כבר כמה ימים שאני ממיינת כל דבר אפשרי בחדר – בגדים, תמרוקים, תכשירי איפור, תכשיטים, ספרים וערמות של ניירת.
בעודי ממיינת את אותן ערימות ניירת נופל לידי דף מקופל ל-4 וכמו כל קודמיו אני פותחת אותו בכדי לבדוק אם זה מסמך ששווה שמירה.
אני פותחת אותו בנונשלנטיות ונחרדת, מולי מופיעה הקבלה מבית המלון בו שהינו ביחד.
אני מרגישה איך הצמרמורת אוחזת בי ודרך הדף מתפשטת לי לכל הגוף,הבחילה מתחילה לטפס במעלה הושת והסחרחורת לא מתעכבת להגיעה.
אני בוהה בשורה הראשונה על הדף – שם המלון
לפני שחלקנו בו חדר, תמיד כשהייתי עוברת ליד אותו בית המלון באוטו או באוטובוס הייתי מרימה את מבטי וסורקת אותו כמו עוד בניין בעיר שלי, מתוך הרגל
כבר כמה חודשים ששכחתי שהמלון הזה קיים, שכחתי להרים את המבט כשאני עוברת לידו ואם בטעות הוא נתפס לי בזווית העין אני מרגישה כאילו אני משופדת על חרב דוקרנים ואני ממהרת לשכוח מקיומו
אני מחזיקה את הדף והגועל שוטף אותי מכף רגל עד ראש, אני רוצה להקיא את כל מה שיושב לי בגרון עליי – להעניש אותי על מה שהיה שם, שבחיים לא אחזור על אותה טעות
אני קוראת הלאה, תאריך, פרטים אישיים יבשים (שלי כמובן כי אתה 'אדון דיסקרטי בשקל' - זה בעצם שם קוד ל'נשוי')
אני מסתכלת על המחיר ששילמת, נזכרת איך דחפת לי את השטרות מגולגלים לתוך החזייה רגע לפניי שיצאת
"כמו לזונה אמיתית" אמרת לי אז בשובבות ואני חייכתי והרגשתי שלהיות הזונה שלך – זה בראש סדר העדיפויות שלי
באמת ובתמים האמנתי שתפקידי – לשרת אותך ושאתה - ממלא בי כל תא דם אפשרי
לא ידעתי אז שהמצב היה לגמרי לא תקין, או שפשוט בחרתי להאמין ההפך
לא חיברתי בין השקר הראשון שלך לגביי גילך (המופלג מאוד בהשוואה אליי) לבין ההשלכות על שאר האישיות והאופי שלך
בחרתי לסמוך על גבר שהיה נראה לי חלום בלהות
אז הלכתי איתך לאותו בית המלון, חיכיתי לך כמו כלבה טובה
ישבתי עירומה כמעט וללא שום דבר שייגן עליי וקיבלתי אותך
גדול, מבוגר, לא מושך במיוחד, לא מעניין, ובהמשך שקרן, רמאי, חרמן ונצלן
קיבלתי אותך ובחרתי להסביר לעצמי את ההתנהגות שלך, לתרץ אותה בחמלה, בהערצה שלך כלפיי, באהבה שחשבתי שהייתה
באותו בית מלון גיליתי שגילך כפול משלי ועוד אפשר להוסיף לו תוספת נאה
אבל בחרתי לא לקום בשעה שהאצבעות הזקנות והמנוולות שלך חפרו בי
כעת, אני מביטה בדף A4 המזורגג הזה עם פרטי אותן ה24 שעות, ואני מבינה שהיה עלייך להיות האחראי ולדעת מתי להפסיק
היה עלייך להבין שזה לא בסדר לגרום לילדה בת 20 לקרוא לך אבא ולרצות לזיין אותך מעצם המחשבה הזאת
זה לא היה נכון להתקרב אליי עם הזין שלך בכלל, לא משנה כיצד תסובב את זה ואם תוסיף לזה את עניין הבדסמ
בהמשך, כשניפגשנו שוב, בעודי שוכבת עירומה עלייך, סיפרת לי שאתה נשוי, עם חצי חיוך שאומר
'מה את סתומה?, באמת חשבת שאני לא אהיה נשוי בגילי?' אבל אני הרי ידעתי, הייתה לי תחושת בטן מחורבנת כל הזמן
כשבחרתי ללכת ממך ניסית לשכנע אותי שכולם מסביב בוגדים, שזה כבר 'באופנה', אמרת שלא אמצע יותר טוב ממך – גבר, שולט או כל דבר אחר
אבל מאותו היום בבית המלון כשהסתכלתי לי בעיניים וגילית לי את גילך – ידעתי שזה נגמר, הגעלת אותי, ראיתי לנגד עיניי את הסטראוטיפ הגרוע והמסכן מכל
אני משתדלת לכתוב ולספר הכל בצורה כ"כ יפה אבל הדף הזה מולי והבייבידול שדחוף בארון עמוק עמוק אחריי שכיבסתי ממנו את השפיך שלך – לא נותנים לי מנוח וכל פעם שמשהו משניהם נקרא בדרכי אני נחצית לשתיים מרוב כאב, עלבון וגועל
אני מרחמת עלייך, אתה תקוע בחיים האומללים שלך, עם אישה שאתה לא מזיין,
עם אישה שלפי איך שזה נראה מתה להפטר ממך בדיוק כמו שאתה ממנה
אתה עסוק בלזיין ילדות שלא רחוקות מהגיל של הבת הקטנה והאהובה שלך
אני שונאת אותך, ואת הקבלה הזאת ואת הבייבידול שלבשתי אותו יום לכבודך ללא תחתונים
אמן היא תתפוס אותך עם אחת הזונות שלך שאתה כל כך אוהב, לא, בעצם אתה הרי מת שהיא תתפוס אותך כדי שתוכלו להתגרש, מסכן שכמוך
אמן היא תעיף אותך מהבית ותמנע ממך את הזכות לראות את הילדים היקרים שלך
אמן היא תרוקן אותך מכל אגורה מסריחה שהרוות בכזה "יושר"
אמן שהלב שלך ייפצע ויתרוקן כמו שעשית לאחרות
אמן שהחיים שלך יתמוטטו כמו שפירקת אותן לי ולאלו שקדמו לי
הערות שוליים:
הקשר הנ"ל נגמר ממזמן אבל כנראה שרק עכשיו התחלתי להצליח לחבר את הכל לרצף שורות.
אתה חכם ותמיד תיהיה אבל המסכנות והנזקקות שלך למשהו שבחיים לא תוכל למלא בתוך עצמך גדולים מהחוכמה שלך.
אני בעצמי, לא רואה בבגידה משהו 'באופנה' ואני שמחה שזאת נקודת המבט שלי, אוליי בעוד 20 שנה אגדי אחרת אבל כרגע, זאת המציאות בה אני בוחרת לחיות אבל כמובן הפוסט לא בא להעביר ביקורת על גברים ונשים שבוחרים לבגוד בבני הזוג שלהם – איש איש באמונתו יחייה.
אני לא כותבת מתוך מרמור, אלא מתוך צער וחרטה עצומה שאדם זה עדיין מסתובב לו כאן.
מה שחבל לי או יותר נכון להגיד שאני מלאת זעם וכאב על זה שבני אדם מסוגלים להתנהג ככה אחד כלפיי השני , להכאיב, לשקר, להתפשר, להיות ממוצעים, לוותר לעצמם, לחיות בשקר
אני לא מתיימרת ליהיות טלית שכולה תכלת, אני זונה לא קטנה ומי מכם שמכיר אותי יודע את זה
אבל הלוואי, שבחיים, לא אגיע למצב של התפשרות, מונופול שקרים וחוסר מימוש עצמי.
עכשיו רק נשאר לי להבין אם לשרוף אותך, את הבייבידול והקבלה במדורה קטנה בגינה של ההורים או להספיג את כל אלו בזכרונות חדשים וטובים יותר?
נ.ב
חייבת להודות שזאת הגירסא הכי מתורבתת שהצלחתי להוציא מעצמי על כל הנושא הנ"ל
