אני אוהבת לשמוע שיר / אלבום במעגל חוזר.
זו פונקציה שמשום מה אין ביוטיוב ואני תוהה איך עוד לא המציאו אותה.
בסופש האחרון אני שומעת המון את מינימל קומפקט ובעיקר את
המחשבות שלי נעות בצירי זמן
חשבתי על שנות ה 80. כמה שאני אוהבת את המוסיקה שיצרו שם. זה מקטע שעבר מהעולם. הגיוני. שום דבר לא נעצר. היום עולם המוסיקה שלי התפתח לכל כך הרבה כיוונים וזה נהדר ומרגש אבל האייטיז פוגעים שם במשהו שעובד על אוטומט של ילדות, נעורים, בגרות.
כבר חודש שלא עישנתי שום דבר.
לטוס עם מוסיקה ועישון מוצלח זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות.
אני מוצאת את עצמי עפה עם המוסיקה גם מבלי האפקט המחוזק.
אני יכולה לעצום עיניים ולהרגיש במקום אחר, לנוע בחלל יחד עם המוסיקה. זה לא כמו שכשאני מעושנת אבל זה נעים מאד עדיין.
זה כמו להרגיש את הצלילים נוגעים פיזית או נעים בחלל ואני נעה איתם.
עם O יש לי זכרונות מוסיקה כל כך חזקים.
חשבתי עליו עכשיו כשטסתי לי עם הצלילים.
כמה מוזר השתי וערב שרקמנו האחד בחיי השנייה.
שנים עברו מאז שיצאנו לאותו דייט והחיים העבירו אותנו כל כך הרבה
ועדיין שני דברים עיקריים גרמו לי להתאהב בו אז, להתאהב ולהישאר כל כך הרבה שנים מאוהבת.
המוח שלו. אינטיליגנציה / כשרון זה סקסי בעיני ברמות בלתי נשלטות (כשזה מגיע עם טוב לב) והעניין השני זה מוסיקה.
כשאני אסיים את הפרוייקט הנוכחי אני רוצה לעשות לעצמי נגיעה מהעבר. לעשן משהו, לצנוח על המיטה עם O ולהזמין מוסיקה לבקשתי.
הוא תמיד היה קולע ואני טסה. נותן לי לטוס מבלי להפריע ומתקשר שיחות מעניינות אם מתאים
פתאום אני חושבת על זה, אתמול תהיתי אם אולי עדיף להפסיק לנסות להכיר מכאן אנשים. להישאר בבלוג שעושה לי נעים או אפילו את זה להוריד אבל די עם ניסיונות ההכרות מכאן. זו כבר פעם שנייה שיוצא לי לחשוב על זה. זה עדיין בתהליך מחשבתי אבל כבר מתקדם יותר.
אנשים כאן נעים בקשת של לכאורה נחמדים אבל לא באמת. בודדים האנשים שמצליחים לעבור את המחסום של ההבנה שמאחורי המקלדות והטלפונים והמסכים יש אנשים. אולי זה בכלל. אין לי מושג. אולי אנשים פחות סופרים את מי שמולם. הכל הופך להיות קר יותר ועם פחות רצון להשקיע ולהתאמץ. אנשים לא רואים את נק קצה המירוץ כי כמעט כולם עובדים היום על אוטומטים מהירים ומצפים לאינסטנט כל הזמן. מערכות יחסים לא ממש עובדות ככה. זיוני לילה / חודש כן. לפעמים הזיונים האלו שורדים למשהו מורכב יותר. לרוב לא.
אז זה הצד הטוב של המשוואה
הצד השני של המשוואה צץ אתמול ובאמת נבהלתי. באמת שחששתי לעצמי. שום אופציה להיכרות כאן לא שווה את זה.
זה ידוע לכל, כמו בכל מערכת יחסים / קשר למקום, שיש חוקים בלתי נראים.
החוקים הבלתי נראים כאן אומרים שנשים פה צריכות לספוג עלבונות, קללות, שקרים (אני לא שולט בכלל, זה כתוב לי ממזמן בפרופיל ועוד לא שיניתי..) התעלמות מהרצונות שלהן והגבולות שהן כותבות (כל כך הרבה לא מתייחסים למה שכתוב בגבולות או אם מישהי כותבת שלא מתאים לה להכיר אדם X ועדיין, כולם יודעים שזה חלק מתרבות האתר) ואחרון חביב זה הנודניקים. את עונה שלא מתאים לך בנימוס, שעה חפירה, רק אל תשכחי את הבגד ים כי עוד שנייה את יוצאת באוסטרליה.
מעיק, מבאס, שם לך בראש שאת צריכה לשמור על עצמך יותר מבאתרים אחרים
ואם את לא שומרת על עצמך, את יכולה להתבלבל ולחשוב שגברים באופן כללי זה לא הדבר הכי מוצלח להיכרות..
אבל אתמול פנה אלי מישהו שהרגיש כל כך אלים עוד לפני שהגבתי בכלל שטרחתי אחרי שחסמתי אותו, לחזור ולפתוח איתו שיחה שוב. כל כך נבהלתי שהוא יפנה אלי מכרטיס אחר שהרגשתי שאני חייבת לקחת את הטל שלו והשם. לא שאני אעשה עם זה משהו אבל אני לא רוצה שהוא יפנה אלי יותר או אם יפנה, שאקלוט את זה בזמן.
אני לא יודעת אם התגובה שלי פרופורציונלית או לא אבל הרגשתי לא בטוחה. אני לא זוכרת מתי / באיזו שנה טרחתי להמשיך שיחה כדי להשיג מס טל רק כדי שהאדם הזה יבין לא לפנות שוב.
אז בין הפסיכים המסוכנים והפשוט לא נחמדים, לאט לאט אני מאבדת את הרצון להכיר מפה
ואז פתאום כשאני עפה עם המוסיקה ונגררת למחשבות על O, אני קולטת שגם אותו הכרתי מפה.
אני לא בטוחה שאני יודעת מה נכון עכשיו.
במקטעים האלו, לרוב אני קצת מתכנסת יותר פנימה.
לפעמים אני מעירה את עצמי חזרה לעולם המציאותי, לפעמים משהו ולפעמים מישהו מעיר אותי