ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

וניליות, חגורה ומה שביניהם

תסלחו לי, אם לעיתים, זו פרובוקצייה
לפני שבועיים. 4 בנובמבר 2024 בשעה 17:41

רצית לטוס אז ליפן

עם ההיא

שהייתה לך לבית

למרגוע

שהיית לה למטפל

למושיע

לאהוב 

"איך הכל לא הלך לפי התכנון" אמרת וחייכת בכאב

כאב שאני מכירה טוב כל כך

"תכנון" זה הדבר הזה שהאדם מתכנן והיושב במרומים צוחק בתגובה ופותח עוד שקית גרעינים

גם אני תכננתי עולם שלם

יקום שלם בניתי בעמל רב סביב האחד שחשבתי שיהיה שלי לעד

ספק חשבתי ספק דמיינתי 

ואז התחילו ליפול עליי קליפות גרעינים מהשמיים

והתכנון קיבל טוויסט בעלילה 

כמו סרט משובח

סרט של החיים

רצית לטוס אז ליפן

"בואי נעזוב הכל וניסע" אמרת וחזרת בך אחרי שנייה

אני לא חלק מהתכנון 

וקליפות הגרעינים חפרו בבשר שלך והשאירו סימנים 

צלקות זעירות 

שמזכירות לך שפעם היה תכנון

פעם היה סרט

ומאז אתה לא מוצא מקום

נאחז בעלילות סרטים של אחרים

זורק את עצמך על כל במאית שיכולה להזכיר לך למה הסרט של החיים עוד שווה

"בואי נטוס ליפן" אמרת 

ושנינו ידענו שזה לא באמת אפשרי

אבל הטעם המתוק של האוליי 

של הספק

הטוויסט בעלילה שמאפשר לברוח מהקליפות שלא מפסיקות ליפול מלמעלה

יפן... לא רציתי מעולם לבקר שם

יש אנשים שזה בוער בהם, כמוך

אבל אצלי? לא

ביליתי שבוע בלשלוח לך המון תמונות הנטאי 

כל אחת יותר מתריסה מהשנייה

מוציאה מריכוז

מזכירה לך אותי 

את הצורך שלך בי

את החופש שלך אצלי

ואת יפן

אני סיימתי לתכנן 

אני בחרתי לחיות 

במציאות

בכאב

באמת

בקליפות

כי הצחוק של מפצח הגרעינים שבמרומים מהדהד באוזניי כל כך חזק

אבל אתה 

עוד מתכנן

ונפצע

ארוכה עוד הדרך שלך 

ויפן רחוקה

ואני משווה את המרחק

ונותר לי ולך

לדמיין את יפן

האחד ייתכנן 

והשנייה תחייה

והקליפות הם ימשיכו לטפטף מלמעלה

על הסרט

על החיים

עליי

ועלייך 

ועל יפן

לפני שבועיים. 3 בנובמבר 2024 בשעה 17:38

הרבה זמן שלא כתבתי ככה על מישהו

געגוע

צביטה בלב וזיכרונות מתוקים שמתפשטים בחלל הפה

מקשיבה שוב ושוב להודעות שלי ושלך

כל כך קרובים

כל כך ביתיים

כל כך אוהבים

מתגעגעת לבית שהיית לי

גם אם לקצת

גם אם פנטזיית נעורים שלרגע התממשה

יודעת עמוק בלב שאני רצה לך במחשבות

לפעמים אפילו דוהרת לך בדם

אתה תנסה להשתיק ולהשקיט

להניח בצד

אותי, אותנו, את הלב

אבל אני כזאת

ננעצת חזק

ולא יוצאת שנים

כי אין שניה לי 

אבל השנים... הן עוברות והיום מהר יותר מאי פעם

והאצבעות שלי יחפרו בתוך בשר בתולי

והלב ימצא אהבה ונחמה במקום אחר 

אבל עד אז 

נותרתי להתגעגע

ואין מנוס מהגעגוע 

הוא חלק בלתי נפרד מהמסע

לא יעזרו הניסיונות להסביר לך 

לא יעזרו המניפולציות הכה מעוסות שלי

אתה מחליט ופועל

אתה חזק ממני 

באמת חזק 

אחד ויחיד בין כל כך הרבה אחרים

בוחר בעצמו באמת 

בוחר לא להתמכר 

בוחר במציאות 

ואני כל כך הייתי רוצה את המציאות הזאת איתך 

אבל אין

ואני נשארת לצעוד בה לבד

עד שאחר ייכנע 

היה עוד אחד כמוך 

אי שם בגיל 20

לרגע מבינה שזה מעניין ששניכם תימנים

הוא גם ידע שיתמכר והיו לו תכניות 

את כולן הוא הגשים

ומצא לו אישה וגם הילד לא איחר להגיע 

המתנות שלי תמיד היו אחרות

לא בסירים כביסות וילדים 

אלא בסערות שבלב 

בהתמכרות 

בכניעה

בשחרור 

והשנים עוברות וגם על ילדים אני חושבת 

והנה שלח לי אלוהים אותך

אחד אחר 

חזק כנגדי 

שאדע שקיים 

שאדע שמותר 

אבל הזמן

הזמן רץ כל כך מהר שאני לא מצליחה לתפוס 

גם אתה עוד לא תופס 

התגעגעתי כל כך. לילד הזה שהפך לגבר.

לאיש הזה שאצלו הכל מוכר. אצלו זה בית.

וחגגתי חודש בתוך ערפל של צמחים ובית מדומיין

הלוואי והייתי איתי פה עכשיו 

להיות לי לבית 

רק עוד קצת 

לפני המבול 

 

מתגעגעת. 

לפני חודש. 4 באוקטובר 2024 בשעה 11:05

פרידה היא דבר כואב

מה אני מספרת לכם? המקום הזה נועד בין השאר כמזור לנשמות מדממות 

9 חודשים עברו

כמו 9 ירחי לידה

והנה אני עומדת

כאילו נולדתי מחדש

נפרדת באמת לאט לאט ובכאב עצום מכל מה שלא נכון או מדויק לי

מבינה שהזמן עובר והחוכמה גדלה והכוח אוזל

כמה נפלא היה לפני עשור

כשהכל היה כל כך מהיר, ייצרי, חסר השלכות, כשמשמעות החיים הייתה להתחבט בין תואר ראשון להרפתקאות בחו"ל וההבנה שיש עוד זמן, אי שם באופק, יש המון זמן

אבל תואר ראשון, עשיתי

והרפתקאות בחו"ל, צברתי 

ועבודה של גדולים באמת, יש לי

ודירה יפה, מצאתי

וכלב מהמם, גידלתי

וזוגיות אמיתית ועמוקה, טיפחתי

וכאב של פרידה, חוויתי

ועבר כבר עשור, אז מה עכשיו? 

לאן הולכים? מה עושים? הכל כתוב והרשות נתונה, הפעם באמת

רק הכאב מפרידות 

אובדן אמיתי 

ניתוק הלב שנקשר מאדם אחר

רק הוא, חוזר על עצמו ללא קשר לזמן

פעם כשהשמיים מגיעים לאסוף אליהם 

פעם כשהלב מבקש חופש 

פעם כשזה אפילו לא רצונך

ולכל המציאו תרופה היום

לכל כאב יש כדור 

או סם

לכל אתגר של הנפש יש הקלה

והזמן עבר והכוח אזל

ואני מייחלת להקלות 

אבל סולדת 

סולדת כי החינוך הסובייטי מהדהד באוזניי

ולא מאפשר

אבל העייפות היא גדולה מנשוא 

רק רוצה להניח את הראש על קרקע יציבה

ויודעת שיציבות גדולה מידיי תשעמם

אז באות הפרידות 

ועומר אדם אומר לקחת כדור כדי להירגע

ואני... מה אני? 

רק אישה

אבל אוהו איזו אישה

אחת שמייחלת להיות קצת פחות 

בעצמה

לפני חודשיים. 21 בספטמבר 2024 בשעה 19:14

"מה זה???" אני שומעת אותו פוער את העיניים בחושך 

"את כמו לונה פארק" הוא ממלמל אחרי שהרטבתי את כל המיטה בעונג מזוקק

כן כן, אני חושבת לעצמי 

לונה פארק

ערפדית נשמות

פיה

שועלה

זונה

ילדה של

תינוקת

שרמוטה

נסיכה

שפחה

משתנה

מלכה

 

כולן.

כולן בתוך אחת.

...

אני מתעוררת אחרי לילה שהרגיש כמו נצח

כל מקום שאליו הלכתי בחלומות, כל דלת, כל מימד, היה קשור אלייך. 

חיפשתי ובעיקר התגעגעתי

התעוררתי כל פעם ונזכרתי שוב שכאן במציאות אין לי אותך. זה נגמר.  

קיבלתי את הגזרה כל פעם מחדש וחזרתי לישון.

חוזרת למחוזות של חלומות, איפה שהכל אפשרי, גם להיות איתך. 

...

שיחקתי יותר מדי חזק באש, יותר מדי

ועכשיו אני נשרפת

כמו הפניקס אני עולה בלהבות עד שאשרף כולי ואוכל לקום ולנער מעצמי את שאריות השרפה

המוח שלי שיבץ אותך בכל כך הרבה מקומות מסתבר ועכשיו אני צריכה לחלץ אותך כירורגית משם 

כל פעם עוד חלק

כל פעם בעוד חלום

הלב שלי בחר להתמסר כמו ילדה בת 13 שלא חוותה שיברון לב מעולם

ועכשיו הוא פצוע ומדמם וצריך לתפור את החורים

לא ידעתי

חשבתי שהגנתי על עצמי טוב יותר

אבל על מי אני מנסה לעבוד בפעם המיליון 

כל פעם משחקת עם הגורל ובטוחה שיכולה להנדס ולהערים

...

את מאוהבת בו לגמריי ילדה

בעיניים שלו

בקול שלו

בידיים שלו

במילים שלו

בנפש שלו

את מאוהבת אבל את לא יכולה לאכול את הארוחה לבד

את מורעבת ומחכה לזלול איתו את כל התחושות, להתענג, לטעום, למתוח, לחוות 

איתו

אבל הוא לא מגיע

הוא עוזב

כי הוא לא מטורף מספיק לארוחות כאלו

כי הוא לא חזק מספיק

כי הוא כל מה שאת אוהבת בו 

אז הוא משאיר אותך לבד

לאכול לבד את עצמך

ואת תלמדי להבא טוב יותר

לא להתאהב ככה

לא ככה

חכי

הישמרי 

תאהבי מסודר

איזה שטויות 

לא רוצה יותר מסודר

את בעלי אהבתי מסודר וזה לא הלך

רוצה ארוחות וסעודות של תחושות ורגשות ואושר וכאב וביטחון 

רוצה 

ביטחון

להיות אני

חזקה

שובבה

מטורפת 

יפה

חכמה 

צריכה 

מוכשרת

יצירתית

ילדותית

רוצה לדעת שגם את כל אלו 

במלואם

יאהב יום אחד איש.

...

הוא עזב

לרגע או שניים

לשבוע או שנתיים

אבל הוא עזב

הלך רחוק 

הכי רחוק שיכול 

כי הוא התחיל להעלות באש הלהבות שלי

זה היה לו קשה מידיי

ואני קיוויתי שייתמסר

שייכנע

שיפול

קיוויתי או שיותר נכון לומר המגלומניה שלי קיוותה

שגם כאן אוכל להיות המזור לכאב

הישועה

הגאולה

אבל הוא חכם 

"אני רוצה לדעת שאני כאן מבחירה ולא כי אני נשאב"

הוא מעז להשמיע באוזניי 

מעז לנהל את הקסם שלי

הוא לא יצליח

הוא לא מצליח 

אז הוא בוחר לעזוב

הרי בסוף ההודעה הזאת תגיעה

הודעת פרידה סופית

הודעה שתגיע מהראש 

שתסביר לי ובעיקר לו למה אני לא בשבילו

אבל הרי איתי הוא הכי מאושר שאפשר

כי אני מטביעה אותו ברגשות

ומושיטה יד בדיוק שנייה לפני הנשימה האחרונה שלו

אבל הוא בוחר ללכת 

רחוק

הכי רחוק שהוא רק יכול

כי הוא מזהה את האש בשדה הקוצים

והיא יוקדת

אני יוקדת.

...

קיוויתי שסוף סוף מצאתי לי אחד

אחד שלא ייכנע 

שלא ישבר

חזק

אוהב את עצמו יותר מאותי

אחד שיודע לרקוד על הגבול הדק שבין רגישות אין סופית אליי לבין לא לוותר על עצמו

ואוליי ככה זה בדיוק נראה? 

הנה הוא

רוקד על הגבול 

ובוחר - בעצמו

מה אני מבלבלת את המוח 

סתם יותר מדי זמן פנוי והלב שזועק לתשוקה

אפילו לא זכיתי להבין אם אני יכולה לכופף אותו

להמיס 

כי הוא חכם מספיק לדעת שאם יתן לי 

לא תהיה לו דרך חזרה

הצבעים בעולם שלו ישתנו לעד

היה לי פעם אחד כזה כאן

אוליי אתה עוד קורא אותי מדי פעם

"אני כנראה הדבר הכי מרגש שיקרה לך בחיים" השמעתי אז בהתרסה

אבל אתה לא נכנעת 

כי פחדת 

כי הרבה היה מונח על הכף

ונכון עשית אז

כי איתי היית נשרף ומאבד את עצמך לדעת

אבל איך רציתי עכשיו, שהוא, דווקא הוא, יאבד את עצמו בתוכי

עכשיו כשכבר גדולים ובוגרים 

והטירוף לא מנהל אותנו

אלא אנחנו אותו

או מתיימרים

עכשיו

כשכבר אין מה להפסיד

כשהמלחמה מהדהדת באוזניים כל יום

כששנינו ידענו שברון מה הוא

רציתי שיעז

יעז להכנס לשדה ולתת ללהבות שלי לרקוד סביבו

ילך לאיבוד איתי ונישאר שם ביחד או שימצא את דרכו החוצה

אבל שירקוד איתי

בתוך הטירוף 

חשבתי ואוליי.. המצאתי לעצמי 

שהוא חזק מספיק

אבל הוא עוזב 

ובורח כל עוד נפשו בו

כי הוא שונה מאחרים

ויודע שממני 

הוא לא יוכל לחזור

...

על החתום -

מגלומניה בהפרעה

 

שבוע טוב שלולית נפלאה

לפני חודשיים. 14 בספטמבר 2024 בשעה 12:26

"נו, גמרת?" אני שואלת

שלחתי אותו לשחרר את עצמו בתוך מישהי אחרת

אני תמיד עושה את זה

כדי להזכיר להם שיש עולם בחוץ

כדי לגרום לעצמי להרגיש פחות חשובה

כדי לוודא שיהיה להם למה להשוות 

כדי שאוכל לקנא

כדי שאוכל לכעוס 

"אני לא רבה" פסקתי אז לפני המון שנים

אבל לאחרונה אני נהנת

לומדת את אומנות הריב

לכעוס את עצמי החוצה

הכעס שלי, העלבון, הכאב, יש לו מקום

אני לא צריכה לנהל אותו בשקט ובאצילות יתרה

הוא רוצה במה

אז אני שולחת אותו, או כל אחד אחר לפרוק אצל אחרות

מייצרת לי בערה ופיעפוע ובודקת

"לא גמרתי" הוא עונה

ואני מחייכת לעצמי 

שוב ניצחתי

"את יודעת איך זה אצלי, ריגשי" הוא אומר

ככה הוא מספר לי שרק אצלי הוא יכול לפרוק

ככה אני יודעת שאני ההצגה הכי חמה בעיר

זה ריגשי אצלו

הוא מאוהב ועוד לא יודע

מפחד

"אני מאוד נזהר איתך" הוא אומר לי מתוך הנשמה 

ואני כמו מפלצת רעבה מתחילה לרייר

נשמה בתולית שטרם נשבתה בקסמיי

אין משהו טעים יותר מזה 

נשמה מהססת, חוששת, מחפשת, נשמה שצריכה

צריכה אותי 

כי אני המקום שלה למרגוע

אני המפלט

החשק שלי להגמיר אותו מתעלה על כל רצון כרגע

הטירוף שלי משתלט על ההיגיון

הכעס החרמנות הצורך מתערבבים ולא ברור מי מלבה את מה

"הכל בסדר, זה יצרים, זה חשקים" אני עונה בקול מרגיע ומתוק כמו צמר גפן "גם אני פורקת אצל אחרים, חבל לי שלא הגעת לשיא איתה" אני משגרת ויודעת שמהמשפט הזה אין חזרה

נשמה עדינה.

שלו. הוא כל כך רוצה שאהיה רק שלו. 

שכל החורים יהיו שלו ויחכו לו. 

הנשמה שלו צריכה את זה. 

צריכה אותי.

כמו אצל כל האחרים. 

אבל הוא מעט חכם יותר, ערמומי, יודע איזו ערפדית יש מולו.

"באת לריב היום" הוא אומר.

אני יכולה לשמוע את הפה שלו מתהדק ואת השפתיים נמחצות כלפי פנימה.

הוא נושך את השפה התחתונה.

אני שלו.

במוח שלו - אני שלו. 

בלב שלו - אני שלו. 

אבל אני עוד נהנת מהמשחק ואני לא מתקפלת. 

הרי זה עניין של זמן. 

ילדות כמוני משתעממות מהר, צריכות גירויים, מחפשות לקלף, מחפשות אמת, מחפשות כאב גולמי

כל פעם שהוא מספר לי על המקומות החבויים שלו אני מתחילה לנזול 

מפסיקה להקשיב

מתחילה לדמיין איך אני מרגיע אותו בתוך הרחם שלי 

והרחם הזה שאיבד ממש לא מזמן משהו שכל כך חיכה לו... 

ילדה קטנה

ומעט אבודה 

שמספרת לעצמה סיפורים

שמרגיעה את עצמה בשעשועים

ילדה קטנה שגדלה וצריכה להפסיק לאכול נשמות 

כי לא משנה כמה כאלו אבלע 

כמה יגישו לי לסעודה מפוארת

את הנשמה שלי זה לא ירפא או ישחרר

מצחיק, 

שזה ריגשי,

אצלו.

לפני חודשיים. 9 בספטמבר 2024 בשעה 22:27

"תסביר לי" אני מפצירה בו

מעולם לא הצהירו בפניי דבר כזה

"אם היינו יחד על אמת" הוא אומר "אז היו מגיעים ילדים והיינו מידרדרים לפיצוצים לא טובים" 

אני משתהה לרגע

מה זה אומר? 

מעולם לא אמרו לי שכשיהיו לי ילדים אני עלולה לפוצץ דברים

תמיד ידעתי את זה שאם לילדים יהיה לא טוב אני לא נשארת

טובת הילדים קודמת להכל, גם לטובתי שלי אבל גם לזה יש גבול

אמא מאושרת = ילד מאושר

משוואה פשוטה כל כך וכל כך מורכבת

...

אני מסתובבת כבר יומיים עם כאבים איומים ברחם

איומים 

מרגישה את הכל נקרע מבפנים 

הגב התחתון שלי תפוס ואני לא מצליחה לחשוב מרוב כאב

אני בולעת כדור ועוד אחד וזה עוזר לי לצלוח את יום העבודה 

"זה עונש על כל הסקס שעשית טיפשה שכמוך" אני מסבירה לעצמי בצורה לוגית לחלוטין את הכאבים הפיזיים שמפלחים אותי

אני לא נרדמת כבר יומיים והכל כואב

מרגישה את הירכיים שלי מתמלאות נוזל חם בבת אחת ומרימה את השמיכה

דם

המון דם

כהה

סמיך

משהו נורא קרה

אני ישר יודעת

אני מרגישה

בשבריר שנייה אני טסה למקלחת ושוטפת את עצמי 

חוטפת בחילה וסחרחורת ומתיישבת

"אין לך את הפריבילגיה להתעלף" אני משננת בראש

"תתאפסי מיד!" 

אני מבינה שמשהו לא טוב קרה

אבל הבחילה משתקת אותי 

אני אתמודד עם זה מחר אני אומרת לעצמי

...

טובת הילדים שעוד לא נולדו לי 

עומדת לנגד עייני כל הזמן 

מאז שאני זוכרת את עצמי 

לתת, לעטוף, לחבק, להרגיע, לחנך, להשקיע, לפתח, להתאכזב, לכאוב, לגדל

לגדל

אנשים טובים 

שיגדלו להיות בריאים, שמחים, תבוניים, שיפיצו אור בתוך הכדור שלנו

כי יש כל כך מעט ממנו

הם יהיו כל עולמי 

גם כשיבכו,  כשיצעקו, כשיטרקו דלתות, כשיצמיחו שיניים, כשיריבו איתי, כשיעשו מה שהם רוצים כי הם כבר גדולים ואני אשאר מאחור כי זה טבע העולם

גם אז

הם יהיו כל עולמי

...

"אני מנחש שמדובר היה בשבוע חמישי או שישי" הוא פוסק

להצהרה הזאת לא ציפיתי

מה פתאום שבוע כל כך מתקדם 

הרי כבר נפרדתי מההוא וזה ממש לא הזמן להתחיל להתאבל על מה שהיה ולא יהיה 

"אבל היה לי מחזור" אני אומרת כאילו שולחת פנייה למעריב לנוער שלום

"לפעמים יש מחזור ראשון בהריון" הוא עונה

לא ידעתי

מסתבר...

אני זוכרת שהמחזור ההוא היה מוזר מאוד

הוא היה סגול

אני לא צוחקת 

סגול 

צחקנו על זה עם חברות שאני בעצם דיונון 

מה הייתי עושה עכשיו כדי להיות דיונון 

ולא לאבד את האפונון שלי 

...

מעליב

לא יודעת בדיוק למה אבל מעליב 

מי יכול לחשוב על פיצוצים כשמדובר על ילדים

שום דבר לא חשוב יותר 

לפחות לא בהתחלה

ואם יש בעיות 

מוצאים יחד פיתרונית

ומה אני? אחת שלא יודעת למצוא פתרונות?

אני האמא של הפיתרונות

כי שום דבר הוא לא שחור לבן

לדעת לגשר זאת אומנות 

זאת בחירה 

הוא חושב שהוא לא יצליח לגדל ילדים איתי?! 

אני חושבת שזאת הקללה הכי נוראית שיכלתי לקבל 

...

"הריון שנפל"

איך הריון יכול ליפול בכלל? 

למה זה קורה? 

איך האפון הקטן שגדל בתוכי לא הרגיש עטוף ומוגן ואהוב והחליט ליפול? 

זאת אשמתי

אני לא שמרתי עליו

על עצמי

אלוהים שלח לי שיעור בצורה הכי כואבת שיש

ואני לא מסוגלת לחשוב על סקס מאז

לא רוצה מגע

לא רוצה גירויים

רק רוצה שמישהו יעטוף אותי ואת האפון שלי ויחבר אותנו בחזרה

"הריון שנפל" 

איך משהו כזה יכול "ליפול"?

איך אפשר להגיד על הריון שהוא נופל? 

אבל אני החזקתי! אני נשבעת שהחזקתי! 

אז איך נפל? איך???

...

יש לי חור בלב כבר שבועיים 

חור קטן

של אפון

קטנטן ועגול ולא סימטרי

שמישהו יגיד לנשמה הקטנטנה שלו 

שאמא אהבה ואוהבת אותו 

כל כך

אפילו שהיא לא ידעה

היא כבר אהבה

ושהוא יקר לי כל כך 

ושלנצח לאמא יהיה חור קטנטן בלב

בצורת

אפון

.

לפני חודשיים. 31 באוגוסט 2024 בשעה 22:20

"למה את לא נותנת לנו פשוט להינות מזה? זה כל כך טוב" הוא אומר סוף סוף אחרי שהתחבט שעות איך להוציא את זה 

נו לכי תסבירי לו

הלב הזה שלי

רגיש כל כך

פגיע כל כך

והמוח, אוך המוח העובד הזה שלא נרגע לעולם

שילוב קטלני לילדה קטנה

...

הוא מגיע ואני יכולה להריח את הטסטוסטרון שלו מהכניסה לבניין 

הוא הגיע לטרוף

לקחת

לבתק

לבעול

הוא לא מגיע לשמוע

הוא לא מגיע לאהוב

הוא לא מגיע לעטוף

הוא לא יכול

הוא רוצה רק לקחת 

חזק

כואב 

פוצע

הוא חייב לחוות את עצמו דרך החורים שלך 

רק ככה הוא מרגיש 

ספק את עצמו ספק את העולם 

משהו קרה לו בדרך

משהו נורא צילק את הנפש הזאת 

והיא לא הצליחה להשתקם מאז

וככה הוא עובר

ממיטה למיטה

מחור לחור

מחפש

מחפש איפה יוכל להניח את הראש

...

אמא תמיד אמרה שאני אוהבת בחורים עם עייני כלבלב 

פעם נעלבתי

היום אני מסכימה

כל הגוף שלי נמתח ונדרך כשהם זקוקים לי

אני מכורה לתחושה הזו ושונאת אותה ביחד

אנשים בלי נפש שעברה אין להם תאוות

אנשים שלא ברחו לדמיון לא יידעו למתוח גבולות

אנשים שלא חזרו מהדמיון נשארים אבודים ומתגלגלים ממיטה למיטה

...

"אני כל כך רוצה לגמור בתוכך" הוא אומר "שתראי אותי במצב הכי פגיע שלי" הוא ממלמל

ואני נוטפת בתגובה 

מפלצת של נשמות אבודות

ערפדית אנרגייה הוא קורא לי 

הוא חזק כל כך 

אני יכולה להילחם עד מחר אם כי הכי טוב  שאשחרר ואציית

אבל איך אפשר לציית לחיה פצועה?

תמיד תצטרכי להישאר ערנית ועל המשמר

...

"למה את עושה את זה?" אבא שואל אותי 

הוא תמיד דואג לי, מוודא שאני במקום טוב בשבילי 

"אני חייבת לשבור אותו" 

התחרות ההישגיות המגלומניה

הכל דוהר לי בדם וכמו סוס אחוז טירוף אני רוצה לבעוט כל מחסום 

"עכשיו הכל מובן" אבא אומר ומחייך 

הוא מכיר ויודע

הוא באמת שלי

...

"את רוצה זוגיות" הוא אומר מאוכזב 

"כן" אני עונה ומבינה שהנפש החלימה

שחזרתי לעצמי 

אני כבר לא קורבן של ארועי העבר

אני עכשיו יודעת לנוע קדימה בקצב שלי 

"אני רוצה זוגיות" אני אומרת כקביעה 

והוא שותק

לא נשבר

הפציעה עמוקה מידיי

הטירוף אוחז בו

"אז מה אני עושה כאן?" הוא ממלמל

ואני עונה

"עוד לא החלטתי,

עכשיו - לילה טוב"

לפני חודשיים. 28 באוגוסט 2024 בשעה 22:19

יש לי שניים

שניים שהם אחד

האחד מכור

מכר את נשמתו לאלה שבי

הולך כעיוור אחריי ומוקיר כל יום

אין לו מה להציע לי מלבד אהבתו

והיא יקרה לי מפז

אני מקדשת אותה והוא אותי

זה האחד

 

השני

רעב

רעב אליי כמו אריה במדבר

כמו ערפד לעורק ראשי

כמו לב שבור שרוצה להתאחות

בוגר יותר

אסוף יותר

מסובך יותר

מתגונן

חכם יותר ויודע שיותר טוב לו לשמור על עצמו מהטפרים שלי 

זה השני

 

דומים שניהם כל כך

חיצונית

ורבאלית

זיונית

טיפשוטית

דומים

 

האחד יודע לאהוב כמו אבא 

ואני מתפוררת לו בתוך כף היד שוב ושוב כמו ילדה

מבקשת מוצץ ואהבה שאין לה תנאי

 

השני עוקד ביד קשוחה ולא מרפה

מזכיר לי שאין מקום לשום דבר אחר עכשיו

מלבד לשחרר את עצמי לו

מלבד החורים והעונג שלי

 

שניים יש לי

 

מתחרים מי יבעל את התחת שלי

כמו אבירים בתוך הארנה 

מלאים באגו גברי מפעפע 

ברצון לשייך

לסמן

להרשים

 

ואני יושבת על כס המלכות מלמעלה

זכיכה

ומתענגת כל כך עליהם

ונוטפת

וחושבת על שניהם יחד 

בכל חור

משתמשים

מעניקים ולוקחים

 

נו... מה רע באבא בועל ואריה מרייר שטורף?

נשמע כמו התחלה של רב מכר...

 

*ידעתי שלא כדאי לאכול מהסושי הזה 

לפני 3 חודשים. 20 באוגוסט 2024 בשעה 13:25

סתם.

סתם הזדיינת עם מישהו בלי לחשוב.

סתם.

רצית שהוא כבר יהיה בשקט ויפסיק לדבר.

זה לא קשה לגרום לך לגמור.

עושים עלייך פו ואת מתפוררת לאלפי רסיסים.

כי הפרטנר אף פעם לא מעניין.

המלכה שבך מעניינת.

והיא מתעוררת לחיים כשהיא נחדרת.

 

סתם שכבת איתו.

קצת לא מאופסת 

קצת שבורה מהפרידה

אפילו יחס לא חיפשת אצלו

כי ידעת שלא יגיע.

איך מישהו כמוהו יכול להכיל אחת כמוך

הוא לא.

אף אחד מהם לא.

אז סתם הזדיינת איתו.

 

אל תטעו.

העבודה בוצעה בצורה פנומנלית.

הבחור נתן עבודה שלא תבייש ילד בן 20.

אוך כמה שאני אוהבת רעב ותאווה של גיל 20.

בימים בהם 8 שעות ללא הפסקה בין הסדינים נראו כמו יום שטרם מיצה את עצמו.

סתם שכבת איתו.

לא רצית אותו אפילו.

הוא סתם היה שם והזין שלו היה מרשים במיוחד.

אז החלקת עליו.

סתם עוד זין.

 

הוא רוצה להיות קרוב אלייך.

רוצה לגעת.

רוצה לשחרר לתוכך את השדים והתאוות שלו.

ואת הרי הכי חזקה בעולם.

את השדים שלך אי אפשר לנצח.

כל מילה שיצאה לו מהפה הכעיסה אותך כל כך.

לא האמנת לשום דבר.

הרי כבר מכירים כל כך הרבה שנים.

מה הוא חושב שאת, אחת המתוקות שתסתכל עליו כעל אליל יווני?

גברים כמוהו את אפילו לא אוכלת לארוחת בוקר.

הם רק הכוס מים הראשונה לפני הסיגרייה.

 

אז שכבת איתו. סתם.

"אני מרגישה שעברתי טיהור" את ממלמלת לעצמך לחלל החדר

הגמירות הפעם היו שונות

רצית להרשים

רצית לגרום לו להרגיש ש10 שנות המתנה הישתלמו

איזו הצגה נתת

היה אפשר לחשוב שיש רעידת אדמה

אז רעדת, שוב ושוב ושוב ושוב והתפוצצת כל פעם ושיחררת

כי לא היה לך אכפת

כי המוח הלב והגוף התמזגו לחור הקטן שלך וכל החושים זעקו בזמן שנחדרת

לא נשאר דבר בראש בגוף ובנפש

 

"אני מרגישה שעברתי טיהור" את ממלמלת לעצמך

כל נקבובית בגוף שלך מפורקת ופתוחה בדיוק כמו החורים שלך

כל תא שמרכיב אותך עבר חימצון מחדש

ועכשיו הוא מפריע לך

כמה חבל זה שאי אפשר להזדיין ואז להגיד שילכו

בלי שתעליבי

כאלה רגישים כולם ניהיו היום

 

אז שכבת איתו

סתם

וגמרת

"ספרתי לך 2 גמירות" הוא אומר ומכניס עשן לריאות, מרוצה מעצמו

את צוחקת ומגלגלת עיניים

איזה טיפש

את כבר ממזמן עברת ה10

כמה רצית לגלות שהוא יהיה אחר מכולם

לא ברור אפילו למה

פשוט רצית שהוא לא יהיה עוד זין ורצף גמירות

 

עייפה מלילה לבן ומזויין

את חייבת לישון ילדה

חייבת

לפני 3 חודשים. 1 באוגוסט 2024 בשעה 23:33

הבטחתי שלא אכתוב לו 

מספיק עם המשחקים האלה 

שנה של טנגו ופירואטים מתישים

אהבות, אבות, מלחמות, אבדות, דם, כאב...

כל כך הרבה כאב שכבר אין מקום לשום דבר אחר

אז אני מנהלת חיים נורמליים

אסופים

מנסה בעמל ויזע רב לאחות ולתפור חלק לעוד חלק ועוד אחד

יש לי... חבר? כן? ככה קוראים לזה? 

חשבתי שסיימתי עם זה כבר

היה לי

חבר, אהוב, אחד ויחיד, בעל...

כל השאר נראה מיותר או מזויף

מן... הגדרה מתוך הכרח

והוא איש טוב החבר שלי

או לפחות ככה נדמה לי

הוא אכפתי ורגיש ואוהב ודעתן ועקשן ומאהב נפלא... נשמע שיש בו הכל

אז למה אני עדיין לא בטוחה?

באיש שהיה שלי לקח לי כמה שנים להחליט שאותו אני לוקחת לעצמי. 

ומה עכשיו? פסיעה מגיל 31, למי יש פריבילגיה של כמה שנים

אני רוצה ילד. שלי. קטן. לאהוב, לתת, לגדל

אני מאבדת את עצמי בתוך חלומות של אמהות טהורה ומתעוררת לעוד יום ללא 

ואני נוזלת שוב הנה אחרי שבכיתי את עצמי למוות מרוב אורגזמות מושקעות

ואני צוחקת על עצמי תוך כדי כתיבה

תראי על מה את מתלוננת 

אבל כבר 7 חודשים מאז שאיבדתי את האחד שלי ביוזמתי וזה כבר פשוט מייגע

הוא בדם שלי

בורידים

במוח ובגוף

ושום דבר לא מוציא אותו החוצה 

והרי צריך להתקדם כי השחלות מחצררות 

אבל לא רק בגללן 

אני גם אוהבת, יותר נכון מכורה לזה שאוהבים אותי ומכורים אליי 

לא יודעת שובע

בקיצור  מה אני מברברת? 

2 וחצי ובלילה ואני בכלל בחרדה קיומית על כל השיט האיראני

אין לי כוח פשוט

אין

עד לפני כמה חודשים כיכבתי בסרט של חיי 

טרנטינו בא לחפש אותי ולא היה גבול לתקציבים שמימנו את הטירוף שלי 

אבל הסרט נגמר

המציאות חוזרת 

והמלחמות האלה שדופקות לי את הראש ומקצינות עוד יותר את תחושת האין מחר

הרסני למנהלת כמוני

יאללה שיהיה לנו סוף שבוע נעים ושקט

וכמה שפחות אבדות

ותקנו משהו טעים לאכול 

פשוט תאכלו כל הסופש 

בלי הפסקה

כל דבר שטעים ובא לכם

כי אוליי זה הסוף 

אז לפחות שיהיה ממש טעים ונעים בלב האפלולי שלכם

אני בדיוק סיימתי פיתה קבב מפחידה

לילה טוב❤️