אני מקשיבה לקול שלו ומרגישה שאני מתמוססת בתוך עצמי.
הכל מותר איתו.
למרות שפגע והכאיב והגעתי למסקנה שהוא לא ראוי - עדיין, יש לו השפעה על הלב שלי, השפעה של פעם.
לפני עשור, מעט יותר, בערך בזמן שהגעתי לכאן, הייתי על גג העולם. על הר געש הורמונלי שביעבע את עצמו ושרף ונשרף יחד עם הכל בדרך.
לא חוויתי את זה ככה
חוויתי את גג העולם
צעירה, יפה, כוסית, שובבה, אמיצה, בטוחה
אבל אלוהים, גם כל כך ילדה
הייתי רוצה היום לשבת איתה לשיחה
להגיד לה שתכאב פחות
שתדאג אבל רק מעט
שתשמור על עצמה יותר
בעיקר מפני הגברים שפה
כולם תמיד יותר חכמים בדיעבד
ושם הוא היה
החבר שלי
בתוך הלבה הרותחת
היה אחד
שצחק, שהצחיק, שאסף אליו, שנתן בלי גבולות ואני נהנתי לקחת
אני זוכרת שהיינו יוצאים לעשרות סרטים יחד
זוכרת שהייתי יושבת על הברכיים שלו ומרגישה הכי מוגנת ביקום
זוכרת שהיו שואלים למה אנחנו לא יחד והיינו צוחקים בתגובה
כי ידענו שאם נשנה את החברות שבנינו אנחנו עלולים לאבד משהו הרבה יותר יקר
הערכנו אז את מה שהיה לנו
זוכרת שלילות לבנים היו בשיגרה וביחד היינו מעבירים אותם בבדידות מסונכרנת
אוליי בדומה להיום
"אני אישה ואתה גבר, אנחנו כבר לא ילדים" אני אומרת ומתכוונת
הוא לא ילד קטן עבורי יותר
ואני לא ילדה מתריסה וקולנית יותר
גדלנו
"את יודעת שהשיחות עומק שלנו מעמידות לי אותו"
נו, ברור שאני יודעת
משהו שם, לפני עשור, חיבר בינינו חזק
אוליי ההורמונים
אוליי הטירוף
אוליי החוסר שהפך אותנו לשלמים
והנה שוב הוא חוזר
אני שותה כל אות שלו בשקיקה
מרשה לעצמי לשחק בנדמה לי
כי זה כל כך נעים איתו
וכי את החברות האבודה הרי כבר שינינו אחרי כמה לילות משותפים בשנה האחרונה
אני אוהבת את הצבע שלו
כל כך כהה על רקע הלובן שלי
אני אוהבת שהוא לא מפחד יותר
גדל החבר שלי
גדל מאוד
אבל אני?
נשארתי ילדה
ולנצח אהיה
כי מה עוד נשאר?
מספיק לי לנהל את כל העולם בחוץ
בבית
בחדרי חדרים
אני ילדה
אחת כזאת של אבא
לאחרונה אני חושבת הרבה על אבא
מחכה לפגוש אותו
בחלום או בעולם הבא
לפתע הרעיון על העולם הבא לא נראה כל כך רע או מפחיד
כי אבא יחכה לי שם
אני יודעת
לא לא, אני לא אבדנית
מבטיחה
פשוט תוהה לעצמי מתי כבר יגיע הרגע שאשב עם אבא בבית קפה
נשתה משהו יחד
ללא קפאין כי לשנינו יש אולקוס
ואני רק אשב ואסתכל עליו
ואוהב
את אבא שלי
אהבה כזאת שאין שנייה לה
והוא יאהב אותי
אהבה כזאת
ראשונה
הכי חשובה
אהבה של אבא