מיום שלישי, בו גם לא הרגשתי פיזית טוב (עוד יום כזה אחרי שבוע וחצי כאלו) מצאתי את עצמי נוסעת אל O כדי לעבוד אצלו כי בבית, כשאני מרגישה ככה, אני בטוח לא אעבוד בבית אלא רק אמרח.
את העבודה של הבוקר בכלל ביטלתי כי שוב לא ישנתי את הלילה כי הרגשתי רע ול O כבר הזזתי את עצמי גם כשלא התחשק לי.
באיזשהו שלב, יחסית מוקדם, החלטתי לחתוך הביתה כי אין לי מצב רוח ואני מרגישה רע.
כמה דמעות, קצת קיטורים, חיבוק חזק שלא מניח (משתנה לי מול העיניים הילד) וכוס קפה שחור ואני מתחילה להתאפס.
בדרך הביתה התחיל לו שינוי מנטלי קל ומאז כל יום אני מביאה את עצמי יותר ויותר למקומות שרציתי לשנות / לעשות ועד כה לא הצלחתי.
אני יעילה, מניעה דברים, שמחה ורגועה שוב
וגם תפסתי את עצמי עם עניין הבחורים - אי אפשר למצוא ולהכיר מישהו מתוך תסכול על אחרים או אכזבה ולכן עשיתי ניקיון פנימי שוב והלב שלי פתוח בשמחה להכיר.
אחד הדברים שאני צריכה יותר להקפיד זה לסנן יותר בשקט עם עצמי. אני משתדלת לענות שלא מתאים אם לא מתאים למרות שזה גורר המון פעמים תגובות דוחות / מייצר אשליה לאנשים שפתחתי דיון כשרק עניתי בנימוס.
אדם שלא מכבד פעם פעמיים תשובה מנומסת עדיף בפעם השלישית לחסום מאשר לפתח שיחה על דעתי בנושא. דעתי לא חשובה פה.
אני מכניסה קפיצת השתדרגות עצמית עם דגשים מסויימים על התנהלות אחרת בין אם זה ביני לבין עצמי ובין אם מול אחרים
בנתיים מתקדם מעולה ומשתפר עוד יותר
מצפה שוב להכיר את הגבר שלי ושוב יש לי תחושות בטן נפלאות שזה יקרה בקרוב גם אם לא מחר