הכי מלמטה

 בכיתי. ממש עם דמעות. בכי מנקז. שנייה לפני קיבלתי שיחה. זה היה הלב שלה. הוא צלצל בלי שהיא ידעה וסיפר לי דברים. את רובם הרגשתי. ככה זה אצלי. בדיוק אותו דבר. אבל היה משהו משמח בלשמוע את זה ממנו. והוא לא דיבר הרבה הלב, בכל זאת, יש לו גוף מושלם לנהל, אבל מה שאמר הספיק. מילים קצרות ומשמעותיות. עם המון תוכן. מילים שתמיד הלכו איתי ותמיד יילכו איתי. הוא היה קצת מבולבל הלב שלה. נראה לי שלא ישן המון זמן. ואני אוהב אותה. את כולה. את הלב שלה ואת מה שמסביבו. היא האהבה הכי גדולה שיש לי ושתהיה לי. היא יודעת. עכשיו גם אתם. 

הפכת אותי. תיקנת. אני כמעט את. הפה שלי לא פתוח יותר. מקשיב. קודם כל מקשיב. ולא סתם. ממש שומע מה אומרים. חושב שנייה ואז עוד קצת.

אני מסתכל על הכל מהצד. למעלה. מחליט. כמעט תמיד יודע מה צריך לעשות. ואם אני לא יודע ואם אני חלש או לא מרוכז אני פותח את התיק השחור שנתת לי.

הכלים שלך שם. בוהקים. שולח יד בטוחה לקחת את הכלי המתאים. לפעמים שניים. ואז מתרכז מחדש. מכוון לעצמי את הפוקוס.

אני כבר יודע להיות טוב יותר אני כבר יודע מה לעשות. תמיד. ואני יודע שהכל קרה מהרגע שהלב שלי שלך. וזה גם בזכות האהבה

המתוקה הזאת אבל לא רק. את כל כך חכמה. את כל כך יודעת תמיד. כל כך זכיתי. תודה גבירתי. שוב. על הכל.

הבשורות הכי טובות מגיעות בזמן שהכי לא מחכים למי שהכי מגיע לו. או לה.

עד היום זאת הייתה השערה. היום זה מוכח. גבירתי. אני שמח. כל כך. אתמול אמרת

שאני צריך לנסות לפעמים להתמלא באושר שנובע ממשהו טוב שקרה למישהו שאני מאוד 

מאוד אוהב.

לא חשבתי שהפרקטיקה תגיע כל כך מהר.

ואוו. איזה אושר. 

אדם מתנגש
מנסה שוב ממקום אחר.
מתרסק
נסוג אחורה וחובש את עצמו
מחלים. לפחות מבחוץ
רוצה מאוד לנסות שוב.
יודע מה תהיה התוצאה
ומנסה שוב.
אדם שואף עמוק
נושף
רץ קדימה בכל הכוח.
שוב.
נו הרי זה היה ברור.
פצוע לא קל. ובכלל. לא קל
אדם כמעט מתמוטט
אדם פוקח עיניים
לוקח את היד שמושטת לעברו
חמה. אוהבת. מחזיקה מראה.
חזקה ולא מתפשרת
יד מכאיבה מאוד.
נכנסת עמוק ומסדרת הכל מחדש
מפנה גרוטאות שמעלות אבק
מרסקת קירות שחסמו אוויר
מנתצת, פותחת, מסדרת מחדש.
מלטפת.
אדם מאמין שאפשר אחרת
לא תמיד קרבות
לא חייבים להתרסק
אפשר בטוב
רע זה לחלשים
דרמות זה אוברייטד
הרבה יותר קל. זה כן
מצטלם מדהים
שלא לדבר על הסיפורים שאדם יכול לספר לעצמו
ללבוש תמיד שחור של מיוסרים
די עם זה
אמונה
לא הייתה לי.
עד שבאת והראית לי
ואני אדם מאמין
מאמין בגבירתו
מאמין לאהבת חייו
מאמין בעצמו
מאמין שיכול להיות אוהב יותר
שקט יותר.
אדם מאמין.
הפכת אותי לאדם מאמין. גבירתי.
בך. לך. תמיד.

1. רבי עקיבא ואני. פתאום באיזור גיל 40 התחלנו ללמוד. הוא, תורה. אני, אהבה, התמסרות, שייכות וכן. גם כאב. זה עולה פה לאחרונה די הרבה.
סאדיזם, אלימות, כאב בלתי נסבל. לא יודע. אני כן יודע שעד לפני לא הרבה זמן, לא אהבתי כאב. לא מדויק. אהבתי כאב אבל לא את זה שהיא נותנת.
הכאב היה בשבילי שעון מעורר שמצלצל ממש חזק ומכריח אותי לזוז. לא לעמוד לרגע. כל הזמן לשאוף קדימה. ואז היא לקחה אותי. 
ייאמר לזכותה שהיא מורה מדהימה. הבנתי מהר מאוד שדרך הכאב שלה אני אצמח. כמה בנאלי לכתוב את זה וכמה מרטיט לחוות את זה. אני גדל.
היא מלמדת ואני שם לכתוב את כל מוסרי ההשכל. ולא להפסיק לצמוח לשנייה. הכאב הזה מצמיח אותי. ככה פשוט.

2. זאת לא אלימות. אין לזה שום קשר לאלימות. זה לא בכוונה להרע. הפוך. זאת הדרך שלנו. התחברנו בנימי הנפש הכי דקיקים שיש.
כל כך דקים, שעד שגבירתי לא משכה אותם אחד אחד וחיברה ללב שלה, בכלל לא ידעתי שהם שם. אז היא מהצד של הידית, אני מהצד של הזנבות.
וזה נפלא. הלב שלי מלא בה ומתפוצץ מאושר בכל הצלפה, סיכה או כוויה שהיא מעניקה לי. זאת הדרך שלנו לאהוב. וזאת אהבה שאין כמוה. ככה פשוט.

3. אנחנו נצלול עמוק יותר לכאב הזה. לא בטירוף, כמו שהיא מקפידה ללמד אותי. החיים נורמליים. כלום אינו מטורף. בידיעה ברורה ובדיעה צלולה של שני אנשים ששואבים אחת את השני ולא משאירים פירור. זה יתגבר. זה יכאב יותר. וזה ידמם בצורה יפהפייה. דרך חורים וחתכים ועור שנכנע לעשרות הצלפות שיש כאלה שיקראו להן מחרידות. לי הן נעימות. כלומר הן לא. הן כן.
אני אוהב אותך גבירתי יותר מכל דבר אחר. כן. ככה פשוט.

עור ישן מוכה וחבול. עור שסבל עולמות שלמים.
מתחתיו עור חדש מחכה לבקוע. מתוח אדמדמם. נושא חיים חדשים.
סיגריה בוערת מתקרבת.
מעלה סלילי עשן כחלחלים שמפלסים לה דרך.
הטקס עומד להתחיל והוא יהיה חגיגי.
הידיים שלי מונחות על ברכיה.
"אל תזיז אותן"
כאילו שאם לא הייתה אומרת, הייתי מזיז
קצה כתום לוהט מגשש את דרכו בביטחון כמעט כירורגי.
מדויק וצורב.
ונוגע.
מתאחד עם שכבת עור ישנה. מטהר אותה, חופר בה לעומק.
לא מתכוון להכאיב. זה כדי לנקות.
מכאיב מאוד.
עור ישן נכנע ונצרב.
נפער לקראת מסע הלוויה שלו. מסתלק מעימי ומפנה מקום.
יש עור חדש מתחתיו.
נקי כזה שלא סבל ולא יסבול יותר בחיים.
עור אמיתי.
פאר היצירה שיש לטכנולוגיה שלה להציע. פילינג מנטלי.
והוא כל כך עמוק שהוא גורם לי לבקוע מהביצה.
הכאב מבשר לי שזהו זה
לא עוד עור שמכסה על גוף שאחרים משתמשים בו
לא כזה של מסיכות, לא כזה של לרצות
עור באמת.
כוויה, זה תמיד הרבה יותר ממה שזה נראה.

זיינה. הפכה. הצליפה. חוררה. שוב זיינה. וחגורה.
כמה שניות לפני אני עומד עם הגב אליה. מתוח. השרירים דרוכים. ממתין. שכמות מזדקפות. הנשימות השטוחות שלה נעימות לי ואני מרגיש משהו שפוקע לי את העור. היא נאנקת באושר. דוחפת את הסיכה עמוק יותר. אני עומד שם וחי כמו מי שהרגע נולד.
"לא כואב לך?"
"לא גבירתי"
עוד סיכות ננעצות. מעל השכמה, בחיבור שבין הצוואר לכתף. על הטרפז. היה לי מפקד בצבא שבכל מסדר היה מוצא קורבן תמים ולופת אותו בדיוק באיזור הזה. אני זוכר שכשפעם הובלתי אני לטבח, ראיתי כוכבים. ועכשיו? גלים של אהבה מציפים אותי. רצון לכאוב בשבילה. יותר חזק. בעוצמה בלתי נסבלת. אבל לא כואב לי. אסור לי לשקר לה.
"לא כואב? תגיד לי, מה אני אעשה איתך?"
"לא גבירתי, את אף פעם לא מכאיבה לי. את לא יכולה"
ואחרי שכמעט הכל נגמר, העיניים שלה מודדות אותי. אני אוהב את העיניים שלה. אני נח בהן. השפתיים שלה נצמדות לשלי. מנסה לגנוב ממנה אוויר לשאר היום.
"על הבטן ואני ממש מבקשת שלא תזוז"
ואז זה מתפוצץ עליי. אני לא יודע כמה יש באמת. בספירה מהירה שלי היו לפחות מיליון. מיליון זנבות עור מחוברים לידית שחורה. נאגדים בידיה. מונפים אל מעבר לכתף שלה וקורעים אותי. אני לא ממש בטוח שזה אפשרי אבל השוט הזה כואב הרבה לפני שהוא נוגע בעור. מגניב מבט לאחור. רואה אותה אוספת אותו חזרה. מעבר לכתף שלה ומאיצה בו לחרוך אותי. והוא מציית כי אי אפשר שלא. וטס לעברי במלוא כוחו. העור השחור נספג בי. הכאב מקועקע. והוא מפעפע. עובר בתוך מחזור הדם. אני לא זז. אבל אני לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן. אני רוצה לברוח אבל אין לאן. זה כאב שדוחק אותי לקצה. והוא עולה ויורד ואני יודע שבקרוב אשבר. היא עוצרת. נשכבת לידי. אני בוער. לוקחת אותי אליה.
"איך אתה מצליח?"
היא מחבקת את פניי. היא שמחה ממני.
זאת הדרך שלה לאהוב. זאת הדרך שלי לאהוב. אני אכיל את כל כאביה. מופרעים ומדממים ככל שיהיו. והם לא יכאבו לי לעולם. ככה זה כשאוהבים. בדרך הכי נורמלית שיש.
אני שלך גבירתי. תמיד אהיה.
מה שתגידי, יקרה.
כלום לא כואב לי באמת כשאת איתי.
 

מדברים על בית
שטיח כניסה
אף פעם לא ליד הכניסה
תמיד חבוט ומאובק בצד
דלת נפתחת
מתלה מסיכות מאחוריה
תולה את שלי
כבר לא נשארו הרבה
בזמן האחרון את חותכת פחות.
באמצע החדר חיבוק
מעליו עיניים טובות מלטפות.
ידיים אוהבות
סליחה
ידיים מכאיבות.
סליחה
זה אותו דבר
ענן לבן לבן וסמיך סמיך יורד
מגרש את הרעש
אני מכיר אותך
בטח הזמנת מראש
כל מילה מחושבת
לאחרונה גם אצלי
לא מחשש. ממודעות
תשומת לב
אנחנו לא מדברים
אנחנו לא צריכים
אף פעם לא היינו
לשונות מתפלשות
מלטפות אחת את השנייה
משם כבר קל יותר לשלוח ידיים פנימה
וללוש את הלב
הוא לא שלי
שלך
הוא. וכל מה שמסביבו
שזה אני
אני אוהב אותך
ולא משנה מה אכתוב
או מה אגיד
זה תמיד ייגמר ככה
הכי פשוט שיש
אני אוהב אותך.

דמעות קפואות רוצות להתנגש בבוץ רטוב של סוף נובמבר. עוד מעט שש. צריך לעלות הביתה.
ממקום שלא רואים אותי, בין מה שהיה פעם שיחים, אני רואה את כולם. אף אחד לא בבית. דלת הזזה סגורה עם מצעים בריח של הורים. כל מיני מדבקות מטופשות שילדים מתגעגעים הדביקו. מעשה קונדס שאף פעם לא יהיה כזה כי אין מי שיגיד שזה בכלל קונדס. ובור גדול שהולך ונחפר. והן עדיין קפואות ועדיין לא יוצאות. חצי חדר עם שולחן כתיבה כתום ששרפתי פעם עם זכוכית מגדלת. סבא שחי מת בא פעם בשבוע באוטובוס. עם ממתקים שנמסו. איש מובס שמחפש אהבה ולא ימצא אותה פה לעולם. הוא יודע ובכל זאת ממשיך לבוא. זה לא ראש בקיר. אין לו ברירה. הבית שלו גדול מדי. ובשבת כולם מחייכים ומתנהגים כאילו הם ההם בדלת ממול. אוכל פשוט. טוסט עם גבינה. למה זה מרגיש כאילו אני אוכל ברזל? בוא. הולכים לשחק עם הגדולים. אספלט מתערבב עם הילדה שכל כך אהבתי. איך זה שזה פתאום כל כך כואב? הן יוצאות עכשיו. היו קפואות ורצו ליפול ברעש אדיר על בוץ רטוב של סוף נובמבר. אז רצו. יוצאות חמות ונופלות על בטון רותח של אמצע יוני. העיקר שהן יוצאות. "בכי של חסר" את באלגנטיות ואהבה אין קץ מסדרת לי את המחשבות בראש. להגיד לך שאת צודקת? את לא באמת צריכה. את יודעת. הן יוצאות רק כי את שם ונתת. אני חושב על חיים בלעדייך לפעמים ושוב נחנק. אל תלכי אף פעם. טוב?

ואחרי שהכול נגמר הייתי מונח שם על המיטה. שקלתי לרגע להיות מושפל וזה לא ממש הצליח. מונח שם גאה ומאושר. ובין ממש מעט חלקיקי האור שטיילו להם בחשיכה אני מריח אותך מחייכת. אני שומע אותו מתנשף ולוחש לי. את שמחה והוא מחבק אותך. הבטן שלי עולה ויורדת. מנסה להכניס קצת יותר אוויר ממה שיש שם. זה היה אינטנסיבי.
שעתיים קודם. ערב. כל היום היה חם ועכשיו במרפסת קריר. אני רואה בעיניים שלך שאת יודעת שאני מפחד. "איתך אני סופרמן". אני מאמין בזה בכל ליבי וזה לא מוריד מהפחד. יומולדת שלה וגם הנשלט שלה פה. וכולנו קצת שותקים. זאת לא ממש מבוכה, זאת יותר שתיקה של אנשים שנפגשו בפעם הראשונה בחייהם כשכולם יודעים על כולם. זה כיף. הראש לא חושב רק מקשיב לחושך שיש במרפסת. כל כך נעים לי ואת מחזיקה חזק. מדברים ואני לא יכול להסיר את העיניים מהפנים המדהימות שלך. את מספרת לי משהו שמאוד רציתי לשמוע. אני כל כך שמח. קיבלת החלטה אמיצה שתשנה לך את החיים ואני יודע שזה יהיה מעולה. אושר מתחיל לטפס מהברכיים למעלה. את מעשנת ואני מחזיק לך את המאפרה. אני כל כך אוהב אותך. מושיט לך את היד ומבקש שתכבי אותה עליי. לא צריך לבקש ממך פעמיים וזה בכלל לא כואב. זה עושה ללב שלי לנתר החוצה מבית החזה.
וכל כך הרבה אוכל. אף פעם לא אכלתי את האוכל שלך. אוי זה טעים. מסביב לשולחן עם יין ודגים שזה כמעט לא חוקי כמה שהם טעימים. מרימים כוס. את מברכת אותה כל כך יפה. בזוית העין אני מסתכל עליו. על האיש שלך. זיפים שחורים שמונחים בצורה הכי טבעית שיש מעל חולצת צווארון שחורה. איש מצחיק. בדרך כלל אנשים מצחיקים הם גם אנשים חכמים. בדרך כלל מי שאת בוחרת זה רק אנשים חכמים. נושם לרווחה. בעניין הזה אנחנו סגורים. חושב איך זה יהיה, אם בכלל יהיה. נהיה קצת מאוחר. את הולכת וחוזרת צוחקת לגמרי אחרי חצי כוס ערק. ואני הולך אחרייך למטבח. קראתי לך בשמך ליד כולם. את גברתי. את לא *****. יש לך את המבט הזה בעיניים שהוא כועס ואוהב יחד. מתחבקים ואני מבקש שתסלחי לי. את מסתובבת ללכת ואני בצעד שלא החלטתי אם הוא נואש יותר או מטופש יותר, תופס לך את היד. סטירה נוראית נוחתת עליי. "בחיים אל תעשה את זה יותר". ואנחנו מחובקים בחדר. על השפתיים שלך אני בבית.
"לך תקרא לו" את לוחשת לעברי ואני מתפתל. "את בטוחה גברתי?". מעולם לא היית בטוחה יותר במשהו. פסססט. בוא רגע גבר חכם בזיפים שחורים. עכשיו שלושתנו על מיטה שהפכת לשלך. אני שומע אתכם מתלחשים ואני בין רגלייך מלקק אותך. את חזקה אבל זאת לא היד שלך שמצמידה לי את הראש לדגדגן שלך. זאת יד של גבר. נגמר לי האוויר וזה לא מעניין. לא אותך ולא אותו. פניי מוצמדות אלייך ואני שומע אותו מנשק אותך. ואני שומע אותך נהנית. דיברנו על זה המון ואני יודע מה זה עושה לך. במין קסם של שנייה, אני לא מפחד מכלום. אני שלך גברתי וכל מה ששלי נעלם כאילו לא היה. אני רוצה בדיוק את מה שאת. אני מתעורר ממה שאת. אני יודע ששום דבר בעולם לא יעשה אותי שמח יותר מהשמחה שלך. וזה מתחיל להיות לי נעים. והאצבעות שלו מגששות את דרכן לכוס שלך. אני שם עם הלשון ואת מבקשת ממנו שידחוף לי את האצבעות שלו לפה שלי. כבר חשבתי שלא תגידי את זה לעולם. מוצץ אותן בתאווה. אני מוצץ אצבעות של גבר. אולי אני אכתוב את השורה הזאת שוב. רק כדי להיות בטוח. ואז הוא שם למטה ואת מנשקת אותי. ידיים מסובבות לי את הפטמות וזה כל כך כואב. אני על השפתיים שלך ואת מדברת לתוכי ומספרת לי כמה. "תשכב על הגב" את מורה לי. מתחילה לרכב לי על הפרצוף בזמן שהוא מנשק אותך באהבה שאני ממש מרגיש. ושוב אני שוקל רגע ליפול למלכודת הבנאלית כל כך ולספר לך ולו שקשה לי ודי. בבקשה. אני בכלל לא הומו. ואני קנאי. המוח רוצה להגיד. הלב לא נותן. טוב לי איתכם גברתי. ממש. אני כבר מזהה את התנועה שלך הזאת לעבר התריסים. אני צועק כשכואב לי ואת לא רוצה שישמעו. יש לו מין קול שקט וחותך כזה לגבר הזיפים. "תשכב על הבטן בבקשה". בבקשה. כאילו שאם לא היה אומר בבקשה לא הייתי שוכב. מכנסיי מופשלים לכבודך. נעל שמאל שלי מוסרת. לכבודו. הגוף שלי שלכם. חגורת עור עולה ויורדת על כף רגלי, שוט רכיבה עולה ויורד על הטוסיק. אתם הפילהרמונית. בתזמון מושלם אין אפילו את השנייה הזאת של המנוחה בהצלפות שרק את אחראית להן. שוט עולה חגורה יורדת ואני עטוף בכאב ששניכם מעניקים לי. והוא כואב הכאב הזה. מאוד. לא מוציא הגה מהפה. אני רוצה את הכאב הזה ובאורח פלא גם ממנו. הפסקה. "אתה מרביץ חזק" אני עושה טעות. כף רגלך ביד שלו מוצמדת אליי לגרון. אין לי אוויר. מצד שני זאת כף הרגל שלך ואני כל כך אוהב אותה. אין לי אוויר. "אל תדבר אם לא ביקשתי שתדבר" הוא מקפיא אותי. ברור. אני שותק. הוא אדוני גברתי? אני לא יודע. כמה אהבה יש פה מעלינו מצדדינו ומתחתינו. ואת גומרת. וגומרת. כמה דקות אחרי הוא מושיט לי את הנעל שחלץ ומסביר לי בדיוק על כף היד שלי איך הצליף.
את מחבקת אותי שלא לומר מוחצת אותי ליד הדלת. אני מוצף בך. הלב שלי מתפוצץ מאושר. אני כל כך אוהב אותך וגם הוא. מחבק חזק. חיבוק עם הרבה זיפים שחורים. חיבוק מרגש כזה. חיבוק שיכול לתת רק מי שהיה חלק מסיטואציה שהיה בה הכול ובעיקר אהבה בלי גבולות בכלל.
המון זמן הצלחתי לחיות בלי לטעום כוסברה ואצבעות של גבר. בדגים המדהימים שלך הייתה כוסברה. בחדר השינה שלך היו אצבעות של גבר. היה לי טעים גברתי.

יש תוספת?