הכי מלמטה

זה תמיד מתחיל בהבטחות. מילים. זה ברור וידוע שכך זה צריך להיות. אז המוח מבין מצויין. הלב קצת מתקשה להדביק את הפער. אני פה כדי לרצות. כדי לא לרצות. אז אני מספר לעצמי שאני מתמסר. מושג קצת חמקמק. מה אני בעצם אמור להרגיש כשאני מתמסר? האם החיוך שלה מספיק? היא שמחה? לא יודע. לא התעסקתי בזה כל כך לאחרונה. ואתמול הבנתי. והמילים לא חדשות. ואני מניח שגם לא ממש מסובכות. רציתי דברים בעברי. בחיים, בסקס, בעבודה. רציתי. אני יודע איך זה מרגיש לרצות משהו מאוד. אני יודע מה עשיתי כדי להשיג דברים שרציתי. המשותף לכל הדברים שרציתי היה שרציתי אותם בשבילי. אתמול זה השתנה. אתמול הבנתי לעומק (מתבקש... לא יכולתי בלי גבירתי...) מה זה לרצות מאוד משהו שהוא בשבילה. איך בשנייה אחת מאושרת של תובנה משתנים צרכים, נולדות תשוקות חדשות. הצרכים והתשוקות שלה. יכולתי לספר לעצמי שאני מתמסר בעשרות עמודים שייתפרסו על המון כרכים. עד אתמול. עד השנייה שבה נאזקתי למיטה, היא עטפה אותי בעיניה, החזיקה חזק. הצמידה את שפתיה האדומות האלה לשלי והוציאה לפנסיה את מידת הרחמים.

ואני, עם ברכיים מקופלות, חור תחת צר מדי נמסתי לתוך תשוקותיה. היא זיינה אותי אתמול. עם זין שחור ויפה. אז הוא עוד לא היה חגור עליה ועוד לא ממש הצלחתי ליהנות מהאקט עצמו אבל אלה שטויות. כי מאותה שנייה פקעה בי ההבנה. התמסרתי. עשיתי את מה שלא הצלחתי לעשות בפעמים קודמות עבורה ואני רוצה עוד. ושוב. אני רואה את העיניים שלה מכילות אותי. מלטפות את הגבריות שלי שאמורה להתרסק ואיכשהו מאכזבת ונוסקת לגבהים שהחמצן בהם דליל. אני מרגיש הכי גבר בעולם. הכי שלה. וכל אלה הם באמת כלום לעומת תחושת האושר. הצלחתי סופסוף להבין איך זה מרגיש להתמסר. מה זה אומר לשים את האושר שלה כמטרה עילאית ויחידה. להבין שיש משהו שהיא כל כך רוצה ואני מצליח לתת לה את זה. ממקום אמיתי שמבין מצויין. אני הכי גבוה כשאני מונח לרגליה. אני הכי מאושר כשהיא שמחה. כן. היא הכי מלמעלה. אז ועכשיו.

מזל טוב גבירתי. רגע. מה אנחנו חוגגים בעצם? בנר שני של חנוכה ביקשתי ממש יפה ואת לקחת. מאז לא היה פה חגיגי כל כך ואוטוטו פסח. הדלקתי לי פה כמה נרות. ניפחתי בלונים. ונזכרתי שידעתי לדקלם את הפרופיל שלך בעל פה. הרבה לפני שלקחת אותי. כל מילה שם, איך לומר בלי להיות גס רוח, העמידה לי את הזין כמו שכלום לא העמיד. אני? נושא תפילה? מסתבר שכן. תפילה לנשום מכפות רגלייך. לדחוק את עצמי בין אצבעות רגלייך למצוץ חזק ולהישבע שזה טעם החיים. ואז נהיה ערב חנוכה וישבנו במרפסת שלך והם הצטרפו. וגלגלנו קצת טבע ירוק לנייר לבן ושאפנו עמוק אחת את השני. ואז לקחת אותי לחדר ובדקת. וחפרת והכאבת וליטפת. והרגשתי שמתחיל לרדת לי דם. מהלב.

ספרנו שבועות מתוקים. שבועות שבהם למדתי שצריך לשבור הכל ולהרכיב מחדש. ימים שלמים שלמדתי על אהבה שלא ידעתי מעולם. וכשהחזקת חזק בשתי הרקות שלי וקירבת אותי לכוס שלך עשיתי איתו אהבה. אני עוד זוכר את הנשיקה הראשונה. וכשקיבלתי את ברכת הדרך מההוא שתמיד יהיה שלך לא הבנתי איך זה לא גומר אותו שאת חולקת. הימים עברו והבנתי. החיוך שלך ממכר. האושר שלך עילאי. ואם זה מה שצריך לעשות כדי שזה יקרה, אז יאללה. אין כמוך בעולם גבירתי. ועכשיו, כשחג החירות מגיע, אני רק מקווה שחירותי שנמצאת בידייך האוהבות תישאר בדיוק שם. יותר טוב לנו ככה...

אה. ועוד דבר קטן גבירתי, אם אפשר, הייתי רוצה שייצא לנו להגיד לפחות פעם אחת בוקר טוב אחת לשני אחרי שכמה שעות קודם אמרנו לילה טוב. 

אני שלך. 

אוהב אותך כל כך גבירתי. 

את יודעת. דיברנו. סיפרת לי. ואז חשבתי להיות עצוב ובכלל, להיכנס למצב הזה שאת לא מרשה לי להיות בו. 

אבל אז אמרת שאת הרבה שמחה, קצת עצובה וממש מתרגשת. אז החלטתי שזאת סיבה מספיק טובה להיות שמח. שמח בשבילך שזה בעצם שמח בשבילי. את מבינה גבירתי, את, שאת אהבת חיי, יכולה רק לשמח אותי. אם טוב לך אני שמח. וגם אם זה לא אני, אני שמח. אני אוהב אותך כל כך שעצם המחשבה על זה מעלה את הריח שלך בנחיריים שלי. ואני חושב עלייך עייפה וקצת מצטערת. עטופה בקפוצ׳ון האפור הזה שרק היום הבנתי כמה זה סמלי שדווקא אותו לבשת. ווזה עושה לי גוש בגרון, רטוב בעיניים ורחב בלב. 

פוסט בנאלי בטירוף. מצטער. 

אהבה כזאת, מיוחדת מספיק בעצמה. 

1. בלילה אחד במרכז תל אביב המילים שלך שכל כך רציתי, הפכו בשר ודם. אז הבנתי שלא ידעתי כלום. ישבת, מחייכת ויפה. שקטה ובוחנת. אחר כך ידעתי בדיוק על מה חשבת. טוב שלא ידעתי אז. והייתי שלך לתקופה שהייתה מתוקה מדי וקצרה מדי. ולכן הפער הוא כל כך בלתי נתפס. הפער שבין הטוב שיצקת על ראשי לכל מה שעשיתי ולא עשיתי שהביא לזה שכמעט ויתרת. יום אחד בטח אבין איך אדם שלא היה לו כלום וקיבל הכול מעדיף לחזור להיות חסר כל. עד שהיום הזה יגיע, סליחה גברתי.
2. לבקשת סליחה יש בדרך כלל שני יעדים. ישות עליונה ובין אדם לחברו. במקרה שלך גברתי, היעד אחד. כן. את יודעת להעניק כאב בדרך שכואב לי לא לזכות בו. אני יודע לנשום מכפות הרגליים שלך כמו דג מתחת למים ואפילו החור ש שלך. ועדיין, כל אלה קטנים מאוד יחסית לערימת המסכות והקליפות שמונחת ממש פה לידי. אני נדהם מגובהה ומהסירחון והרקב שעולה ממנה. בקעתי ממך. עשית אותי אחר. נקי יותר. בשתי ידיים חמות ומחבקות ובלי הרדמה בכלל, קילפת הכול. וזה כאב ובטח עוד יכאב אבל אף אחד בעולם לא עשה בשבילי את מה שאת עשית ובטח עוד תעשי. כן. אני נשלט שלך ואת גברתי. אבל אם חבר זה מישהו שעומד לידי בעת צרה, את החברה הכי טובה שהייתה לי בחיי. יום אחד בטח אבין איך אדם שזכה גם בחברות נדירה וגם בשולטת מדהימה מעדיף לחזור להיות חסר כל. עד שהיום הזה יגיע, סליחה גברתי.
3. ועכשיו אהבה. זה גדל אצלי בלב והוא גואה. וזה לא מפסיק. והאהבה הזאת ניזונה ממבט עינייך, מהחיוך הזה שיש לך שאני מכיר ויודע כמה הוא מיוחד ושונה משאר החיוכים שלך. מידייך שתופסות לי בלחיים חזק חזק ומחבקות. מלב אחד ענק שאין בו גרם אחד של רוע (לא באמת חשבת שתצליחי לעבוד עליי נכון...?). יום אחד בטח אבין איך אדם שזכה לאהוב ולהיות נאהב בעוצמות שהוא לא הכיר מעולם מעדיף לחזור להיות חסר כל. עד שהיום הזה יגיע, סליחה גברתי.
יום אחד בטח אבין איך אדם שזכה לבכות מאושר ומצער באותה דמעה בדיוק מעדיף לחזור לא להרגיש כלום. היום הזה לא יגיע לעולם. את אהבת חיי, סליחה גברתי.

אנשים נותנים. אנשים נותנים דברים, מעשים, כסף. הם קונים. משלמים ומקבלים. לפעמים זה בשטרות מרשרשים, לפעמים בטובה. יש כאלה שנותנים מילה טובה ואלה הנדירים שלפעמים עושים משהו בשביל מישהו. כולם עושים את זה ממקום אחד ולא משנה איך נקרא לזה, כולם עושים משהו כדי שיעשו עבורם בחזרה. כן. גם לעשות מעשה טוב כדי להרגיש טוב, זה לקבל משהו בחזרה. וזה בסדר. רק שאצלה זה לא מקובל. במקום שבו הנתינה היא העצומה והקשה ביותר, הציפייה לקבל משהו בחזרה לא רק שאסורה, היא לא קיימת. ובהיגיון של העולם הממ טורף שלה, זה הכי הגיוני בעולם.

הנתינה פה קיצונית. אני נותן לה כאב שלא חלמתי בכלל שקיים, היא מוציאה מאכלת יפה ונוצצת, משחיזה אותה ובחיוך כובש חותכת ביד אמן את מה שעוד נשאר תלוי ומחובר. אני נותן לה גבריות, אני נותן לה מה שפעם חשבתי עליו בטעות בתור גאווה. אני נותן לה אותי. ואז מתוך החיבוק המצמית שלה, היא נותנת לי אותי בחזרה ככלי שלה. אני נותן לה בלי לשאול. אני סומך עליה, היא יודעת מה טוב לי יותר ממה שמישהו ידע או יידע אי פעם וזה כולל אותי.

היא לא ממש קוראת פה אז אני מרגיש חופשי לשקר. היא לא יודעת אבל אני כן מקבל משהו בחזרה. משהו שאם לא יהיה, אני פורץ בשביתה ללא תאריך סיום נראה לעין. אני מקבל ממנה את ההכרה ליכולת שלי להכיל את טירופיה. לכאוב את האהבה שלה ולא להתבייש לעולם שאני כזה. בעולם שלנו, נורא ברור מי שואל שאלות, עונה תשובות ומי מהנהן בהסכמה ופשוט נותן. הנשימות הקצרות שלה כשהיא מחייכת ואז הנשימות העמוקות כשהיא חושבת. והעיניים שלה שבוחנות, סוקרות כל חלק. והסימנים שלה שאת חלקם הפחות כואב אני נושא על כל סנטימטר של הגוף ואת חלקם העמוק והמרטיט באמת אני צולע לי מאושר. כל אלה הם נתינה שאני לא רוצה בעבורה כלום. טוב בעצם רק דבר קטן. את החיוך המאושר והמסופק שלה.

יום טוב הוא יום שבו נתתי אותי לגברתי.

יום טוב הוא יום שבו היא לקחה אותי חזק ופירקה באושר.

יום טוב הוא היום שבו לקחת אותי גברתי.

אני לא יודע כבר איך להסביר את האושר הזה לעצמי.

את מה שיש לי להציע לעצמי אני מכיר. למען האמת זה הביא אותי למקומות לא רעים עד עכשיו. למרות זאת אותם המחסומים שלא הביאו אותי מעבר לשם, גם אותם אני מכיר. ודווקא ניסיתי להתמודד איתם. באתי מפה. באתי משם. ניסיתי מלמעלה ואז מהצד. הייתה פעם אפילו שחיכיתי בשקט שהם ילכו לישון והתגנבתי בשקט בתקווה להפתיע. התוצאות היו זהות בכל הפעמים. תבוסה צורבת. אבל הכול השתנה כשהיא הגיעה. יותר נכון, אחרי שהיא הסכימה. דיברנו המון על התמסרות. על שייכות. על התרוקנות. דיברנו (כלומר היא דיברה, אני השתדלתי לא להפריע) על שלמות. והיא סיפרה לי את כל מה שבתוכי ידעתי. למה האיש הזה שאני קורא לו אני לא כל כך מת על עצמו בכמה שנים האחרונות (פיזית אני דווקא מטורף עליי אבל מכיוון שאני בונה עליי למשהו שהוא יותר מסטוץ, רציתי גם לתקן את כל השאר) ולמה לפעמים אני מקשקש קשקושים שאין סיכוי שיתממשו במציאות. זה שחושב קצר מדי ובטח לא מתמודד עם התוצאות. ואני שתקתי, הקשבתי וכתבתי הכול במחברת שלי. יותר מהכול, לא הבנתי איך זה שאתרוקן יעזור לה לסדר את כל זה. והיא תמיד מחייכת. והסבלנות שלה לא נגמרת. והיא מסבירה. זה לא היה נעים, מצד שני את כל השיטות הנעימות כבר ניסיתי וזה לא הביא אותי לשומקום. אז היא התחילה בשיטת ההסבר החביבה עליה – "מתחילים הכי מהר שאפשר ואז מגבירים". וזה עבד. אני עוד לא מבין הכול ויש עוד רגעי קסם שבהם אני מטומטם להפליא (כמו שהיא אוהבת להגיד) אבל דבר אחד חשוב החלטתי ואז הבנתי. החלטתי להתמסר. בלי שאלות, בלי תהיות. פשוט לעשות כל מה שהיא אומרת ולחכות לטוב. ואז גם ההבנה זרחה עליי. כשהיא מורידה אותי נמוך, אני מתרוקן מעצמי. החופש המוחלט לבצע מה שהיא אומרת. הכול. ואז היא לובשת את כפפות המנתחת שלה, לוקחת את הסקלפל ומתחילה לחתוך. נתחים גדולים ומדממים. מה שאי אפשר לחתוך היא מעלה באש מטהרת כזאת. נקייה ומחטאת. וזה כואב כי היא לא מרדימה. רוצה שאהיה ער במשך כל התהליך. ואני מתרוקן מעצמי לגמרי. מכל הזוהמה, מכל העבותות שכבלו אותי במשך שנים ארוכות. כל הפצעים נסגרים והצלקות מחלימות. ואז אני ריק לגמרי. ושם היא נכנסת. את הוואקום הזה שנוצר היא ממלאת בחוכמה שלה. ברצון הכן והאוהב שלה לעשות אותי שלם. ואז היא שולחת שתי ידיים טובות, מפנה את המבט שלי לרצפה ושנינו רואים יחד את כל המסכות מוטלות שם, את חתיכות הבשר המרקיבות מונחות שם. ואז אני מאושר.

גברתי, זה כאב ועדיין כואב. אני גם יודע שזה עוד יכאב אבל את מה שאת עשית בשבילי אף אחד בחיים לא עשה. יש לי מזל גדול שאת גבירתי. מאושר וגאה להיות שלך.

סתם כסא. מפלסטיק לבן וקר. כסא שאם היה מונח בקרן רחוב אף אחד לא היה עוצר שנייה בשביל להעלות אותו הביתה. הכסא הזה הוא המקום הכי בודד בעולם. אני יודע כי הייתי בו היום.
וזה דווקא התחיל ממש טוב.יום שמש חמים, הכנתי לה את הספרים שקניתי, עוד כמה ספרים שאני ממש רוצה שהיא תקרא ועוד כל מיני ממתקים שעושים את החיים נסבלים יותר. במין עליצות מטומטמת אני פותח את השער שלפני החצר והיא יושבת שם. מעשנת. מדברת בטלפון. הלק ברגליים אדום.

"תיכנס, אני כבר באה" היא אומרת לי ואני מבין. והכסא שם. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עליי ואני יודע שאפסיד. חבלים לבנים קשורים לרגליו הקדמיות, גאג ואזיקי עור מונחים לידו. אני בוהה שנייה ומנסה לחשוב. "תוריד את כל הבגדים ושב על הכסא" חותך בי הקול שלה. זה נראה כאילו עברו דקות ארוכות אבל היא באה בסוף. עדיין מדברת בטלפון. אני מנסה להריח אותה, מנסה לסחוט חום בכל דרך אפשרית אבל מקבל במקום כיסוי עיניים וגאג.

"זה כסא החרטה", היא מסבירה לי ואני לא מקשיב רק מנסה לשאוף כמה שיותר מהבושם המדהים שלה שמעורבב עם ריח הסיגריה. "אתה הולך לדבר איתי על היומיים האחרונים ועל כל הצער והעצבים שגרמת לי, אתה הולך לדבר. יש לך מה להגיד?" כן יש לי גברתי, אני חושב בלב. אני מצטער, אני לא יודע מה נכנס בי, אני לא יודע למה את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים אני מנסה להרוס. כן גברתי. יש לי. בראש שלי אני שומע את המילים מצוין. רק שאיכשהו הן לא הופכות לקול אמיתי. "יופי, אני וסבלנות חברות מעולות, אני אשאל אותך אם יש לך מה להגיד לי, אם יש לך תהנהן עם הראש ותגיד, אם לא, הפה שלך יישאר חסום בגאג לעשר דקות נוספות"

אני מתחיל להתפרק. קר לי מאוד ואני מרגיש לבד. לא מצליח לגעת בה. סטירה מזעזעת מטיסה את הראש שלי ואז עוד אחת. "בוא נעשה את זה אחרת, אני אשאל ואתה תענה". היא חופרת וחותכת ולא מרפה. אין רחמים, אין ויתורים. ומצחיק שאני, שכבר ויתרתי עליי, בעידודה, חוזר ונלחם. ומדבר אליה. ומספר לה הכול. אני כבר לא זוכר כמה סטירות היו אבל אני זוכר חיבוק אחד באמצע. חיבוק כזה שלקח אותי עמוק אליה. שבבת אחת משקיט את כל הפחדים ומספר לי שהיא, בניגוד אליי, לעולם לא תוותר או לא תלך. ואז המילים יצאו. וכשכיסוי העיניים ירד הסתכלתי עמוק בעיניה הטובות. עיניים שיודעות עלי הכל.

ואז כשבאמת הייתי ריק והכי נמוך שאפשר, היא הושיטה לי יד. "בוא" היא אומרת. "הגיע הזמן לזיין אותך". ואני הולך אחריה אבל לא באמת. אני עף. עף אחריה ומושלך על המיטה. קר לי נורא. או שלא, אני לא יודע אבל אני רועד ולא מסוגל להפסיק. והיא רואה ומחייכת. ומספרת לי שיש דרך קלה מאוד להפסיק את הרעידות האלה אבל היא לא תגלה לי, אני צריך לגלות לבד. אין בעיה גברתי אני אומר. כבר. כי בינתיים אני פה ואת יחפה. מתנפל על כפות הרגליים שלה. היא בועטת בי. "לא בטירוף, לאט. בעדינות". לשון זהירה יוצאת ומתחילה להתענג על כפות הרגליים שאני הכי אוהב בעולם. ומדי פעם אני מגניב מבט. לראות שהיא שמחה. ואני ממשיך לרעוד. אני יודע שלא הייתי אצלה יותר מדי זמן. ואני יודע שהיא לא שוכחת כלום. דילדו שחור שהוצא מהקופסא במערכה הראשונה, יפקע אותי במערכה השלישית. והיא לא מוותרת. אני על הגב. היא מנשקת אותי בשפתיים הרכות והיפות שלה וחודרת. בהתחלה עם האצבעות. והשפתיים שלה עושות את זה הרבה פחות קשה. "אתה לא זז מהשפתיים שלי" היא לוחשת ומנשקת. והדילדו השחור נכנס מייד אחרי. וזה כואב. החור שלי חזר להיות צר. השפתיים שלי על שלה והיא נכנסת ויוצאת. "תהיה טוב, אני אכנס ואצא עשר פעמים ואז נפסיק". אני על הגב, ידיי אוחזות מאחורי הברכיים, ואני מפחד. היא לא מוותרת וסופרת. ואז מבעד לכאב החדירה אני יושב בשורה הראשונה של ההצגה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. העיניים שלה. כי בזמן שהשפתיים סופרות, העיניים מחייכות. היא מרוצה ממני. היא נהנית. זה מחרמן אותה וזה אני. וזה כל כך יפה. וזה יוצא. אני נושם, מפסיק לרעוד והיא סוגרת עליי ירכיים. חייב לזכור, בעדינות. "תמצוץ, תמצוץ את הדגדגן, לאט לאט, לא בטירוף, לא בפראות, לא עם הלשון מסביב. פשוט תמצוץ". ההוראות ברורות. הטחת הראש שלי לאחור מסמנת לי שהיא גמרה. בפעם הראשונה. הקיין שנוחת עליי מסמן שהולכת להיות ממש בקרוב פעם שנייה. הוא כואב הבנזונה הזה. הראש שלי בין רגליה ואני מלקק. מוצץ שוב. ציפורניים חופרות בי עמוק וכואב. היא גומרת. אני אוהב שהיא גומרת. דוחף את עצמי ומלקק את חור התחת שלה. וכל כך טעים וגולש שוב אל בין רגליה. הראש שלי חזק בין שתי ידיה. הלשון בתוכה וביד אחת היא חוסמת לי את האוויר. מנסה לנשום ונסוג מעט לאחור. "אני לא זוכרת שאמרתי להפסיק, מצידי תיחנק" ואני נחנק בשמחה שם. והיא גומרת. ומחייכת אליי ואני יודע שהיא יודעת אבל מחכה שאשאל.
"גברתי, אני יכול לגמור?"
ושוב מחייכת. "ומה קרה בזמן האחרון שלא ביקשת רשות לגמור? לא אוננת כל הזמן הזה?"
אין מה להסתיר ממנה. היא יודעת. "רציתי לשמור משהו שיישאר בשליטה שלי גברתי אז פשוט נמנעתי מאוננות כדי שלא אצטרך לבקש רשות"
"מצחיק. עכשיו תתחנן לגמור"
כנראה שאני לא יודע להתחנן אבל היא פה והיא תסדר את זה. היא תסדר גם את זה. והיא מלמדת אותי להתחנן. ופתאום אני יודע להתחנן. רמת החינוך במדינת ישראל באמת מדהימה. סתם משמיצים.
כפות רגליה המדהימות אצלי בפה. ואני מאונן ומסתכל עליה. והן רכות. והלק האדום מטריף אותי והעקבים שלה מוציאים אותי מדעתי. ואני מתפוצץ שלושה שבועות בשלושים שניות. ואז באמת מפסיק לרעוד. ואז מנקה אותה. 
"איך תמצוץ זין ואיך יגמרו לך בפה אם כמה טיפות זרע אתה לא מסוגל ללקק?" היא צוחקת. ואני בתוכי מקווה ששני דברים יקרו. הראשון, שזה לא יקרה לעולם. השני, שזה כן יקרה, ואז אני ארצה את זה יותר מכל דבר אחר שרציתי אי פעם.

וזה נגמר ממש טוב. יום שמש חמים, נתתי לה את הספרים שקניתי, עוד כמה ספרים שאני ממש רוצה שהיא תקרא ועוד כל מיני ממתקים שעושים את החיים נסבלים יותר. במין עליצות מטומטמת אני פותח את השער שלפני החצר, נכנס לאוטו בזמן שמה שאני בעצם צריך לעשות זה לרדת על ברכיי ולהודות לגורל ששם אותי לרגלייך גברתי. את כל הטוב שבחיי.