אז אני מגיעה הביתה ומתיישבת מול המסמך וורד הקבוע שלי
קצת מנסה להירדם, קצת מנסה לכתוב, קצת מנסה לשחרר
אתם יודעים, לפעמים דברים נגמרים, קשרית נחתכים ומטבע הדברים אנשים סובלים
אלו פחות ואלו יותר, אבל תמיד זה לא נעים וצד אחד נפגע יותר
...
אני מתערבבת בתוך הפה שלך
התגעגעתי לידיים שלך שאוחזות לי בשיער
התגעגעתי לזקן שלך שמשפשף לי את הסנטר והשפתיים
התגעגעתי לתחושת הציות שנוצרת אצלי ברגע שאני לידך
אני מסתכלת עלייה ואני לא יודעת איך להראות לה כמה אני אוהבת אותה
אז אני בולעת אותה, בתשוקה, בשקיקה
אני אוכלת את השפתיים שלה ומוצצת את הלשון שלה
ואני מתאהבת בתחושת העונג שזה מסב לך
שתינו, מול הפנים שלך, צמאות, אוהבות, רעבות
אני נרגעת מכל מחול הלשונות הזה ומתנתקת ממך
אתה מסתובב אלייה ומחדיר את הלשון הרטובה שלך אל תוך פיה
אני מציצה בהיסוס, תוהה אם אני רוצה לראות את זה ואז ממקדת מבט
אני רואה אותך בולע אותה, עם השפתיים שאמורות לבלוע אותי
אני רואה אותך אוחז בפניה, עם הידיים שאמורות לשלוט בי
אני רואה אותך מתמכר לתחושה הזאת, כמו שאתה אמור להתמכר אליי
אז אני קמה, הולכת ובוחרת לפרק
לא לאהוב אותך, לא לאהוב אותה, לא לאהוב את שניכם
הכאב שבלראות אתכם ביחד הוא בלתי נסבל וכשאני כואבת – אני מסוכנת
אתה זועם עליי וכך גם היא
אתה נלחם בי כל עוד נפשך בך שלא אלך, שלא אעזוב
אבל תבין, פעם, לפניי שבועות בודדים בלבד
בחרת לבנות לנו ארמון, שבו נאהב כולנו
אבל אף אחד לא אהב בו
כולם רבו, בכו, צעקו וסבלו
ואני? בחרתי ללכת, להמשיך ללכת בשביל ולראות מה הוא צופן בתוכו
סגרתי את שערי הארמון והפניתי להם גב – כי מקומי לא היה שם אתכם
אהבתי יותר מהכל, אהבתי אותך, אהבתי אותה ואהבתי אותנו
היום אתה טוען שנבנה ארמון חדש, היום אתה מבקש שלא תהיה עוד מלחמה בין קירותיו
ואני? אני חושבת שכבר הלכתי כל כך רחוק עם השביל ואני לא בטוחה
אם בא לי לחזור...