העומס יורד ואני מחכה לתחושת איזון. התקדמות תוך כדי צעידה במקומות שלא מטלטלים.
לסופש הזה חיכיתי בטירוף. ידעתי שהוא יהיה אחרי השבוע העמוס האחרון (למרות שפסח, כולה לפני שבוע הייתי בחופשה שהכילה את כל מה שאיחלתי לעצמי, זה כבר מרגיש מזמן ובכלל, רציתי עוד מהחופש ההוא שנגמר לי מהר מדי)
כל מה שרציתי מהסופש הזה זה לא לזוז. לקפוץ לשוק לקניות ואולי קצת לסדר את הבית אבל בעיקר לקרוס.
ואז פתאום גיליתי שלחברה מאד קרובה יש יום הולדת בשבת והיא והבן זוג שלה כבר לא ביחד והבת אצל האקס אז ברור שאני לא אשאיר אותה לחגוג לבד.
ואז פתאום גיליתי שסימנתי שאגיע למסיבת יום הולדת של חברה אחרת שלא ראיתי המון המון זמן ואני מאד אוהבת אותה. זה בסופש הזה, היום.
ידעתי שהייתי צריכה לרשום לי גם ביומן ולא רק בפייס..
ויש את זו שכתבה לי עוד כשחייתי בחו"ל שהיא עוקבת אחרי הפוסטים שלי בפייס והיא תשמח להכיר כשאהיה בארץ. מאז עוד לא יצא. היא הציעה שנפגש בסופש הזה אבל זה כבר יותר מדי מבחינת הרצון שלי להיות עם אנשים אחרים ולקפוץ ממקום למקום
ויש את זו שאני חושבת שאולי בא לי לראות. מישהי חדשה שהכרתי ויהיה נחמד לנסות לבנות / לשמור על קשר. היא גרה באותה העיר כמו חוגגת היום הולדת שעורכת מסיבה ואני אוהבת במיוחד לתפור מפגשים לפי אזורים גאוגרפים (:
בנתיים גלגלי השעון הוירטואלים של השעון הדיגיטלי ממשיכים לנוע קדימה ואני מנסה כנראה להדחיק שאוטוטו אני אצטרך לזוז ובעיקר לקום מהספה.
איפה שי אביבי שיביא לי חסכון בלזון במקום לזוז?
למרות שברור שיהיה כייף עם חברים שאני אוהבת ומפגשים, פשוט מתעצלת להזיז את עצמי. זה מרגיש כמו סופש שיהיה הכי הכי כייף להיות בבית שלי (נדמיין אותו מסודר לצורך העניין) לקום בצהריים אחרי הזיונים של הלילה והסקס של הבוקר עם עיניים חצי סגורות, לחזור מהשרותים ולגלות שהבן זוג שלי כבר הטיל את גופתו השווה בספה. לגלות את המראה הנעים ופשוט לקרוס להתפנקות על הגוף שלו. אולי אפילו להירדם ככה בקטנה בנימנומים של עייפות קשה ונוחות ורפיון מנטלי קסומים שגורמים לנו להירדם בתוך גוף שלא שלנו