"שורה תחתונה אתה לא באמת יכול לשמור עליי. אני לא עלמה במצוקה שצריך להושיע אותה ולנהל אותה בלי סוף. אני הגיונית, מפוקסת, שפויה בגדול, עם מגלומניה קלה ויותר מדי מוסריות. מה שקורה ביני ובינך מעמת אותי עם כמה דברים שאני צריכה לבחון ולראות ואין לך שום דרך לגעת או לנהל את העימות הפנימי הזה. ואני צריכה שזה יישאר ככה. כי זה שלי. וכל פעם שאתה נכנס לי קצת מתחת לעור או מראה לי משהו שמוסיף לי נתונים לעימות הפנימי הזה אני מתעצבנת. זה מפריע לי.
לא. זה לא מה שקורה מהתחלה וגם אני לא לוקחת את השבוע שהיה כמקרה בוחן. הייתי הפוכה לגמריי בלי קשר אלייך ונתתי לעצמי לעשות המון רעש ובלאגן בלי לנשום.
אני לא כזאת. גם כשאני עושה את הרעש שלי הוא מבוקר ומפוכח ובד"כ מחושב.
אתה צריך להישאר מפוקס ומאוזן ועם גבולות מאוד ברורים. ואני כועסת כשאתה מרשה לעצמך לצאת מהגבולות האלה. כשאני מרגישה שאתה מתגעגע אליי. כשאני מרגישה שאתה חושב עליי. זה אומר שאתה יוצא מהגבולות שאני צריכה ממך כרגע כשאני בחו"ל."
...
אני קוראת את מה שכתבתי לך לפני שבוע ומחייכת. טיפשונת. עלאק גבולות רצית ממנו. את מאוהבת בו מעל הראש.
זאת התאהבות שתעבור, ממש עוד רגע, כי המציאות תיכנס, אבל בינתיים בא לי.
לאהוב אותך.
ככה.
נקי.
מטורף.
ילדותי.
...
אני נכנסת לארוע ורואה איך כל העיניים מתמגנטות עליי.
השמלה שלי קצרה מידיי, המותן שלי דקה ומודגשת מידיי, הרגליים ארוכות מידיי, החזה בחוץ מידיי והראש מורם מידיי. הולכת על הדק שמלווה אותי בצלילי העקבים שלי.
הולכת חסרת דאגות, מעצורים, חופשייה, חרמנית.
רואים את זה, מריחים את זה.
הארוע הזה הוא ממש פגישת מחזור מלפני עשור.
המון חברים ומכרים מפעם, כולם כבר התחלקו לזוגות, חלקם התרבו ואחד אחרי השני הם ניגשים ואומרים וואו, את נראית מדהים, לא השתנת בכלל.
רציתי את זה. רציתי לשמוע מהם שאני עדיין מסובבת את הראש, בכל זאת, עשר שנים.
...
אני רעבה.
יש כל כך הרבה אוכל משובח על השולחן אבל לא אליו אני כמהה.
אני סוקרת אותם במבט, והם מסתכלים, מחייכים, אני משפילה מבט, מגניבה חיוך, נו כל הריטואל.
אף אחד מהם לא ייגש לפני שישפוך לתוכו ליטר אלכוהול.
ואם ייגש? את תפלי על ארבע? אוי אלוהים כן.
נו תיהי רצינית, מה יהיה איתך.
אני מוצאת אחד, שניים, שלושה, יש כאן כמה שיכולים בהחלט לממש את הטירוף שאוחז בי. אבל רק אתה בראש שלי.
אתה שלוקח. שבועל. שכועס על זה שאחרים רוצים אותי.
אני שולחת את היד לטלפון ומשגרת: "אני חייבת אותך, חייבת שתזיין אותי כנגד הקיר, חזק, כואב, בלי רחמים, אני רואה כמה כולם רעבים אליי אבל אני רוצה שרק אתה תיקח, רק אתה"
דממה. שקט. שום דבר לא קורה.
אתה לא מופיע ולא לוקח אותי לשירותים המטונפים ומוריד אותי על הברכיים כדי לחנוק אותי מהזין שלך.
אתה מבולבל. שיגעתי אותך.
אמרתי לך מהיום הראשון שאני המון.
הכל אצלי גדול, בעוצמות, מכלה, שורף, בוער, מתעצם, טוטאלי, מחשמל, מרסק, מטיס.
בחרתי בך כי אתה ראוי.
ראוי לקבל אותי. ראוי להוריד אותי. ראוי לזיין אותי איך שתבחר.
ראוי לעשות בי איזה שימוש שתמצא לנכון.
ואתה רעב אליי. אני מרגישה את זה בכל תא בכוס שלי.
רעב כל כך אבל שומר על ארשת פנים אסופה.
מנהל.
תפסיק לנהל, תיפול איתי, תיפול איתי חזק.
"את ילדה גדולה. ואת תדעי לשמור על הלב שלך ועל עצמך גם מולי וגם מול כל אחד אחר. סמכי על עצמך שתדעי להתנהל עם זה. כמו שאני אדע. סמכי עלינו" אתה אומר.
לא רוצה לשמור על כלום.
רוצה אותך.
פשוט.
כמו ילדה ביסודי שמאוהבת באיזה ירון מכיתה ד2.
ככה.
מסכן, עייפתי אותך.
...
אני קוראת אותנו, שבועיים של תכתובות שנראות כמו נצח. בלי הפוגה. כל הודעה מתריסה יותר מהשנייה. כל התגרות מרטיבה יותר מהקודמת.
פגעתי בך אתמול כשאמרתי שאני הולכת,
היית צריך להבין איך אתה מנהל את זה עכשיו ולא אהבת את זה. אני מצטערת. הייתי כנה. אמיתית. נאמנה לעצמי.
אם אתה לא משחרר את הרסן שלך אני לא יכולה לקבל ממך את מה שאני מחפשת.
אתה לא מוכן לרגע לקחת צעד מעבר לאזור הנוחות שלך ודורש ממני לצעוד קילומטר לקראתך. אני לא שפחה כזאת אדוני.
למה זה כל כך מסובך?
פשוט תיהיה רעב אליי, מה יש לך להפסיד? את עצמך? זה הדבר הכי טוב שייקרה לך ואתה כנראה מבין את זה.
...
הלילה יורד ואיתו האדרנלין שנרגע מהיום.
אני מתחילה לחשוב צלול יותר, מפוקח יותר.
עייפנו.
כשהרעב שלי לא מקבל הזנה כל כך הרבה זמן הוא מתחיל לזלוג ולאט לאט מתפוגג.
הטירוף עוזב את הגוף שלי.
אני מרגישה אותו מתאדה מקצות האצבעות שלי.
ההיגיון משתלט אדוני.
מסכן.
עייפתי אותך ואותנו.
עייפתי את עצמי.
