להיות בכזה דיסוננס
לרצות לישון איתו, להרגיש אותו, להכיר יותר את הגוף שלו, להפעיל אותו שיגיע לשמיים כשאני אגע בו, להתנשק המון, שיעשה בי מעשים
ואפילו לא למצוא מילה אחת שאני שלמה עם לענות לו חזרה
ולהישאר מולו אילמת.
ריבוי הדפוקים שפונים אלי לאחרונה - הדפוקים מהסוג הנורמלי, מבאס עוד יותר ומוריד לי את החשק להכיר ואז אני תמיד חוזרת למוכר, גם כשהוא נדפק מהחיים בגדול והתעוות מכל אלו
אולי פעם חזרתי. היום אני כבר לא תמיד חוזרת למוכר. רוצה מאד עוד קצת מהטוב שהיה במוכר אבל קולטת את הרע ומתרחקת
אני לא רוצה אותו באמת וגם לא רוצה סתם אחר
אני מותשת מהפניות התמוהות והמוחות הנכים שמייצרים אותן. לרוב הם אפילו לא מבינים למה הם דפוקים ולמה אני מגיבה ככה. נראה לי שהם מצליחים להגיע למצב בו הם רק מרגישים שהתגובה שלי לא נעימה להם אבל שם זה נגמר. אין התבוננות או הבנה עצמית.
ואז שוב אני מוצאת את עצמי רוצה להיות יחד עם הענק החטוב הזה ולהיבלע לשקט מושלם שאני כבר לא יודעת אם אפשר לייצר שוב
אולי השלווה התהומית הזו שחוויתי איתו למקטע כל כך קצר של החיים שייכת לעבר וגם הוא צריך להישאר שם