לעזאזל
לוקח לי שעה לצאת כל יום מהמיטה
זה הגיע למצב שאני צריכה לחשב זמן אקסטרה בשביל לצאת מהמצב המפנק הזה בבוקר
גם ככה המיטה שלי היא אחת הנעימות והמושלמות בעולם, אז עכשיו עם הפוך הנעים, כל כך מושלם מתחת בבוקר והקר בחוץ לא ממש עושה חשק להיפרד. איך אפשר לצאת ככה מהר ולהתחיל את היום?
וגם
אני עדיין חושבת עליו.
בטח עד שאמצא לי מישהו שיהיה לי שוב נכון איתו, אני עדיין אחשוב עליו ברמה כזו או אחרת.
אני לא מתגעגעת אבל חסרים לי דברים שהיו טובים בנינו, היו הרבה כאלו, כמו גם שחסר לי הלישון איתו.
עם שני אנשים ישנתי מעולה בחיי. שניים ועוד חוויית שינה אחת יוצאת דופן.
הראשון שהצלחתי לישון איתו ממש טוב, היה בן זוג שהכרנו וטיילנו יחד כמה חודשים בחו"ל. הצלחתי להירדם איתו גם במיטות יחיד.
אין לי מושג איך עשיתי את זה.
היום זה בטח לא היה קורה.
השני, שיוגדר כחצי חוויה הוא הענק שיצאתי איתו כמה פעמים. להירדם על איש כזה עצום כשיש עוד המשך של קילומטר שלו מכל כיוון שלי, זה היה לגמרי חוויתי.
ואז הוא.
מעולם לא ישנתי טוב כל כך עם אף אדם כמו שישנתי איתו. גם לא עם עצמי.
אני חושבת שכבר כתבתי על זה.
זה חסר לי.
משהו בהבדלי הגובה שלנו היה מושלם.
תמיד הלכנו לישון מחובקים בכפית, כשהרגליים היו בתנוחה כמו של ישיבה על כיסא, לפעמים הרגשתי כאילו שלי מתיישבות על שלו, רק בשכיבה הצידה.
אין לי מושג אפילו למה אבל זה הרגיש לי תמיד כל כך נעים.
יחד עם זה שהוא היה מחבק אותי ותמיד קולט מתי אני רוצה להיכנס למנח שינה שלי, כשהתחלתי זליגה לתנוחה אחרת ואז הוא היה זולג בעצמו ממני ונותן לי את המרחב שלי.
הוא היה כל כך שקט בלילה, וגם די שקט ביום.
לפעמים כשכבר לא עם מישהו שהיה המון טוב איתו, תוהים אם את החוויות האלו נחווה שוב עם מישהו אחר באופן כל כך מושלם.
תוהה.
מקווה שכן.
לפחות אני יודעת שאם זה לא החוויות האלו, יהיו חוויות אחרות
