לפני 9 שנים. 1 באוקטובר 2015 בשעה 19:00
מערכות יחסים זוגיות מאז שאני זוכרת את עצמי גרמו לי סבל.
או שאני מרגישה זרה, משועממת וחסרת חיים, או שאני קוברת את צרכיי, רגשותיי, מאוויי ותשוקותיי במאמץ לשמור על מסגרת חיים מאולצת ומלאת פשרות.
לפעמים במקום שעמום אני נקלעת, לאחר תקופה קצרה - יותר או פחות - של אופוריה וסחרור חושים, למערבולת של דרמות, ריבים ואובססיה שמטביעה כל פיסה של שפיות מתוכי.
כך או כך אני מרגישה שזוגיות עד היום גרמה לי להתכחש לעצמי וטרפה את שאר חלקי הפאזל מהם מורכבים חיי.
עם כל ההשגות והקושי, אני כמהה למשהו שיזכור בשבילי, שיראה אותי ברגעים הקטנים של החיים, כי בגדולים כולם רואים, משהו שיחבק כשצריך ויפרק כשצריך
ובעיקר משהו שידע מתי סטירה היא הדרך הנכונה
אני תוהה אם תקווה היא מילה כמו נאיביות - משהו שצריך להעלם מהעולם אחרי גיל 12, כי אין לו באמת מקום
(אכן פסימי משהו)
