פנטזיה

פנטזיה 8 – שנ"צ

אני מתקשרת מהדרך, ואתה שואל מה בא לי לעשות היום.

"שנ"צ. אני חייבת לישון צהריים. אני מפורקת מעייפות".

אתה מבטיח שתיתן לי לנוח.

 באמצע פרק של "Friends”" ככה מרוחים מול ה-TV, סוג של Serenity, אתה הוגה בקול את מחשבותיך, בפרץ טבעי של ספונטניות:

"4 שניות, חכי לי רק עם חוטיני" אתה פוקד ונעלם לכמה רגעים.

 אתה חוזר עם החיוך המקסים שלך. מספיקה בשקט רועם להגניב אליך מבט אחרון של תמימות. מתיישב כמו king על הספה בצבע Camel. העיניים שלך מסבירות את הסיטואציה. אתה רוצה משהו. לשתות.

 "קפה"?! אתה מהנהן. אני והחוטיני תחרה הולכים להרתיח מים.

מניחה את הספל לפניך.

 "מילת ביטחון: ווינסטון".

 המבט המצטלב האסור מחרפן אותי מלמטה ומרטיט לי את הנשמה. ועכשיו החיוך המקסים שלך חולש מעלה לעבר עצמות הלחיים, והופ המבט הזה שלך, פוקד קלות, ממיס כל מה שנקרה בדרכו ברדיוס ק"מ, מאפס ומחזיר אותי לפנטזיה המציאותית כל כך שעתידה להתרחש. מספיקה להסניף את הריח שלך ואתה מנמיך אותי מטה. אני כורעת. חשופה לבקשתך. מתקפלת בנשמה פנימה, משתדלת לא להגניב מבט אסור. משתדלת להקסים. לשרותך. שיפחתך.

 "אני יודע שדיברנו על זה קודם לכן. עושה לי טוב כשאת משתדלת לנמק את הגבולות שלך. פעם שעברה טענת שמתחתי אותם קצת יותר מדי. מקבל. הכל טוב ויפה. אבל אל תשכחי שאני קובע פה. אני אתחשב בך אבל אנחנו מסכימים שאני זה שמחלק פה הוראות, והדרישות שלי ימולאו במלואן. מובן"?

 עוד בטרם סיימת לשאול, מוצאת את עצמי כשצמרמורת מטורפת נעה לה לכל אורך עמוד השידרה שלי, תו"כ שאני ממלמלת מבעד לתחתוני התחרה הוורודים שנעצת בפי משהו שנשמע כמו "הממ...#@%^$....יאאפ...".

 "I’ll take it as a yes, sweety" אתה משיב בעונג.

 ביד ימין את אוחז את הקולר השחור היפה שלי. ביד שמאל הרצועה. בעדינות נעימה אתה עונד לי את הקולר ואני מתרפקת על המשמעות. מתחככת בירכיך, על הריצפה הקרירה אי שם בשלהי ספטמבר.

בקרוב החגים.

אתה מוביל אותי לפינת האוכל ברצועה, ומצווה עלי לעלות על הכיסא. על ארבע.

"יהיה לי מקום שם"?! אני תוהה בלי להשמיע קול.

אתה דואג שלכל אחת מהגפיים שלי יהיה מספיק מרחב על הכיסא המרובע, ושלא ניתקל בבעיית יציבות. איזון זה שם המשחק.

 "נכון חבל נעים ורך למגע?" אתה ספק מתגאה ספק משתף אותי ושואל לטעמי.

אני מהנהנת בחיוב.

 אתה מוודא שאני והכיסא ישות בלתי נפרדת, מלטף את ראשי, עובר לגוו, ומקנח במעין ליטוף בין הירכיים לחוש כמה אני נוטפת למגע אי שם למטה....

אני מתכווצת למשמע קול פעמונים. משפילה מבט, כמו הולכת לקבל את הדין, באשר הוא.

 "ככה אני יכול לשמוע את הפטמות שלך משתנקות", אתה מציין בנונשלנטיות גמורה, ומצמיד את מצבטי הפיטמות המחוברים כל אחד מהם לפעמון כסוף קטן.

אני עוצרת את הנשימה. אני רוצה להשתדל בשבילך. ואתה רוצה אותם עלי. מסתבר שזה כואב. צד ימין כואב יותר. כואב מאוד. אני שותקת, חושבת, עושה הערכת מצב. קשורה לכיסא, יכולה למלמל בקושי ולהסביר את עצמי מעט מאוד. אבל כואב לי. מקבלת החלטה (שגוייה) של רגע ופולטת את התחרה שבפי... ובקול ענוג חרישית מכריזה "כואב לי בפיטמה בצד ימין, מאסטר....."

 הסטירה כאבה. כאבה מאוד. זה לא שלא הייתי מוכנה לקבל אותה. אבל זה עדיין לא קשור.

 אבל אתה מעריך אותי. מכבד אותי. ואני סומכת עליך. אותה יד, אדומה מהסטירה, מכוונת את המצבט הימני כך שיכאב פחות. שיענג יותר. אותך. אותי. אני מנחשת שאתה מחייך, עומד מאחורה ומעריץ את ה"לחיים האחוריים שלי".

 "תבחרי". אתה מסתקרן לדעת את תשובתי.

"100 בכל לחי או את אחד ה"חברים" מפעם שעברה"?

 אלפית שניה מספיקה לי להיזכר בכל הפלאגים שביקרו בי לא מזמן, לראשונה. דיברנו על זה, שגם לי יש גבול. ויש גדלים מסויימים עם feature-xים שונים, שהתחת הבתולי שלי לא מאומן מספיק לעכלם. "בבוא היום" אמרת פעם שעברה.

 חטפתי סטירה לפנים.

"זה כי את מתמהמהת" ציינת בקול מסביר ותקיף.

 "100 בכל לחי אני מזדרזת לבחור אקראית, או אולי עם טיפה מחשבה. אבל ממש טיפה.

המבט המפוחד שלי גורם לך להמתיק את העיניין.

"מעולה. נעשה את זה עם הפסקות של 20".

 אי אפשר לומר שהתרגלתי לכאב. בכלל לא. כל ספאנק כואב יותר מקודמו. ובכללי כואב יותר מפעמים קודמות. אני תוהה אם הרמת את הרף ואתה משדרג את עוצמת הכאב.

 "על כל ספאנק את אומרת "תודה מאסטר" ואת המספר של הספאק".

 זה רק מטריף אותי יותר, והאנחות תודה נפלטות ממני כשהן מלוות ביבבת כאב מכובדת.

נשבעת שהגענו ל-60.

ואז הבאת לך כוס מים ושתית.

עם המבט בלבד הסברתי שאני צמאה מאוד. לפחות כמוך. גם אני מתאמצת פה. חסרת אונים (לחלוטין), אתה משקה אותי אט אט. והכוחות חוזרים אלי.

 עוברים צד.

מגיעים ל- 40.

זה לא הולך וניהיה קל יותר. בכלל לא. להיפך. מדי פעם ההדף כה עצום שאתה תופס את הכיסא ברגע האחרון שלא אפול God forbids! אני כל כך רטובה. נוטפת. מזיעה. מוטרפת חושים. אם לא הייתי אזוקה לכיסא במומחיות הייתי בשרשרת אורגזמות ממזמן. ואתה יודע את זה.

 אתה עוצר.

"שיפחה, את זוכרת איך המאסטר שלך גומר?!"

כן. אני מאושרת. "בתוכי. מאחור".

"אז זהו, שעוד לא. מהבוקר בעבודה אני רק מפנטז אותך ככה. עוד לא סיימנו".

 הופ. איבר המין שלך בפה שלי.

"תראי לי שאת יודעת את מקומך".

אני מלקקת וחופנת את הזין שלך לכל אורכו, כמו שאתה אוהב, בקצב ובצורה הנכונים. לא מפספסת אף חלקה טובה.

"האילוף שלך מתחיל להניב תוצאות חיוביות ביותר" אתה עף על עצמך. אבל לא יותר מדי. לא מגזים עם המחמאות. "תמיד יש מקום לשיפור", אתה טוען.

 "אני יודע שהבטחתי לך שאתחשב ברצונותייך, ולכן אנחנו נעשה הכל לאט ובהדרגה". אני מרגישה את הפלאג מחליק בקלות מעושה מאחור, ומחליטה לשתף פעולה. אני יודעת שאתה מרוצה.

אתה זז אחורנית וחוזר עם ויברטור וורוד. קושר אותו אלי וזה מרסק אותי סופית. אני מתחננת באופן מושלם לגמור. ואתה מצווה שאמתין. ההתעללות הזו נעימה כל כך שאין מילים הולמות מספיק לתארה!

 אתה חושק בי. שולף את הפלאג.....

 אתה נאות לשחרר לי יד אחת, וחודר לטוסיק הוורוד והלא סימטרי שלי.

בסינרגיה מוחלטת, ואנקות הנאה אנחנו עפים מינית שאין לתאר.

אתה מתיר את החבל הרך למגע, אני צונחת למרגלותיך מעונגת באופן פסיכי ואתה מלטף את ראשי.

 בואי. מקלחת ושנ"צ!!