אני גוש בשר והוא צריך חתיכה מהבשר הלבן שאני כדי שיהיה על מה לצום בכיפור עם החבר'ה והמשפחה.
אבל אז שאלתי את עצמי למה?
למה זה ככה בעצם?
מה יש לגברים האשכנזים המהממים שלי ששונה ממנו?
אינטליגנציה? רגישות גבוה? תחומי עניין?
"אלוהים, מי צריך את כל אלו?" הכוס שלי ענה לי.
חומריים, יצריים, לא מבינים רבע ממי שאני, ואוליי אני בכלל לא כזאת מורכבת ועמוקה כמו שנדמה לי ואני בסה"כ גוש בשר לסיפוק יצרים בתוך סחרור של שפתיים בשרניות וידיים לופתות.
חומר.
כולנו חומר נוטף שהשעון שלו מתקתק.
הוא מסוג הגברים שביטוי כמו "לשבור לו כיסא על הראש" הוא חלק מהז'רגון.
הוא מסוג הגברים שכנראה לא יודע מה זה ז'רגון.
ואצלי? בחצר המלוכה הכחול והסכיזופרני שלי אין מקום לכאלו.
אני אוהבת אותם עמוקים, מתוחכמים, עם רבדים.
הרובד שלו נע בין מסיבות וודקה רדבול, לאמא שלוחצת שנים מתי חתונה וילדים, גורמט על הצוואר וביצים בוערות להתרוקן. בלי עומק.
אני אוהבת אותם מעריצים.
אויש אני בטוחה שעל זה אני אלך לגהינום.
אני מכורה להערצה למלכה האשכנזייה שאני, גם כשאני פתוחה ונחנקת מזין.
אף אחת לא נחנקת מזין כמוני.
אף אחת.
בשבילו? אני סתם אשכנזייה כוסית ופרועה שאפשר לזיין.
אחת כמוני אי אפשר להביא לאמא ולמלא אותה בילדים.
אחת כמוני היא כדי למצוץ, לפרק, להשתמש, לקרוע, להגשים ולהוציא הכל מהמערכת לפני שמתחתנים.
אבל שאלוהים יסלח לי כמה זה כיף לפעמים.
שלאף אחד לא אכפת מהשיט שלך, שאף אחד לא רוצה שתיהי מאושרת, ושמחה, ולהבין כל נקבובית שלך ולחקור כל ס"מ בך.
כמה זה כיף לדעת שמה שצריכים ממך זה רק את החורים והגוף שלך.
בהמשך לפוסט הכמעט נפלא על גיל 16, אמשיך ברשותכם את אותו קו מחשבה, למי מכם שפיספס ומשתוקק להשלים - כנסו.
...
הלכו לי הגמירות.
תמיד ידעתי, כן כן מגיל יחסית צעיר מה עושה לי טוב.
מה נעים. מה ממכר. מה משתק. מה מסעיר.
איפה צריך ללחוץ ואיך צריך לגעת וכמה ועד מתי.
מה הגבול ולמה הוא קיים ומתי לפרוץ אותו (תמיד) ומתי עת לנוח ולצבור כוחות.
הייתה לי הפריבילגיה להזדיין שעות, על גבי שעות, על גבי שעות ולחקור עוד ועוד ועוד את עצמי והיה לי פרטנר מושלם שגם הוא לא ידע שובע. נו למה עוד אפשר לצפות בגיל 16 שכולם נראים ומרגישים כמו Hormone Monsters?
מאז ועד היום, המהלכים השתכללו מעט, החיבור שלי לעצמי הפך לעמוק יותר, הגמירות עברו פוליש ושדרוגים ובוצעה אמפלמנטציה על המין הגברי.
לא עוד.
משהו השתנה בי.
אוליי זאת הקידומת שהחלפתי.
אוליי זה כל החיים מסביב.
אבל כבר חצי שנה אני לא מוצאת את עצמי.
את אותם הגמירות המתוקות, המוכרות והטעימות שלי.
משהו השתבש. השעונים התחלפו אוליי?
שעון החיים התחיל לתקתק כל כך מהר שאני מרגישה שכל החיים עוברים מולי ואני צופה מהצד.
והנה עוד רגע זה ייגמר, בלי שנשים לב.
הכל זמני, הכל סתמי, הכל כל כך קל ופשוט.
אז נעלמו לי הגמירות.
אני מנסה, באמת מנסה, להתחבר כל כולי, להתמסר, לבטוח, להאמין, להרגיש.
אבל כל פעם משהו בי עוצר.
כאילו אומר לי "השתגעת? מה זאת כל ההתמסרות הזאת?? יאללה תחזרי לעמדת הניהול!" אוף. לפעמים אני כל כך קשה עם עצמי.
הגמירות שלי הן הכוח שלי, הן הניצחון שלי, הן הסם שלי.
הגמירות שלי הן היעד של הגברים שפוקדים אותי והיעד שלי הוא לספק להם את מטרתם.
אבל זה לא עובד.
אוליי בדיוק בגלל זה?
כי זה הפך ליעד? כל כך טכני, כל כך מכאני, כל כך מנותק.
נדמה אפילו שאני כמעט לא בטוחה שאני מסוגלת יותר להגיע לזה, לאותו פיצוץ או שחרור או אקסטזה.
הלכו לי הגמירות.
מישהו יודע איך מחזירים עטרה ליושנה?
...
גמירות רבות, בשורות טובות וסוף שבוע נעים לכולם בשלולית שלנו🌹
לי היה דיבור יותר מדי צפוף עם אלוהים בשבועיים האחרונים
והבעל המקסים שלי חזר הביתה
כי לא משאירים ילדות לבד, במיוחד לא בעת מלחמה
אז מה היה לנו?
...
לפני חמישה חודשים הרגשתי שאני מאבדת את השפיות
ההורמונים שלי איבדו שליטה
התסכול והכאב שלי על הבגידה שלו לא נתנו לי מנוחה
העייפות מהניהול הבלתי פוסק שלי בעולם ובזוגיות התישה אותי סוף סוף
נשברתי
גיבורות על כמוני לא נשברות הרי
אבל הבנתי שאין לי ברירה
הגיע הזמן לפרק
את עצמי
ולהרכיב הכל בחזרה
ביקשתי ממנו שיעזוב את הבית
שיתן לי שקט ומנוחה
מקום לרגשות שלי
מקום ללידה המחודשת שלי
מקום בשבילי
מתוסכל ושבור הוא הלך
ונתן לי זמן מנוחה
מנוחה עלאק
כיאה לפצצת אדרנלין כמוני - נכנסתי למירוץ נגד הזמן
לקלף את עצמי
ללקק אתכם
לטרוף להרוס להשתמש לשרת לבלוס עד שלא יהיה מקום יותר
להגיד לכם ששבעתי?
ממש לא
אני לא חושבת שאני מסוגלת להרגיש שובע
"אנחנו יתומים, לעולם לא נדע שובע" אמר לי אבא ד'. הקשבתי לך, לכל מילה שלך נשמתי עמוק וחזק ושתיתי את חכמת החיים שיש לך לעומתי. צודק אבא. אני לעולם לא אדע שובע.
אבא
חיפשתי את אבא כל כך הרבה זמן ובעלי לא יוכל לעולם להיות אבא שלי
אז זלגתי לכאן וחיפשתי אבות אחרים
אבות, אהבות
"את חייבת להפסיק להתנות את האושר שלך בחזרה של אבא שלך לחיים, זה לא יקרה, ומגיעה לך להיות מאושרת" אמר אבא א'.
הקשבתי לו, שמעתי את כל מה שהיה לו להגיד לי. גם הוא צדק.
"בחירה." אמר אבא ג'.
"בחירה, זה מה שיש לי כשאני איתך, אני בוחר להיות איתך" הקשבתי גם לך, והמוח קדח והסקתי מסקנות.
זה מה שאני תמיד עושה, מסיקה מסקנות. מעייף לפעמים תאמינו לי.
תכננתי לחגוג את השבועיים האחרונים של הרווקות המדומה שלי בצורה שלא תבייש סדרת תיכון דלת תקציב בנטפליקס.
אבל חמאס הפתיעו ורצחו המון אנשים.
שום אבא לא יעזור כאן.
הרוע קיים.
הכאב הוא בלתי נתפס.
השינה כבר הפכה לפריבילגיה והבעל חזר הביתה כי צריך לשמור.
אז נגמר לי החופש.
אני לא מתלוננת, ממש לא, זאת פשוט המציאות.
ואוליי בכל זאת קצת כן מתלוננת?
אני מטפלת היום במפונים וניצולים ותמיד אומרת להם - כל דבר שאתם מרגישים הוא לגיטימי.
אין נכון לא נכון, אין אמור להיות או לא אמור להיות, איש איש בתחושותיו הוא ואין תסריט ידוע מראש במלחמות.
אז אוליי גם אני יכולה להגיד לעצמי שאני קצת מתבאסת שנגמר לי החופש אבל גם קצת שמחה.
התעייפתי מלחכות לחזרה שלו כדי שנראה אם עוד יש סיכוי לזוגיות שלנו.
כל כך התעייפתי מההתעסקות בזה שכבר העדפתי לקפל את כל העסק.
אבל שוב, חמאס...
אז הוא חזר הביתה ועכשיו אני נפרדת לאט לאט מכל האבות שלי.
ושוב נשארת ילדה לבד.
אבל כבר לא ילדה, החלפתי קידומת איפשהו בתוך כל התופת של השבועיים האלו וכעת אין מנוס מלהתמודד עם העובדה שאני אישה.
אז אני חושבת שאני אתחיל לתרגל נשיות עכשיו.
ואם הוא יתאים לי - ניהיה לבעל ואישה עוד שנים רבות,
ואם לא - אמשיך להיות אישה שהיא גם לפעמים ילדה ולסלול לי דרך חדשה
אבל מה הפואנטה של כל הפוסט הפריבילגי הזה?
להגיד תודה.
תודה שנתתם, כל אחד, תודה ששמרתם, שהקפתם, שחיבקתם, שגם לפעמים אהבתם, תודה שאיפשרתם לי לפרוח בצורה שבה ילדה מפונקת ושובבה כמוני החליטה שהיא רוצה עכשיו.
זה הזמן שלי להניח את העט.
זה הזמן של כולנו לזכור לנשום עמוק. באמת רגע.
תעצרו את הקריאה.
תכניסו אוויר לריאות, תספרו 5,4,3,2,1 ותנשפו לאט מהפה עד שכל האוויר יצא.
ועכשיו שוב.
ככה 5 נשימות.
כי אנחנו לא זוכרים לנשום, במיוחד לא בשלולית המהממת שלנו כאן, אנחנו תמיד מפומפמים אדרנלין, זיקפות, חורים נוטפים, פטמות סגולות ומנקים שמציעים את עצמם בחינם.
תזכרו לנשום.
ואני?
אני הולכת לטפל בבית שלי, במדינה שלי, בחיילים, באזרחים, בחברים, בכולם.
