בפוסט לא יהיה שום איזכור לזין, סקס, בדסמ או כל אספקט שליטה/מיני אחר
לכן, אם לשם כך נכנסתם
פוסט זה לא ישרת את הצורך שלכם
עמכם הסליחה
...
אני מסתכלת על עצמי במראה –
מחשוף נדיב, שיער אסוף בצורה כמעט משורטטת
ליפסטיק אדום שלא משאיר מקום לפספוס השפתיים
עגילים, שרשרת
טאץ' אחרון – קריצה, חיוך ונשיכת השפה התחתונה
הכל תואם. אפשר לצאת
אני מתחילה להתקדם לכיוון הדלת ורגע לפניי שאני לוחצת על הידית אני מתמלאת תחושה שאיני לבד כאן
נדמה לי כי ראיתי משהו במראה שקודם לפניי הסתכלתי בה
אני בטח מדמיינת, אני אומרת לעצמי ומבטלת את המחשבה המעט מפחידה בראשי, אבל עדיף לבדוק מאשר להצטער
אני חוזרת בנחישות ונעצרת
מסתכלת בזכוכית הממוסגרת שתלויה על הקיר
אני נחרדת.
מולי משתקפת בחורה, כ- מטר שבעים
שיער אסוף עד כדי מופת
עגילים תואמים ושרשרת
אודם אדום בוהק והיא מחייכת אליי
אני בטוחה שהשתגעתי כי אין סיכוי שאני רואה אות זה
"היי לך" היא אומרת לי
"אוקיי ניקולט, השתגעת לגמריי" אני מודיעה לעצמי בחצי חיוך חצי הבנה שכנראה הגיעה הזמן להרשם לאברבנל
"מה את שותקת" היא אומרת לי
אני צונחת על הכיסא שניצב מאחוריי, לא מצליחה להעתיק את מבטי מהמראה שמולי
"מה שלומך?"
אני... אני חושבת על איך עונים להתשקפות של עצמך במראה...
בעצם לא, אני חושבת על זה שההשתקפות שלי מדברת איתי
"את יודעת שזה מאוד לא מנומס להשאיר אדם ללא תשובה" היא אומרת לי
אני מחליטה לזרום עם הטירוף שמתרחש כרגע בין ארבעת קירות הסלון שלי ועונה לה
"מי את?"
"אני – זאת את"
"כן, כן, בואי לא נשחק אותה סתומות, מי את?"
"אני – זו את, מה לא ברור לך?
נראה לי שאנחנו אפילו די דומות את לא מסכימה איתי?" היא מוסיפה בשובבות וקורצת לי
היא קורצת לי את הקריצה שלי!! שלי!!! אני - קורצת ככה!!!
"איך הגעת לשם?" אני שואלת אותה
"את השארת אותי כאן"
"אני? מה? על מה את מדברת?"
"את. לפניי שיצאת מהבית, השארת אותי כאן"
אני סוקרת את עצמי במבט, אולי היה פה איזה מעשה כשפים נסתר והחלפתי גוף או תדמית
לא, הכל במקום, אני זאת אני, היא זאת היא,
אוי, אני זאת היא
"מה את עושה שם?" אני בוחרת לשאול
"נשארתי לשמור על הבית, אם כבר וויתרת עליי לפחות שאני אביא איזו שהיא תועלת"
עושה תזכורת לעצמי שכשאני נרשמת לאברבנל - לרשום גם אותה
"את נראית לא רע" היא אומרת לי
לא הבנתי, השארתי את הלסבית שבי במראה?
"אה.. תודה" אני אומרת ומסתכלת רגע מהצד על המכלול של עצמי
אם היא זאת אני, ואני זאת היא
והיא – נראית לא רע ואפילו סקסית, כנראה שזה גם מצבי כרגע
"למה לא לקחת אותי איתך היום?"
נו מה היא על באנגים?
"על מה את מדברת?"
"אותי, למה לא לקחת אותי איתך היום?, אוף, את מתישה, על כל דבר צריך לחזור איתך פעמיים?"
"את יודעת, יש לי נטייה כזאת, לפזר השתקפויות שלי בכל המראות בבית ואז להשאיר אתכן כאן" אני עונה לה בציניות חריפה
"אין לך מושג מי אני אה?"
או, תודה לאל אנחנו מתקדמים לאנשיהו
"לא" אני עונה לה
"אני זאת את – את האמיתית. בלי כל האיפור, בלי המחשוף המיותר הזה, בלי האודם המפתה
אני זאת את – רק הגירסא הרגישה"
טוב... בסדר
"ומה את רוצה?" אני יורה לכיוונה, אין מצב שאני הולכת לבזבז את היציאה שלי על תינוקת רגשנית
"אני רק רוצה לדעת לשלומך
את יודעת שאיתי את יכולה לדבר על הכל, למי כבר ארוץ לספר?
אם אעביר ביקורת זה רק יהיה עלייך – על עצמי, זה הכל
אז מה שלומך?"
"בסדר, סיימנו את הדיון פה?" לא מספיק שהשתגעתי, בחרתי גם לגלות את ההשתגעות שלי דרך האלטר איגו המצתדק שלי
"את בוחרת מתי ללכת, ממה את בורחת יקירה?" היא מחייכת אליי בשובבות
אה, אז ככה אני נראית כשאני יושבת על הבר ומחייכת לאלו שסביבי – לא רע, טוב לדעת
"אני? בורחת? פספסת כנראה את העובדה שבדיוק הייתי בדרכי להינות מחיי חברה תוססים, שתייה ואוכל משובח"
"חלילה, אפילו החמאתי לך על הופעתך ועם זאת, שתינו יודעות למה את הולכת לשם"
אני מחליטה להתגרות כהרגלי
"נו, ספרי לי "יקירה", למה?"
"את בוחרת לצאת לבלות, להשקיע בהופעתך, לבזבז את מיטב כסף ולשתות את המשקאות המובחרים ביותר כיוון שהם ממלאים לך את החסר בך"
"נו, אני הפסיכולוגית, ומה חסר בי?" אני אומרת לה ומתרווחת לי על הכיסא, מכינה את עצמי לקרב מוחות ומרחץ דמים
"את יודעת מה חסר בך,
את לא יכולה לנשום בלי זה
את לא יכולה לאכול, לשתות, לתפקד
היום הוא לא יום והלילה הוא רק דחיית הקץ מבחינתך לעוד יום מתיש ומיותר
זה – זה הכאב שלך שאת כ"כ שונאת
הכאב שאת כ"כ משתדלת לכסות בשכבות האיפור
לסרק לתוך הקוק המתוח
לעטוף בסרט מתנה בעזרת הליפסטיק האדום
זה יקירתי – הכאב שלך"
בת זונה, התחת שלי מתחיל לעקצץ, הכיסא הזה כבר לא נוח ואני כבר לא מרגישה בקורסת פסיכולוג
שרמוטה, איך היא מעזה??? איך היא מעזה להגיד לי דברים כאלה? היא יודעת שברגע אוכל לצאת מכאן או לנפץ את המראה לרסיסים ואז סופה יגיע!
חצופה, מי נתן לה את הזכות לפתוח אותי ככה כמו בלהב מנתחים?
"יופי מותק, הבנת הכל" אני יורה לכיוונה, חסרת מילים
"אין לך מה לכעוס, אני זאת את, את שאלת ואני – עניתי"
"נו, מה ולמה כואב לי כ"כ?" היא הרי צודקת אז לפחות שתציע פיתרון
"במקום לשבת ולגלות את בוחרת להתיפייף ולצאת לבלות"
"את מצפה שאשב כל היום ואתבוסס בכאב הזה עד שאגלה את מקורותיו?"
"חלילה, את ואני יודעות את מקורותיו, רק חבל שאת בוחרת להשאיר אותי כאן, הייתי יכולה להועיל לך ולבילויים שלך"
בואנה ניקולט, ההשתקפות שלך דפוקה בראש, אני אומרת לעצמי
"כל הבלאגן הזה, כי לא יצאת איתי למסיבה?" אני שואלת
"לא" אני עונה לעצמי מהמראה "כל ה"בלאגן" הזה כי את בוחרת לצאת בלי החלק החשוב שלך – בלי הרגישות – בלעדיי"
אני בוהה בה, מתוסכלת, מה היא רוצה ממני?
"מהיכרותינו המצומצמת אני רק יכולה להניח שאם היית באה איתי" בתוך תוכי אני ל מאמינה שאני משתפת עם כל הטירוף הזה פעולה "היית עסוקה בליילל כל הערב, לסבול או לקטר על הסובבים אותך"
היא שותקת
אני סוקרת אותה במבט ממוקד יותר
מטבעי, אני ביקורתית מאוד כלפיי עצמי, הפנים שלי לא יפות מספיק לטעמי, השיער לא ארוך מידיי או שצבעו לא מוצא חן בעיניי, החזה שלי לא גדול מספיק ושאר הגוף רחוק משלמות
וכעת, אני ניצבת מולי, סוקרת
היא ל נראית רע, היא לא נראית רע כלל וכלל
יכול להיות שאני סתם מחמירה עם עצמי?
"מה את רוצה?" אני שואלת שוב
"אני רוצה שיהיה לך טוב, אני רוצה שתלמדי להבחין בין טוב לרע, שתדעי ללכת כשצריך ולהילחם כשנכון"
"רצון זה טוב" אני עונה לה ביובש, אני מרגישה מחנק בגרון
"ספרי לי, מה הבעייה?"
אני מרגישה שפתחו לי את שסתום הפגיעות ואני מתחילה לשתף
אני מספרת לה בשצף מילים מטורף על התחושות והרגשות שלי והיא מהנהנת , לעיתים מחייכת, מביטה במבט מנחם
אני בוחרת להתעלם מהכעס שבי על העובדה כי התעכבה לי היציאה בגללה ושכולם כבר מחכים
אני יושבת ומדבר איתה, דקה, רבע שעה, שעה
אני לא יודעת
אבל אני מספרת לה על הכל, תהיות החיים, מהות הנשימה וכישלונות העבר
אני מציצה בשעון ושמה לב שעברה כבר שעה וחצי ואני חייבת לצאת
היא מבינה אותי ללא מילים
"אני חייבת לרוץ" אני אומרת לה
"אני יודעת" היא אומרת לי
"אני חייבת לרוץ אבל אחזור" אני מרגיעה אותה ואת עצמי בעת ובעונה אחת
היה לי כיף לדבר איתה, לספר לעצמי מה קורה לי, להבין מעט יותר ולחלק את הרגישיות שלי למגירות מסודרות
"אני אחזור, מבטיחה, ונמשיך לדבר?" אני שואלת במן שאלת תחינה
"אני אחכה" היא עונה לי
אני מנופפת לה לשלום והיא לי
בעודי יוצאת מהדירה אני מרגישה שעזבתי חלק ענק מעצמי בפנים
...
אני חוזרת הביתה
זורקת את הקלאץ' על הריצפה
מדליקה את האור וטסה למראה
אין לה זכר
אני קוראת לה – לעצמי
צועקת עד שאין בי עוד קול והיא – נעלמה
אני נכנסת למיטה ומתכסה
עוצמת עיניים ומודה לה על זה שהיא הייתה איתי היום
אוליי פעם הבאה, אקח אותה איתי ליציאה
