רגע לפני שהעיניים נעצמות אני מוצאת את עצמי מתרפקת בין זכרונות עבר למציאות העתיד לבוא.
יש את הלילות האלו שהזכרונות המתוקים צפים לכולנו ונותר רק להינות מהתחושות
ואני נמצאת במקום כל כך בטוח בחיים העתידיים לבוא. מעולם לא היו בי וודאויות כאלו ברורות שלא רק שיהיה טוב, יהיה נפלא ואם לא יהיה נפלא, לעשות חיתוך באהבה ולייצר בפשטות נפלא חדש.
אני ביישנית בהתחלות ואני לא לגמרי אני בהתחלות ולוקח לי זמן לסמוך וכשנותנים לי מרחב באהבה, ברגישות קשובה, אני פורצת בשלווה בעוצמות שמפתיעות גם אותי עד היום
והעבר קסום ומיוחד והשנה האחרונה מלאה בצבעים, ברגעי קסם בהם הפרטנר שהיה לי באותו מקטע, הרגיש אותי, נתן לי דרור, התענג איתי על מה שייצרנו באותו רגע יחד.
ואני כל כך אוהבת לעוף. אני אוהבת לעוף במחשבות ולעוף בדמיון ולעוף דרך הגוף.
והזכרונות מציפים ואני דולקת אחרי עוד. דולה אותם כל כך בקלות. הם כל כך ברורים ומוחשיים ונוכחים עדיין.
אני לא רוצה לחזור. העבר מאחורי ואני רק מחכה לעתיד, בטוחה שהוא יהיה קסום ומרגש אף יותר ועדיין.
כל כך הרבה להתרפק
אני נפתחת לאט, בוחרת מי שמרגיש לי נכון עוד יותר לאט ואז כמו הכל מתפרץ ומשתבח למחוזות שמיימיים עוד ועוד עם הזמן.
לפעמים אפילו כאן, בבלוג הכמעט אנונימי הזה, אני מוצאת שלחשוף עד הסוף לא נכון לי
ואז יש בי הצורך לנקז חלק מהעוצמות האלו.
לפעמים אני מופתעת עדיין מעוצמות הרגישות שלי.
עם האדם הנכון נגיעה יכולה להמיס אותי, מטיסה אותי ליקום לא נודע
ואני נותנת, תמיד נותנת לעצמי לטוס על אוטומט ולהינות מהתחושה והריח והמגע
נהנית מעירבובי הצבעים, עור בעור
והכל כל כך רגיש והכל כל כך חזק
בא לי לנחות לרגע שוב במציאות של מה שנותר כזכרון
כמה סיפוק והנאה ופורקן אפשר ליצור בחיבורים האלו שיש לנו
ואני מוכנה, מוכנה למעוף דרור מחודש, בטוחה שהוא יהיה מדוייק יותר ועוצמתי לא פחות
