הכי מלמטה

דמעות קפואות רוצות להתנגש בבוץ רטוב של סוף נובמבר. עוד מעט שש. צריך לעלות הביתה.
ממקום שלא רואים אותי, בין מה שהיה פעם שיחים, אני רואה את כולם. אף אחד לא בבית. דלת הזזה סגורה עם מצעים בריח של הורים. כל מיני מדבקות מטופשות שילדים מתגעגעים הדביקו. מעשה קונדס שאף פעם לא יהיה כזה כי אין מי שיגיד שזה בכלל קונדס. ובור גדול שהולך ונחפר. והן עדיין קפואות ועדיין לא יוצאות. חצי חדר עם שולחן כתיבה כתום ששרפתי פעם עם זכוכית מגדלת. סבא שחי מת בא פעם בשבוע באוטובוס. עם ממתקים שנמסו. איש מובס שמחפש אהבה ולא ימצא אותה פה לעולם. הוא יודע ובכל זאת ממשיך לבוא. זה לא ראש בקיר. אין לו ברירה. הבית שלו גדול מדי. ובשבת כולם מחייכים ומתנהגים כאילו הם ההם בדלת ממול. אוכל פשוט. טוסט עם גבינה. למה זה מרגיש כאילו אני אוכל ברזל? בוא. הולכים לשחק עם הגדולים. אספלט מתערבב עם הילדה שכל כך אהבתי. איך זה שזה פתאום כל כך כואב? הן יוצאות עכשיו. היו קפואות ורצו ליפול ברעש אדיר על בוץ רטוב של סוף נובמבר. אז רצו. יוצאות חמות ונופלות על בטון רותח של אמצע יוני. העיקר שהן יוצאות. "בכי של חסר" את באלגנטיות ואהבה אין קץ מסדרת לי את המחשבות בראש. להגיד לך שאת צודקת? את לא באמת צריכה. את יודעת. הן יוצאות רק כי את שם ונתת. אני חושב על חיים בלעדייך לפעמים ושוב נחנק. אל תלכי אף פעם. טוב?