טוב אז, המון זמן לא כתבתי,
זאת אומרת אם תרדו למטה ותגללו אחורה תראו שיש עידכון כל כמה ימים
אבל המון זמן לא ישבתי וכתבתי מהלב, אתם מבינים?
...
אני נכנסת ונושקת לך על הלחי, אתה מסיט את ראשך ממני ואני לא מבינה מדוע אתה מסרב לברכת שלום כה בסיסית.
הדלת ננעלת מאחוריי ואתה תופס אותי ומדביק אותי לקיר, אוחז לי בצוואר ושותה אותי במבטך
"מה הבעייה שלך?" אתה שואל בנחישות מאיימת "למה את עצבנית כל היום?"
( "עצבנית כל היום" - זה שם קוד שנכה רגשית כמוך בוחר לתת להתנהגות שלי שנבעה מהעובדה שבצהרי אותו יום הבנתי שאין לי שום סיבה לבוא אלייך ובכלל הסקס או השהייה במחציתך גורמת לי ליותר עוגמת נפש מהנאה)
השפתיים שלך שותות את שלי ואני משיבה "אין עצבים, עברו" כמו הכלבה הכי מאולפת בעולם.
"יופי" אתה פוסק.
אני מדשדשת לי לכיוון חדרך המוכר ואתה ממהר לתפוס אותי בין ידייך, לנשום אותי ולגעת – תמיד ידעת להביע געגועים.
אוליי, אם הייתי בעלת IQ נמוך יותר או מאוהבת בך זה היה עובד אבל אני בעיקר מנסה להבין למה אני פה ולמה אתה נוגע בי – לא, בעצם למה אני נותנת לך לגעת בי, כי מאיפה נובע הרצון שלך לגעת בי אני יכולה להבין – הרצון הזה נמצא דרומית לטבור שלך.
אני סוקרת אותך במבט זריז, איכשהו מפעם לפעם הגוף שלך גדל.
לא, לא גדל במובן המשמין אלא גדל, הרוחב של הכתפיים, הצוואר, הידיים – נו טוב, הרי התחלת להתאמן.
תמיד כשאני סוקרת אותך כך אני מבינה למה באתי – אני אוהבת לגעת בך, אני אוהבת להשאיר סימנים על העור שלך, אני אוהבת כשהידיים האלה אוחזות בי.
התסריט הרגיל עם טוויסט בעלילה:
לאור המסקנה שהגעתי אליה קודם לכן בצהרי היום, הודעתי שאגיע אך סקס לא יהיה היום.
ולכן אנחנו בוחרים סרט, מעמיסים חטיפים, שתייה, עד שנמאס לך וזה קורה בערך בדקה ה-18 של הסרט ואתה מתחיל למשש ולהתענג על הקימורים שלי.
תמיד אהבתי את המאזן של הכנות שלי וחוסר היכולת שלך להכיל אותה.
אתה תמיד אומר דברים בסגנון "מאמי, למה את מתפתלת כ"כ הרבה כשאני נוגע בך?" או "לא השקעת היום לכבודי" או כל הערה חסרת רגישות אחרת.
ואני עוצרת ומסבירה לך בעדינות שזאת לא דרך לדבר לנשים, ואתה מסתכל עליי (ובדרך כלל זה קורה כשהפרצוף שלך בין הרגליים שלי) ואתה נראה כמו הראש המתנדנד של בובת הכלב מהדאשבורד שיכולת ההבנה שלו שואפת ל-0.
אז אנחנו ממשיכים ואני גומרת, אני שוכחת שאתה קיים ומתעסקת בידיים שלך, בלשון ובזין ולא מתעסקת בשאר.
אני גומרת שוב ושוב ולפעמים גם אתה – כי אחריי הכל אתה בלתי ניסבל ואין לי שום רצון לענג אותך, ואז, אני נופלת לישון.
בבוקר אתה מציק לי שוב כי בא לך לזיין ולי בא לבעוט לך את הראש לקיר כי לא מתעסקים איתי על הבוקר במיוחד לא דפרים כמוך.
שוטפת פנים, מצחצחת שיניים, מתלבשת, מבט למראה ויוצאת מהמקום הזה שאני כלכך שונאת מעמקי נשמתי.
המקום הזה מייצג כל מה שאני נלחמת נגדו – שטחיות, אדישות, חוסר רגישות, תפיסה מוטעית של העולם הזה ובכלל – שליליות ומלחמות מרובות.
ובכל זאת - אני עדיין ממשיכה לבוא.
למה? כי אתה מטר מהבית שלי.
למה? כי אתה נותן לי מה שאני צריכה.
למה? כי בבוקר כשאני מסתכלת על הגוף שלי הוא מלא סימנים ואני מתענגת על נוכחותם.
כי כשאני צריכה להזדיין – אתה שם.
ואמא שלי קוראת לזה - "ביקורים לשם הבריאות"
