כתבתי פוסט בפייס. המון הגיבו אליו גם בתגובות כתובות וגם בלייקים / לבבות
מאד הפתיעה אותי כמות הפרגון שקיבלתי. בכלל מפתיע אותי שאחת לכמה זמן שאני כותבת שם, אנשים עד כדי כך, כל כך מפרגנים.
מהפוסט הזה יצאו כמה אופציות מקצועיות. אחת קטנה אבל לא יסתדר ועזרתי לה בדרך אחרת, לא מקצועית מולי.
אחד קבע איתי פגישה והיא היתה כל כך מבולגנת ומוזרה! (אחת המוזרות שהיו לי בחיי) עד שבנקודה מסויימת עצרתי וביקשתי להבין מה המטרה. אז הוא מיקד והציע לי פרוייקט שהוא ינסה לקדם ואני אנהל אותו.
במידה וזה באמת ירוץ, זה ישנה לחלקים מהאוכלוסיה את החיים (ככל שזה יצליח יותר, יגיע לעוד אנשים), מקצועית זה יתן פתח בתחום שלי ולי זה יתן קפיצה משמעותית ביותר למעלה מבחינה מקצועית.
מאד מאד מסקרן אותי, מאד הייתי רוצה שמשהו כזה יתקדם בארץ אבל קשה להניע מערכות ברמות האלו והפגישה הזו, כמו שהיא התנהלה, גורמת לי לתהות מה העניין.
ולבסוף, כתב מישהו תגובה, קטנה, פשוטה שדווקא היא הכי פרקטית והדליקה בי רעיונות.
לצערי קראתי אותה לפני שהלכתי לישון ואז כבר לא הצלחתי להירדם. המוח שלי לא הפסיק לרוץ.
החלטתי לאפשר לעצמי לקרוס לשעה וכמה דקות היום אחרי הצהריים כדי שאוכל לעשות עוד הרבה דברים שיש לי היום. אני ממש עייפה.
ברגע שעצמתי את העיניים, אני שומעת מישהו מדבר בקול רם בטל כמה דקות. חשבתי שאולי זה לשכנה.
ניסיתי להתעלם.
ואז דפיקות בדלת. מהאלו שדופקים וכמעט שוברים את הדלת על הדרך. אני שונאת שדופקים ככה. אני אשמע גם בנעים, אין צורך להבהיל.
אני שואלת מי זה, אין תגובה ועוד דפיקות אגרסיביות. שוב מי זה, מלמל משהו. מי זה? תרומה, במקביל דופק על הדלת השנייה שגם שייכת לי (מי דופק באגרסיביות על 2 דלתות במקביל כשהוא רוצה תרומה??) ותוך כדי שאמרתי שאני לא מעוניינת (מה שאני לא עושה בדרך כלל בתרומה) בין נקישה אגרסיבית לנקישה אגרסיבית הוא ניסה לפתוח את הדלתות.
נשארתי סופר עייפה ולא מצליחה להירדם כבר שעה אחרי.
מעצבן!
