מזל טוב גבירתי. רגע. מה אנחנו חוגגים בעצם? בנר שני של חנוכה ביקשתי ממש יפה ואת לקחת. מאז לא היה פה חגיגי כל כך ואוטוטו פסח. הדלקתי לי פה כמה נרות. ניפחתי בלונים. ונזכרתי שידעתי לדקלם את הפרופיל שלך בעל פה. הרבה לפני שלקחת אותי. כל מילה שם, איך לומר בלי להיות גס רוח, העמידה לי את הזין כמו שכלום לא העמיד. אני? נושא תפילה? מסתבר שכן. תפילה לנשום מכפות רגלייך. לדחוק את עצמי בין אצבעות רגלייך למצוץ חזק ולהישבע שזה טעם החיים. ואז נהיה ערב חנוכה וישבנו במרפסת שלך והם הצטרפו. וגלגלנו קצת טבע ירוק לנייר לבן ושאפנו עמוק אחת את השני. ואז לקחת אותי לחדר ובדקת. וחפרת והכאבת וליטפת. והרגשתי שמתחיל לרדת לי דם. מהלב.
ספרנו שבועות מתוקים. שבועות שבהם למדתי שצריך לשבור הכל ולהרכיב מחדש. ימים שלמים שלמדתי על אהבה שלא ידעתי מעולם. וכשהחזקת חזק בשתי הרקות שלי וקירבת אותי לכוס שלך עשיתי איתו אהבה. אני עוד זוכר את הנשיקה הראשונה. וכשקיבלתי את ברכת הדרך מההוא שתמיד יהיה שלך לא הבנתי איך זה לא גומר אותו שאת חולקת. הימים עברו והבנתי. החיוך שלך ממכר. האושר שלך עילאי. ואם זה מה שצריך לעשות כדי שזה יקרה, אז יאללה. אין כמוך בעולם גבירתי. ועכשיו, כשחג החירות מגיע, אני רק מקווה שחירותי שנמצאת בידייך האוהבות תישאר בדיוק שם. יותר טוב לנו ככה...
אה. ועוד דבר קטן גבירתי, אם אפשר, הייתי רוצה שייצא לנו להגיד לפחות פעם אחת בוקר טוב אחת לשני אחרי שכמה שעות קודם אמרנו לילה טוב.
אני שלך.
אוהב אותך כל כך גבירתי.
