצאת עליו בכל הכוח או לצחוק.
חמוד, לא מציבים לי עובדות, שואלים אותי.
מצד שני, איך לעזאזל הוא התביית דווקא על הבר שאני מביאה לשם בדרך כלל את הדייטים שלי ועוד בלי לדעת איפה אני גרה??
וזה לא שולט וונאבי, אלא ונילי חצוף.
אבל עם אינטואיציה מעולה.
מתלבטת.
"אני אהיה הרבה יותר טובה אליך ממנו ואת יודעת את זה", היא לוחשת לי מאחורה באוזן.
"רק אני באמת יודעת מה את רוצה וצריכה", ומעבירה לאט את הלשון שלה על צווארי.
"והוא..את יודעת, גברים..", היא לא נרגעת.
וכשאני כמעט משתכנעת, אני מתעוררת.
מישהי אמרה לי פעם: "את מפחדת מהצלחה יותר ממה שאת מפחדת מכשלון".
הייתי אלופה בלהתקע באיזור הנוחות.
בלהסתפק בידיעה שיש לי אופציות, אם ארצה, ולא באמת ללכת עליהן.
בלהסתפק באופציות יותר נוחות, אך פחות נכונות לי.
לחשוב קודם על "למה לא", ורק אחר כך "למה כן".
לעצור באמצע.
עזבי, התקדמי, שחררי, תני לעצמך מה שמגיע לך, בעיקר תהיי טובה לעצמך.
נ.ב גם אתה בין השורות פה, תוכל לנחש למה התכוון המשורר?
פתאום הם חזרו להזכיר על קיומם, אחד אחרי השני.
בטווח של כמה ימים.
זה לא צירוף מקרים, זאת הזיה.
ואני? חייכתי, לא הבנתי, צחקתי, לא האמנתי ובעיקר שחררתי.
כי תחית המתים קיימת רק בסרטים.
ימינה-שמאלה באפליקציה ואז אני רואה פרצוף מוכר.
יפ, זה ההוא מהכלוב שרצה להכיר ושלח לי תמונה.
אני מחייכת ומתמוגגת מהטקסט הונילי שכתב בפרופיל, אוווו.
השאלה איך ומתי יעלה את הנושא לזאת שיפגוש?
"הממ, שומעת.."
למשהו טוב.
פשוט.
מרגש.
הופך את הבטן.
מדליק.
מחמם.
שקט וסוחף בו זמנית.
מחייך.
שלי.
או שצריך פשוט לקחת אלרג׳יקס.
