פנטזיה

אתה תרד על ברכיך once, עם טבעת (או המפתחות ההם) ואני ארד... since then & 4ever

"אני רוצה שתרגישי את זה... תנצרי את התחושה. שתהדהד לך ההרגשה הזו, אחרי שאלך".

החנק הזה,

היכולת שלך להחליט מתי אקח נשימה מחדש. מעין סיעור מוחות בין הנעימות המטריפה שיש לי מטה מטה מתחת לחצאית, לבין הנואשות המתוקה של התגייסות כלל הסינפונות ודרכי הנשימה לנסות לסחוט לשווא קצת חמצן יש מאין.

אתה ממשיך לנשק והנחיריים עדיין חסומים. אני אגמע אוויר מהגרון שלך. אני יכולה לך. אתה לא תכניע אותי.

המבט.

המבט הזה.

המבט הזה שלך.

שיודע שהוא יקבע מתי ואיך ואיפה וכמה חמצן. נכנעת. כמעט וגברתי על הרגע. ובסוף זה שלך.

איפשרת לי לנשום.

כמה שזה מרטיט. אני רוצה עוד. רעבה לסמכות שלך.

"אל תתנגדי. לא חבל? זוכרת מה אמרנו? לא בכוח".

מוצאת את עצמי על הריצפה.

Too much.

אני ברבור גאה.

לא על הרצפה.

אפשר להוריד מבט. אפשר להרכין ראש. אבל לא על הריצפה.

"כל כיף כיף להתעלל בך".

בבקשה תמשיך. I'll fight back, הכל בשביל שתשיב מלחמה. ותנצח. תכניע. תאלף.

העיניים והיד מורות על תנוחה. נאלצת להסכים (זה היה מלווה במשיכת החבל, זה לא ששאלו אותי).

מה שחשוב זו מהירות התגובה: מהר יותר, כואב פחות.

החבל שלך מנסה להפריד בין שפה עליונה לתחתונה. אני מסרבת. לא כרגע. עוד מעט.

אני חייבת לספר לך שזרימת הדם אינה תקינה.

"זו רק פיסיקה. הכל תלוי בך. תתנגדי פחות, יזרום יותר. זכות הבחירה שלך".

החבל עובר בין הרגליים ונקשר לקצה הקוקו. קימור מטורף בגוו.

"ככה. ברבור מתוח. מהמם. מושלמת". העיניים ממשיכות לתת פקודות.

אתה כל כך יפה. הרצינות שלך אצילית. נהנית לסגוד. מתוחה. כואבת. משתדלת לא לחייך. לא מתאפקת. סטירות קטנות עושות fine tuning.

הציווי שבשתיקה.

כל רגע העונג מטפס לו אקספוננציאלית. נוטפת. מוכנה. מכילה. מגורה. שלך.

Ever after.

Happy.

Happily ever after........­

אינטלקטואל פוגש שכל. תבונה פוגשת רגישות. התקרבנו עוד יותר. ואז התחילה העונה החדשה של משחקי הכס. פערים צריך להשלים. זה הצדיק עירום. זה הצדיק את בקבוק הוואנגוך (אולי לא על השטיח, אולי כן עלי, אולי.... ).

אני מנסה ללכת.

כבר כמה שעות שיש ריח של אננס מהסלון מפולפל בפריחה מטורפת מהמירפסת אפילו בתל אביב המעושנת. כן, נשפך לנו קצת. ושוב אני מנסה ללכת. והארבע ראשי מאותת לתאומים את מה שהמוח לא מעכל. הוא לא מעכל את אתמול. כואב. מכווץ. בלתי רצוני ומענג להפליא. הכל פונקציה של זמן. משאב שיש לנו.

עיניים חומות וחכמות מתבוננות בי. אתה לא שואל. רק נוגע ברכות.

אני גם לא יכולה להשיב לך באמת. אני לא צריכה. אתה יודע. אני יודעת שאתה יודע, כי אתה ממשיך ללטף אותי. את הבייגל'ה שנוצר ממני, מכורבל ומכווץ בתוך הישיבה המזרחית שלך. אתה מכבה את המאוורר. כבר לא איכפת לי. ואתה ממשיך לעסות באצבעותיך העדינות והרכות את הלסתות שלי, שממאנות לחזור לעצמן....כמה שזה גברי, נעים ו- appriciated.

"אספרסו או נס"?

אתה באמת שואל?! אני נאלצת לבחור באופציה א' (וזה לא שנגמר החלב). הרע במיעוטו. תיעדוף. זו כוס קטנה. מיפתח שפתיים קטן ככל שניתן. זו המטרה כרגע. אי אפשר לראות, אבל הכאב מופיע אח"כ. או מורגש אח"כ. אני נראית נורמלי. אני מחייכת כמעט נורמלי אבל זוויות הפה בוערות. בכל מקום בימים הבאים אני אמורה לחיות עם התחושה שזה שם. שהאדרנלין מזמן התפוגג לו, והסימנים הפנימיים טרם. ואתה?! לא תרגיש כלום. אבל אתה יודע שאני חווה אותו, את ה-  gag הזה 24/7. כשאני חושבת, מסיקה, מגיבה לסביבה, אפילו הכי סתם יושבת בים. זה שלנו. אתה מתקשר כל כמה שעות לשאול אם כואב. אני מסמיקה. שיכאב. קשה לפעמים להפריד בין מר למתוק.

בא לי לחוות לנצח. חזרתיות של מיקס כזה בין כיווץ שרירים פוסט אורגזמה והתקשחות שריר הלסת בו"ז.

הוא היה שם. תמיד. בתיק שלך. חיכה לי. Van gogh. Van gag. רצית שאתבטא. שאגיד שעכשיו אני מבקשת לשתוק. בלי לקשקש בהולנדית. בלי אפשרות למילת ביטחון וורבלית.

הוצאת גם את החבל.

קשרת חזק את יד ימין. חזק מדי. Pleasure. וזה לא שיכולתי לרמוז. לפחות לא בקלות. נכנעתי. הכל הפיך. שותקת. סותמת. מרגישה את התחת מחליף צבעים.

הפוגה.

שקט.

אתה מוודא נשימה. סנטר. פנים. פה.

"את מאוד יפה ככה".

תיסכול.

אני לא יכולה לומר "תודה".

אתה ממשיך להתבונן.

עוד המתנה.

הפעולה הפשוטה ביותר, לו יכולתי לבקש: can I cum.... הפכה למשימה בלתי אפשרית.

לא נותר לי אלא לסמוך עליך.

החלטת שלא תסתפק באורגזמה בודדת.

לרצון שלי היה אפס מרחב תימרון. כרגיל אני אסירת תודה.

"עדיף הפה על מיפרק כף היד". אתה מוודא תקינות וממשיך.

כבר הרבה זמן שאני מסניפה את הדיעות נטולות האגו שלך. אתה רוצה להספיק לבלוע את העולם כאן ועכשיו. כי ככה זה. אפח' ד לא עושה סטרטאפ אחרי גיל 40. אבל אני גיליתי שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. אני מגלה שהחיבוק שאחרי עילאי. הגוף שלי, שחש כמו חימר מעוך סוגד להכלה שלך. בשביל הרגע הזה אני קיימת. שום דימעה או מבט לא יכולים לתאר את ההוקרה הפנימית להתוודעות האחרונה.

הכי אצילי שנתקלתי בו ever.

אתה מלטף את הלסתות שלי both sides. תודה Van gogh אננס. תודה תבונה ורגישות.

האדים מגיחים לאיטם מגיגית המים החמים. מספר מגבות לבנות מונחות מקופלות זו על גבי זו. אני מכניסה אצבע, מוודאת שהטמפ' אכן ראוייה, ומניחה את כפות רגליך אחת אחר רעותה בתוך המים. מסבנת ומעסה כמו שקיווית, אתה בשלך , ואני מחוייכת.

"a penny 4 your thoughts".

So b it: .

רק אחת בלילה ואנחנו במצוד אחרי בירה. בשבילי. מסתבר. מי יוצא באחת בלילה לחפש Casteel בתל אביב בשני בליליה?! ועוד בירה של בנות!! חורשים את לילנבלום ואלנבי. בסוף גמרנו בבנדיקט. טוב לא גמרנו. יותר טוב מזה. התחלנו.

"אני אוהב את ה- multiple orgasms שלך".

"שלי שלך". שוב מחוייכת.

כל פעם אתה שואל משהו, באצילות אפילה, עדינה, חודרת, ושונה. כל שאלה שלך פותחת path way חדש בתוך המוח שלי. הנוירונים מחליטים לעמוד דום לדרישות שלך, טוב לא לכולן אבל לאחוז ניכר, וזה נעים. אני לא יכולה להסביר לך שזה ממש אבל ממש נעים. מביך כמה זה נעים.

"אני אוהב שאת מובכת".

אני עם ההתלבטות שלי, נותנת לך להיכנס עד גבול מסוים, חושפת, מובכת, נעצרת, מתלבטת. הגבול כל פעם זז. לפעמים בלית ברירה אתה מחלץ לאחור, תו"כ שאתה בונה את הפאזל, משיג את פיסות המידע שלך לגבי העבר שלי, הרצונות שלך והעתיד שלנו.

יש לך קטע עם ריח. אני בטוחה בזה. הפרומונים שמשתחררים ממך תקועים לי באף, מצטופפים, עמוסים, מענגים, מסקרנים.

"תאכלי".

Fuck, אני לא רעבה לידך. מרכז השובע שלי עובד שעות נוספות. יש שם תן וקח במוח. רעב להיות שלך, מלופף ב- carving למשהו יותר אפל מזה.

יש המון דברים שאתה מבין בהם.

"אני חושב שאת יותר חכמה ממני".

אין הרבה דברים שמאתגרים לי את האינטליגנציה.

Fuck!! אתה כל כך מסקרן.

"אני רוצה לגמור"...

"לא, עדיין לא....אני אחליט מתי".

אני מוכנה למות בשביל ה"לא" הזה שלך. עוד פרפר בוקע לי למטה ומענג לי את הקורטקס במוח.

נעים כשאתה קובע.

"מילת ביטחון?!" אין צורך. אני יודע מתי להפסיק. אני לא מהנהנת, ואתה מתבונן עמוק עמוק פנימה. בלי לשאול אני מסבירה לך שמילת הביטחון היא יותר בשבילך מאשר בשבילי.

כשאתה מחליט אם יכאב לי אני מרוגשת, אני לא ב- mode של שליטה עצמית להבין שכואב לי. ואני אולי לעולם לא אפסיק את זה. אתה זה שהכוח בידיו והעוצמה לעצור אולי נזק בלתי הפיך. אולי. נזק מרטיט ובלתי הפיך. Who cares.

"אני אוהב את זה שאת מובכת".

אני אתאר לך את זה: אני מרגישה כאילו פרפר פורש כנפיים בתוך הווגינה שלי ואיכשהו המוח מרגש את זה. והכנפים מתפשטות בכל הגוף.

By all means!!

אש סוערת ורטובה:

נשיקה. בחושך. בינות לעצים בחצר. הרוח שורקת לי בשיער השחור. האוויר קר ויבש. אני מרגישה שהריצפה נופלת לי מתחת לכפות הרגליים. אתה תופס אותי עם המבט. אני לא אפול. מסתכלת לתוכך. בינתיים מותר. אנחנו בחוץ והשכנים אולי מציצים. הכל וונילי. למראית עין. עברו להם מספר ימים מהפעם האחרונה. אולי טיפה יותר. זה הרגיש כמו נצח ועוד קצת.

"התמימות הוונילית שלך היא נחלת העבר" הסברת לי אחרי הפעם הראשונה, קריסמס שעבר. "אני חייב לשמור עליך, ולתת לגוף שלך להיבנות אחרי אתמול בלילה. הכל במינון. אפילו שאת רעבה הבוקר לעוד".  ככה הגדרת את זה בקריסמס האחרון, או במילים אחרות בקריסמס בו נולדתי לראשונה. זה לא שהיה שם איזה ארון לצאת ממנו, אבל כן, זה הרגיש ככה. וזה הרגיש טוב.

אגב לצאת, אנחנו נכנסים. משום מה הנרות כבר דולקים. סחטיין עליך. אז הכנת את הבית לפני (אני מחוייכת). קריסמס או לא קריסמס. אני משילה מעלי את התיק ואתה ממוודא שזה בפנים. אני עונה לך עם העיניים ש"ברור". "אז תתלבשי" אתה פוקד ברכות. אני מבינה את שעלי לעשות. משילה את מה שעלי, ככה מולך, בשבילך, מרוגשת, מרגשת. יודעת שאתה גמור ממני עוד לפני שהתחלנו. חשופה. ערומה. מדוייקת. טהורה. מוציאה את החבילה עם הסרט הוורוד שהשאת לי בבוקר על המיטה מהתיק ומתגנדרת. יומולדת או לא יומודת. קריסמס אמיתי. אפילו קובע אדום עם פונפון לבן, וביריות אדומות היו בקופסא.

"מושלמת. בייחוד עם המחוך. הוא מחמיא לך".

"אתה מחמיא לי.... אני מצייצת ישובה על ברכי, גאה, מאושרת, חצופה..".

אתה מוזג לנו יין אדום "שנתמזג לנו באווירה" אתה קובע.

ברקע  Do I wanna know של Artic monkeys. אני שומעת את זה ומתמסרת. נקודה.

ראיתי אותך מוציא את טבעות הנחושת מארגז המתכת שלנו, והמבט המתנשא שלי קיבל תשובה מהירה בתחפושת של סטירה מכוונת במבטך בלבד, מה שהיה ברור מאוד. נצמדתי לעמוד מעץ שמצוי באמצע החדר. פריט עיצובי אללק... לו רק היה הארכיטקט (או שמא עלי להזכיר דווקא את מעצב הפנים כרגע?!) יודע למה משמש הרהיט הכל כך אופייני הזה, הוא בטח היה עושה סלטה לאחור ומחליק מרוב בהלה ותמיהה על אחוריו, או שמא הוא גם יודע מה שאנחנו יודעים....ושוב אני מחייכת קלות לעברך, ואתה במבטך מנסה לקרוא אותי, מניח את המתנות לרגלי.

קולר. יפה. שחור מתכתי. אני שלך. משוייכת. Checked.

מפשיל את כתפיות המחוך, חושף את שדי. Checked.

זורק את החבל השחור העבה לצידי העמוד המפורסם. Checked.

מרפד את הריצפה בכריות לבנות רכות. ואני מתמקמת על ברכי. גוו מתוח. Checked.

"אמנם אין לנו עץ, אבל יש עוד מתנה אחת, שנה חדשה, נתחדש לנו גם" אתה מחוייך, ומגיש לי קופסא קטנה. אני פותחת אותה בהתרגשות, אתה עונד לי את צמידי הידיים השחורים, המלווים בחישוק ממתכת .... צמרמורת מחרפנת ורכה מתפוצצת לה בכל תא אצלי במוח. אני מגישה את זרועותיי קדימה, מתלהטת מהמתנה.

ה- mix הזה בין היין להילולת החג צובע לי את הלחיים באדום סמוק בוער.

"עוד לא.... חכי.... את מתקדמת מהר מדי.

מילת ביטחון "מליפיסנט". אני מהנהנת בזמן שאתה הופך אותי ואת העמוד לישות אחת. אתה מעטר אותי כמו את עץ האשוח עם החבל השחור שלך, מפסל וקושר, מעצב ומאלץ אותי לתנוחות נחשקות, תו"כ הוספת העיטורים ברוח החג, פעמונים בפיטמות, gag אדום מתכתי שאתה מניח כרגע על הריצפה ושהספקתי לראות לפני שהמטפחת האדומה מסטן נקשרת על עיני. Damn it!!

ואז אני שומעת מעין שקשוק מתכתי, כמו כדורים המתנגחים קלות זה בזה....וכש -Hozier קוטע את חוט מחשבותי עם "Take me to chuch" ועושה לנו אווירה...אמן!!.....אתה מלטף את המיקדש שלך, החלק, הלח והמכושף, rain forest קסום שכזה, נתון למרותך, מרוגש ומתאווה לנגיעתך הבלעדית.

אתה מעסה את גווי.

"מוכנה למתנה שלך גברת יומולדת קריסמס?"

"כן my king". בשיתוף פעולה אתה סותר קלות על ירכי ואני נענית לחיזורך. מרגישה את הכדורים האלו.... נכנסים להם...אי שם בקידמתי.... הנוטפת... אתה לוחש לי לשתוק.... ולפתע הם בתוכי. לא עוברות השניות והם גם רועדים... inside me....

Holly shit שאין לתאר.

אתה מעסה את ישבני....ושוב הקולות האלו... של מתכת הנושקת ברעותה. האומנם!?

"את זוכרת שהבטחתי להיות עדין... קשוב? .... יש לנו את הלילה לעצמנו... ואת הקצב תכתיבי את... "

אני מרגישה שהראשון נכנס. מאחור. אתה מלטף. מרגיע. מרוצה. מרוגש. אש.

.....

הם נכנסו כולם. וזה היה שונה. לא כואב. מוזר. וזה היה בזכותך. עשיתי את זה בשבילך. זו היתה המתנה שלי תחת העץ עבורך.

ואח"כ אתה התפרקת. כמו שלא התפרקת מעולם. מאחור כמובן. בתוכי כמובן.

ואני?! אני חשבתי שארצה גם. כל הזמן רציתי גם. התרת את חבלי. את הקישוטים. הפעמונים. הרגשתי שאני רוצה לגמור. אבל גם הרגשתי משוחררת. הדמעות מהעיניים פרצו בסערה מטריפת חושים. רגשות שלא היו בי רטטו. הדמעות היו נעימות. כל דימעה הרגישה כמו השתחררות אינפיטיסימלית ממספר כבלים וירטואלים. מה זו עוד אורגזמה פיסיולוגית לעומת גמירה רגשית? אף סופרלטיב לא מכבד מספיק את ההרגשה. ויש כבוד.

שוכבים ערומים. מזל שזו מיטת king size. אני מחבקת לך את הירך. ככה נרדמנו. אתה מלטף את שערי. כמובן שהרשת לי לגמור. לא יכול להיות סוף אחר לסיפור. ואני יוקדת אש כמו סופת הוריקן למטה.. ... אש סוערת ורטובה. ככה התעוררנו.

פנטזיה 8 – שנ"צ

אני מתקשרת מהדרך, ואתה שואל מה בא לי לעשות היום.

"שנ"צ. אני חייבת לישון צהריים. אני מפורקת מעייפות".

אתה מבטיח שתיתן לי לנוח.

 באמצע פרק של "Friends”" ככה מרוחים מול ה-TV, סוג של Serenity, אתה הוגה בקול את מחשבותיך, בפרץ טבעי של ספונטניות:

"4 שניות, חכי לי רק עם חוטיני" אתה פוקד ונעלם לכמה רגעים.

 אתה חוזר עם החיוך המקסים שלך. מספיקה בשקט רועם להגניב אליך מבט אחרון של תמימות. מתיישב כמו king על הספה בצבע Camel. העיניים שלך מסבירות את הסיטואציה. אתה רוצה משהו. לשתות.

 "קפה"?! אתה מהנהן. אני והחוטיני תחרה הולכים להרתיח מים.

מניחה את הספל לפניך.

 "מילת ביטחון: ווינסטון".

 המבט המצטלב האסור מחרפן אותי מלמטה ומרטיט לי את הנשמה. ועכשיו החיוך המקסים שלך חולש מעלה לעבר עצמות הלחיים, והופ המבט הזה שלך, פוקד קלות, ממיס כל מה שנקרה בדרכו ברדיוס ק"מ, מאפס ומחזיר אותי לפנטזיה המציאותית כל כך שעתידה להתרחש. מספיקה להסניף את הריח שלך ואתה מנמיך אותי מטה. אני כורעת. חשופה לבקשתך. מתקפלת בנשמה פנימה, משתדלת לא להגניב מבט אסור. משתדלת להקסים. לשרותך. שיפחתך.

 "אני יודע שדיברנו על זה קודם לכן. עושה לי טוב כשאת משתדלת לנמק את הגבולות שלך. פעם שעברה טענת שמתחתי אותם קצת יותר מדי. מקבל. הכל טוב ויפה. אבל אל תשכחי שאני קובע פה. אני אתחשב בך אבל אנחנו מסכימים שאני זה שמחלק פה הוראות, והדרישות שלי ימולאו במלואן. מובן"?

 עוד בטרם סיימת לשאול, מוצאת את עצמי כשצמרמורת מטורפת נעה לה לכל אורך עמוד השידרה שלי, תו"כ שאני ממלמלת מבעד לתחתוני התחרה הוורודים שנעצת בפי משהו שנשמע כמו "הממ...#@%^$....יאאפ...".

 "I’ll take it as a yes, sweety" אתה משיב בעונג.

 ביד ימין את אוחז את הקולר השחור היפה שלי. ביד שמאל הרצועה. בעדינות נעימה אתה עונד לי את הקולר ואני מתרפקת על המשמעות. מתחככת בירכיך, על הריצפה הקרירה אי שם בשלהי ספטמבר.

בקרוב החגים.

אתה מוביל אותי לפינת האוכל ברצועה, ומצווה עלי לעלות על הכיסא. על ארבע.

"יהיה לי מקום שם"?! אני תוהה בלי להשמיע קול.

אתה דואג שלכל אחת מהגפיים שלי יהיה מספיק מרחב על הכיסא המרובע, ושלא ניתקל בבעיית יציבות. איזון זה שם המשחק.

 "נכון חבל נעים ורך למגע?" אתה ספק מתגאה ספק משתף אותי ושואל לטעמי.

אני מהנהנת בחיוב.

 אתה מוודא שאני והכיסא ישות בלתי נפרדת, מלטף את ראשי, עובר לגוו, ומקנח במעין ליטוף בין הירכיים לחוש כמה אני נוטפת למגע אי שם למטה....

אני מתכווצת למשמע קול פעמונים. משפילה מבט, כמו הולכת לקבל את הדין, באשר הוא.

 "ככה אני יכול לשמוע את הפטמות שלך משתנקות", אתה מציין בנונשלנטיות גמורה, ומצמיד את מצבטי הפיטמות המחוברים כל אחד מהם לפעמון כסוף קטן.

אני עוצרת את הנשימה. אני רוצה להשתדל בשבילך. ואתה רוצה אותם עלי. מסתבר שזה כואב. צד ימין כואב יותר. כואב מאוד. אני שותקת, חושבת, עושה הערכת מצב. קשורה לכיסא, יכולה למלמל בקושי ולהסביר את עצמי מעט מאוד. אבל כואב לי. מקבלת החלטה (שגוייה) של רגע ופולטת את התחרה שבפי... ובקול ענוג חרישית מכריזה "כואב לי בפיטמה בצד ימין, מאסטר....."

 הסטירה כאבה. כאבה מאוד. זה לא שלא הייתי מוכנה לקבל אותה. אבל זה עדיין לא קשור.

 אבל אתה מעריך אותי. מכבד אותי. ואני סומכת עליך. אותה יד, אדומה מהסטירה, מכוונת את המצבט הימני כך שיכאב פחות. שיענג יותר. אותך. אותי. אני מנחשת שאתה מחייך, עומד מאחורה ומעריץ את ה"לחיים האחוריים שלי".

 "תבחרי". אתה מסתקרן לדעת את תשובתי.

"100 בכל לחי או את אחד ה"חברים" מפעם שעברה"?

 אלפית שניה מספיקה לי להיזכר בכל הפלאגים שביקרו בי לא מזמן, לראשונה. דיברנו על זה, שגם לי יש גבול. ויש גדלים מסויימים עם feature-xים שונים, שהתחת הבתולי שלי לא מאומן מספיק לעכלם. "בבוא היום" אמרת פעם שעברה.

 חטפתי סטירה לפנים.

"זה כי את מתמהמהת" ציינת בקול מסביר ותקיף.

 "100 בכל לחי אני מזדרזת לבחור אקראית, או אולי עם טיפה מחשבה. אבל ממש טיפה.

המבט המפוחד שלי גורם לך להמתיק את העיניין.

"מעולה. נעשה את זה עם הפסקות של 20".

 אי אפשר לומר שהתרגלתי לכאב. בכלל לא. כל ספאנק כואב יותר מקודמו. ובכללי כואב יותר מפעמים קודמות. אני תוהה אם הרמת את הרף ואתה משדרג את עוצמת הכאב.

 "על כל ספאנק את אומרת "תודה מאסטר" ואת המספר של הספאק".

 זה רק מטריף אותי יותר, והאנחות תודה נפלטות ממני כשהן מלוות ביבבת כאב מכובדת.

נשבעת שהגענו ל-60.

ואז הבאת לך כוס מים ושתית.

עם המבט בלבד הסברתי שאני צמאה מאוד. לפחות כמוך. גם אני מתאמצת פה. חסרת אונים (לחלוטין), אתה משקה אותי אט אט. והכוחות חוזרים אלי.

 עוברים צד.

מגיעים ל- 40.

זה לא הולך וניהיה קל יותר. בכלל לא. להיפך. מדי פעם ההדף כה עצום שאתה תופס את הכיסא ברגע האחרון שלא אפול God forbids! אני כל כך רטובה. נוטפת. מזיעה. מוטרפת חושים. אם לא הייתי אזוקה לכיסא במומחיות הייתי בשרשרת אורגזמות ממזמן. ואתה יודע את זה.

 אתה עוצר.

"שיפחה, את זוכרת איך המאסטר שלך גומר?!"

כן. אני מאושרת. "בתוכי. מאחור".

"אז זהו, שעוד לא. מהבוקר בעבודה אני רק מפנטז אותך ככה. עוד לא סיימנו".

 הופ. איבר המין שלך בפה שלי.

"תראי לי שאת יודעת את מקומך".

אני מלקקת וחופנת את הזין שלך לכל אורכו, כמו שאתה אוהב, בקצב ובצורה הנכונים. לא מפספסת אף חלקה טובה.

"האילוף שלך מתחיל להניב תוצאות חיוביות ביותר" אתה עף על עצמך. אבל לא יותר מדי. לא מגזים עם המחמאות. "תמיד יש מקום לשיפור", אתה טוען.

 "אני יודע שהבטחתי לך שאתחשב ברצונותייך, ולכן אנחנו נעשה הכל לאט ובהדרגה". אני מרגישה את הפלאג מחליק בקלות מעושה מאחור, ומחליטה לשתף פעולה. אני יודעת שאתה מרוצה.

אתה זז אחורנית וחוזר עם ויברטור וורוד. קושר אותו אלי וזה מרסק אותי סופית. אני מתחננת באופן מושלם לגמור. ואתה מצווה שאמתין. ההתעללות הזו נעימה כל כך שאין מילים הולמות מספיק לתארה!

 אתה חושק בי. שולף את הפלאג.....

 אתה נאות לשחרר לי יד אחת, וחודר לטוסיק הוורוד והלא סימטרי שלי.

בסינרגיה מוחלטת, ואנקות הנאה אנחנו עפים מינית שאין לתאר.

אתה מתיר את החבל הרך למגע, אני צונחת למרגלותיך מעונגת באופן פסיכי ואתה מלטף את ראשי.

 בואי. מקלחת ושנ"צ!!

סימנים ואפרסקים

סימנים. הוא עשה לי סימנים בציצי השמאלי. ועברו כבר 24 שעות. מה עושים? זה נורמאלי? כל הערב אתמול היה כל כך לא נורמלי שאני כבר לא כל כך בטוחה מה קורה עכשיו. היה לי ציצי יפה וחלק בלי סימנים. עכשיו יש שאריות של אקט השליטה שלו על החזה שלי. שמעיד במפורש שאני שלו. לפחות לאתמול. רגעית. הוא מסקרן. הוא בטוח יודע מה הוא עושה. אבל כמה שהוא מנסה להיות בטוח בעצמו אני מזהה את חוסר הביטחון שלו. גם הוא בודק. אותי. את עצמו. את הגבולות שלנו. זה עושה לו את זה. לפרוץ גבולות. ולי זה שהוא מנמיך אותי. משפיל אותי. לרגע מאוד פיזי וטכני. זה קורע לי את הנשמה וצפונה. אני מרגישה כמו שבר סורי אפריקני שמתחיל בבקע מדגדג ומרטיט למטה ומתפרץ למוח בסערה ב- full race עקלתון.

"את יפה. מאוד יפה. אבל את יודעת....יש לך ציצי קטן... איך אני אומר לך את זה... כל עוד השימלה היתה עליך, חשבתי שטוב, נו... אף אחת לא מושלמת.. אבל את, את משהו מיוחד! משכתי את השימלה והופ! התפספסה לי נשימה אחת. ככה בטוב. הציצי שלך יפה. מאוד יפה. עומד. זקור. במידה. בגודל אפרסק. אפרסקים לבנים". (אתה יודע שזה פרי שאני מאוד אוהבת?!).

אתמול אני והאפרסקים יצאנו מהג'יפ השחור שלך. אתה מחפש פאב עם ספה. תיקון. אתה מחפש להיות אינטימי בפומבי.

שתי כוסות גוורץ לבן חצי יבש. "מתאים לך"? אני מאשרת.

אני מושיטה יד לטעום. "ידיים מאחורי הגוו, עכשיו". עצרתי את הספונטניות הטבעית שלי והסתכלתי עליך.

לא הבנתי. לא נראה לי הגיוני. מצד שני המשחק המואץ הזה די מרתק. הנה ההתחלה של הויכוח שבתוך הראש שלי.

הוא חושב שאני כוסית. הוא נופל מהיופי שלי. עם זה אני מתמודדת בקלות. אז איך ממשיכים את הדייט הוונילי הזה, ומתי מגיעים לפואנטה. מהי בכלל הפואנטה?

"יש לך חברים בקהילה"? ה-ק-ה-י-ל-ה. הוא ממש מת על המילה הזו. אנחנו משתייכים לקהילה. ספציפית. טוב זה לא מפליא. הוא מחפש שייכות. השייכות חלק ממנו. ממני. מהקהילה. וואוו כמה פעמים שהוא חזר על המילה הזו....בקטע טוב. אם הייתי עכשיו בקוטב זה עדיין היה מחמם. ולא רק את הלב.

"מעכשיו אני אחראי לכל מה שנכנס לך לפה". אני מצטמררת למטה כשהידיים שלי אינן זזות, מוצלבות מאחור, ואתה בגופך מסתיר את ההתרחשות מעיניהם של הסועדים הרחוקים והמאוד וונילים. המלצר בטוח קלט. הוא כל הזמן פוזל לכיווננו ואני מרגישה חוסר נוחות. נעים כמה שזה מביך. כל כך עוצמה וכל כך נוחות. בסינרגיה הזויה. אני מרגישה למטה כמו שמרגישים כשמטוס ממריא ישירות לעננים. כמו לשבת בקצה של ספינת הפירטים בלונה פארק.

זזתי לרגע ואתה מרים גבה. "את לא חשבת במקרה לשנות תנוחה?! את נשארת ככה, עד סוף הדייט. לא נתון לשיקול דעתך ולוויכוח". אני חייבת שלוק מהיין. אחרת יצא הקפטן בעצמו מספינת הפירטים ויסתור לי כל כך חזק שאתעלף משיכרון חושים. אתה קולט את מצב החירום ומשקה אותי לגימה קטנה וטיזרית. "עוד". "בבקשה" אני מתחננת. אתה מתעלם. שותה את שלך. מנשנש מקערת הירקות שלפנינו. אני עוקבת אחריך במבט. מתענגת לא רוצה שהרגע ייגמר. נעים לי.

אז איך אני שותה את הגוורץ ?! ממשיכה מלחמה אילמת בין המיספרה ימין להמיספרה שמאל במוח. זה לגמרי נוגד את חוקי העולם הנורמאלי לראות בחורה מוצלבת ידיים ובחור שמאכיל אותה ומשקה אותה בפומבי. אפילו אם יש לנו ספה פרטית. זה אבנורמלי. זה לא מופיע בסרטים של הוליווד. זה לא מה שלימדו אותי בגן. כשהיינו משחקים הבנים על הבנות. ואולי כן?! תמיד התחברתי לאלפא שבחבורה...תמיד היה מישהו שהיה מחלק פקודות....אבולוציה. טבע. מסעדה. פומבי. חושבת. שותקת. מחכה להפתיע את עצמי.

"תסתכלי עלי". מסתכלת. "תשפילי מבט". מהססת. משפילה. אוף. שוב המריא מטוס. הפעם להוואי. תפסקי רגליים. חוצפן. הבנתי למה ספה. בתוך הבטן מתחולל קרב סוער בין ספינות פירטים ואני בעד הטובים. מי שינצח יזכה בנסיכה. נסיכה מפוסקת רגליים. זה הגון? אני תוהה. זה לא מכובד.

יש פה עיניין של חוסר כבוד. או אולי השפלה. השפלה זה ההיפך מחוסר כבוד?!

בכל מקרה זה נעים לי. אני לא מצליחה להודות בזה. ההשפלה מענגת אותי. במוח ולמטה. בזיגזג ובלי יכולה שליטה בעליל. את זה בקרוב אשאיר לך. נראה לי....עוד לא החלטתי.....

......

כמה שעות אח"כ, עמוק בתוך הסאגה של הידיים הקשורות מאחור, אתה שוב מנסה אותי...מלבה את המדורה בראש שלי. רוצה שאשכרה תפרוץ המלחמה...."אני רוצה שתלקקי את הרגל שלי".

U can't b that serious!

בוהה בך בעיני עגל שקועות. Doll's eyes. אם הייתי דמות מסרט מצוייר בטח האישונים היו יוצאים החוצה בפראות ועננה של סימני שאלה היתה מרחפת מעל.

בום.....

עפה לה סתירה לפנים שלי. מ- fuckin' no where.

וואללה אין לי מושג איך להגיב. אני לא הבנתי מה יותר משפיל. הבקשה, או הסתירה, שלא שאלה אותי אם יש לי מקום על הלחי להשאלה.

התכופפתי. עשיתי מחווה של אולי כן.... הכיוון הכללי זורם. נו.... ו... זה לא פשוט. וזו פעם ראשונה. ומה יקרה לי אח"כ? ההוא שאחראי על הנורמה הוונילית עושה לי נו נו נו בראש... וההיא שמתה שאני אזרום ואתענג מוציאה לו לשון and giving him the finger. אנחנו, הקהילה מאוד בעדה ובצד שלה.

"לקקי את זה כאילו זה היה הזין שלי". אז זה אקט מנטלי?! מה שהוא לא יהיה אני לא חושבת שאני מצליחה להסביר לעצמי כמה אני מרוגשת מינית. הולכת להיות פה התפוצצות אורגזמות שלא תהיה לי עליה שליטה בשיט. נראה לי....

אנחנו ממזמן משוחררים לנו. ערום זורם.

"את מדברת הרבה". אתה מציין במבט החודר שלך. "אני יכולה לשתוק", אני עונה. "אבל אני אהוב את הקול שלך. הוא מתוק כזה".

" אני אוהב את הפנים שלך. בסשן, באמת שרציתי להסתכל עליך. כמה את יפה. אבל היה כל כך הרבה דברים מעבר לפרצוף שלך להתרכז בהם. הסיטואציה. התגובות של הגוף שלך. ההיסוסים. אני נמשך לזה שאת לא החלטית. את אומרת שיש לך שני אנשים בראש. שכל הזמן מתווכחים. שנינו יודעים מי ינצח. את יותר מדי נבונה לתת לאנשים הפשוטים, בעלי המיניות הרדודה והמשעממת, שאינם כמהים לפרוץ גבולות, להכניע אותך. אני יודע שאת יכולה. שאת רוצה. ושאת נלחמת בעכבות שעוצרות מבעדך לחוות מיניות אחרת. מדהימה. כמה שאת מדהימה כשאת מנסה לנצח את הווניליות".

"אני אהפוך אותך להיות הכלבה הכי ממושמעת בכלוב, זונה קטנה ויפה שלי".

שבריר שניה חולף ואתה דוחף לי משהו לפה.מבד שחור. וואללה לא זוכרת שהשקעתי מחשבה מה היה צבע התחתונים שלך. כנראה בצבע של הג'יפ. וזה תקוע לי בפה. אתה מהדק את הקשר מאחור. מכניס את התחתונים עמוק לפי. מחייך. מרוצה. אני לא מבינה מה אני רוצה שיקרה. מה אתה מתכנן שיקרה.

אתה יורד לי. וואוווווווו. אין לי דרך להסביר לעולם כמה אתה טוב. אני רוצה לגמור. "שלא תעיזי לגמור בלי אישורי" (כמה שאנחנו מתואמים.. אותן מחשבות ב-ד-י-ו-ק). לא מסוגלת למלא את מבוקשך. אורגזמה ראשונה. וסטירה עפה לה על ציצי שמאל.

"תשתקי".

אתה ממשיך להתעלל בי למטה. הלשון שלך קסומה. הפה שלך אומן. צרחה משתחררת מבעד לתחתונים.... אורגזמה 2 יצאה לדרך.... סטירה שניה מתעופפת לה על ציצי שמאל. "מצטערת. אני לא שולטת בזה". אני ממלמלת. "את תלמדי מהר מאוד. תשתקי אחרת תחטפי".

......

אני מסתכלת במראה והמראה עם הציצי מסתכלת עלי.....

באמת שאני לא זוכרת כמה סטירות חטפתי, ולא כמה אורגזמות היו לי.

אבל יש לי 3 סימנים כבר 48 שעות על ציצי שמאל. ציצי בגודל אפרסק.

מחכה לך ברייש (כמו האות ר', כלומר, 200 בגימטריה - מקווה שאני לא טועה - אתה לא סולח על טעויות). צמרמורת עינוגים.

אתה קוטף אותי מהפוזיציה הזו, זורק לי מבט משמעותי לתוך הלבן של העין. אני מבינה אותך. נעמדת, מיישרת את המחוך הוורוד שחור (מתאים ללק ציפורניים וורוד מסטיק, כמו של זונה טובה, אתה מחייך), ומותחת את הקוקו... אתה כבר מוכן לגרור אותי בעזרתו (אני לא רוצה שהגומייה תיפול לך באמצע..., זו שוב תהיה טעות. ועל טעויות משלמים...) אתה אוחז במתני, ו"משפר עמדה" ע"י ספק אחיזה -  ספק גרירה - ספק משיכה.

יד אחת אוחזת בקבוק יין אדום ו-2 כוסות. יד שנייה לופתת את הקוקו שלי. מצייתת לפקודות של העיניים הכחולות שלך. עוצרת ליד העמוד שבאמצע החדר. אתה מגיש לי את הכוסות ומורה לי במין מבט קר כזה כיצד לענג אותך. פוקד למזוג. "אחלה בציר" אני מפרגנת. מזגתי. מסתכלת לך עמוק בעיניים. יורדת ל-4.

"צמאה"? אתה שואל.

אני מחייכת כמו אומרת שכן. אתה מלטף את גבי הקמור. שוב צמרמורת עינוגים. כמו בפעם הראשונה. לוקחת את הבקבוק. מגישה לך אותו. אתה פותח. שם על השולחן שבגובה שלי (של הגב שלי).

"בואי, שבי איתי קצת".

אתה פורם – לא פורם את המחוך מקדימה, משאיר אותו פתוח ברישול. "יש לנו חלון הזדמנויות לנצל בזמן שהיין ינשום" (אתה מסביר את ההיגיון מאחורי המעשים שלך). מבט אחד ואני חוזרת מטה. אתה כל כך ברור וסמכותי (צמרמורת נעימה מטפסת לה מעלה מטה מבולבלת בין המוח לירכיים, כאילו הרגע הורדתי פעמיים רצוף שוט של וונגוך דאבל אספרסו).

מסיטה מבט. זה מתבקש. אתה מצווה עלי להישאר ככה כמו שאני.

"את מושלמת".

גם האווירה מושלמת. הנרות הריחניים האלה, שהדלקת, יוצרים אור מעומעם וצלליות משתנות על גבי ריצפת הפרקט בדירה שלך. לשבריר שנייה מרגיש לי שיש כתמים בתאורה שמשתנה (הרי לא ייתכן שהשתכרתי עדיין...) אאוצ'..... השעווה המומסת של הנר מטפטפת עלי מלמעלה...(מסבירה באלגנטיות את השינוי בצללים שבחדר), מבלבלת את מה שמזמן נשלט בעונג דרכך.... נרות... ריחניים אללק... תחמן....  

"זו שעוות מסאג'", אתה מפנק בהסברים.

אני מרגישה כמו מלך שמושחים אותו בשמן חמים. אתה מעסה את גבי וירכיי בעוצמה והנאה. בינתיים היין כבר ניתן למזיגה. אתה תופס את שערי, גורם לי להישיר אליך מבט באופן שמשתמע לא לשתי פנים, ואני ממהרת ומוזגת לנו שתי כוסות. מגישה מתחתית הפרקט את הכוס לך, ואח"כ לי ובטבעיות מנסה להשיק לחיים.....

כמעט שגמרתי מהמבט שלך, המלווה בהסבר מקורי: "אני לא עושה לחיים עם כלבות"!

מופתעת, מרוגשת, חסרת אונים, מהוססת ולא יודעת לאן להביט אני נסוגה ולוקחת שלוק. עוצמת את העיניים, משאירה את הנוזל בגרון ומתחככת בך מהכי למטה שאפשר.

אתה מטייל בין ירכיי..."כבר את רטובה? יפה. ככה אני אוהב אותך.. תמזגי לי עוד. ובלי שטויות הפעם".

מוזגת. מגישה לך את שלך. שותה את שלי. אילוף יוקרתי. מרכינה את הראש. אתה מרים אותי מהסנטר, מצמיד אותי לעמוד המצוי בחדר. "אל תזוזי". רטובה כמו יערות הגשם. אתה מגיח מאחורה, קושר את ידי אחת לרעותה ואח"כ לעמוד.

"את זוכרת את מילת הביטחון"? אתה מוודא. "כן my lord". אתה מחויך. מביא סכין. מלטף לי בעדינות את צווארי ומיישר אותו שאביט בעיניך.

"אין בה צורך היום. במילה. תפתחי פה". אתה שם לי את ה-gag.

"במקום מילת הביטחון תדפקי שלוש פעמים עם יד ימין על העמוד. את חושבת שתוכלי לעשות זאת?".

אני בודקת היתכנות, מאשרת שכן, מנידה את ראשי כמו רוצה לומר "כן". אתה מתחמם...

"לא הבנתי אותך, תצליחי לעשות זאת? כן או לא?!" קולך תקיף וכעוס.

"seriously, לא הבנת עדיין איך עונים ?!".

דרך מחסום הפה אני מלמלת משהו שרק תחת סמי הזיה קשים יכול להישמע כמו "כן my lord", אבל זה לא כ"כ משנה, כי אני כבר בדרך לשלם על חטאי. אתה מפסק בפראות מכאיבה את רגלי באמצעות כף ידך, ומספר לי שהיום נשחק משחק.

"למשחק כמו לסיפור שלנו יש סוף טוב. סוף מפתיע. מילה שלי".

אתה קורע לי את התחתונים עם האולר שבידך בעדינות מופרעת... אני מתפללת לכל אוטוריטה שהיא ביקום שלנו (או ביקום מקביל אחר), שאוכל איכשהו לגעת בעצמי. שתתיר את ידי. הצמרמורת עינוגים הזו מחרפנת בקטע אחר. אבל אתה לגמרי בשלך: "אל תזוזי עד שאורה אחרת".....אתה נעמד מולי, מסתכל עמוק לתוך עיני:

"לכל סיפור יש גיבור. בתור הדמות הראשית בעלילה המשימה שלך היום תהיה לספור עד 300. חושבת שתהיי מסוגלת?!"

אפשר להגיד שאני מנסה לציית: "כן my lord" אני משתנקת, מקווה שתבין את בליל המילים המלווה רוק שיוצא מפי האטום. (בתוך תוכי הרציונאל עושה לו סלטה באוויר, וחושב שהכל קטן עליו. הרגש לעומתו נרעד, מתכווץ ומתחרפן...will I?).

זה לא שאני הקובעת במילא, אז עדיף שאזרום עם הסצינה שתכננת. לבי.די.אס.אם אין נקודה סטופ. הוא אינסופי. הבטחת לי שלעולם לא תהיה שיגרה. שתמיד נתחדש. שהריגוש הינו מעבר לדמיון ולא ניתן לכנס אותו לעולם בתוך כלי קיבול פיסי או מנטאלי - פסיכולוגי.

"שששש......" אני שומעת אותך מצהיר.

אגב, מנטאלי....איפה אתה? הנרות כבויים. אני, המחוך החצי פרום והמגפיים שלי תוהים מה הולך לקרות בכל החושך הזה. אני שותקת (זו היתה ההוראה שלך). מניחה שתוביל בקרוב את מהלך העניינים שוב. חשוך מדי. שקט מדי ואתה לא פה. קר לי קצת. השעווה של הנרות, שעכשיו מרוחה באופן מאוד לא אחיד על גופי ושערי, גורמת לתחושת חלקלקות שומנית. ממשיך להתקרר ואני ממשיכה להצטנף במסגרת הקיבוע לעמוד. כמה זמן לא לזוז? יש סיבה לכל מה שקורה? זה במכוון? אני שוכחת שאני סומכת עליך ב-1000%, וגונחת, מנסה לשווא להוציא מילה ברורה מפי. הגוף מלווה את הקול בתזוזות בלתי רצוניות. לו רק הייתי פחות מרדנית .... אוף איתי!

בליווי רעש של גפרור, המצית להבת נר שנדלקת לפתע, אתה נגלה לנגד עיני בפתאומיות, כשעינייך מתבוננות בי, חודרות אותי. אתה נעמד קרוב לפרצופי. קרוב כל כך. בזריזות ידיים את החבל שקשר את ידיי חתך האולר שלך, ואני כולי נופלת למרגלותיך.

ההצלפות, כמו חלק המשכי בהתרחשות, מצטרפות באופן טבעי לסצנה, ואני סופרת בקול... מקדמת את העלילה. זעה ומחליקה על הפרקט. מפסיקים ב- 15. הראש מסוחרר. אתה תופס אותי. מושיב אותי על ירכיי. מעט מותשת, לא מעיזה להסתכל בעינייך, מבט כל כך מושפל שבא למות. אתה מחליט להסיר את ה- gag.  המוח עצמו מותש. גם הנוירונים מתקפלים מכאב.

אתה מכוון עם העיניים, רומז שתרצה יין. מוזגת קודם לך. מרימה לרגע את הכוס ונסוגה מייד, מבינה את ההיררכיה ושותה לחיים עם עצמי. אתה מחכה בסבלנות שאסיים. ללא מילים פוקד שאסתובב. "את לא מדייקת. תחת גבוה יותר". לוחץ בכף ידך על גבי באזור חוליות עמוד השידרה, משקיע אותו כמו שמתחשק לך. "ראש למטה, בין המרפקים". אין סיבה להמרות את פיך. והעונש על כך שזזתי ממשיך....

"30 my lord, 31 my lord…40 my lord… 50 my lord"

מדי פעם, לאחר טפטוף שעוות נר המסאג', הליטופים שלך מרגיעים, מחזקים, מעסים את גבי ואחורי...מנסה להחזיק מעמד על בירכיי.....

אתה בוחר את הקצב, המיקום בגופי, העוצמה... ההפסקות. אני מחזיקה מעמד. מדברת לעצמי משכנעת שעוד מעט הכל יחדול. ייגמר. ואתה תבוא על סיפוקך. אבל בפנים אני נחלשת. נשברת. בחוץ צורחת, נאנחת, משתנקת ונלחמת עם הרגש ותחושת הנעימות שלי, לא לבקש שתפסיק.

אתה עוצר. תופס בסנטרי ומישיר מבט....מבט מטריף חושים. כל כך כואב לי. עיני נסגרות ("אנחנו רק ב-100 אני חושבת... ) אני מרגישה שאתה מחייך ומוחה דמעה מעיני.

"האיפור שלך נמרח".

אתה מוחה דמעה שנייה. ופתאום את השלישית והרביעית....ולפתע אני מתייפחת. אני גונחת, רעד מטריף חושים עושה לו up & down בכל פלג גופי התחתון ואני מתחננת שתרשה לי לגמור, לא מבינה לגמרי מה קורה. אם תעזוב אותי אפול לרצפה. אתה משעין אותי על ירכיך, חובק את זרועתיי חסרות האונים, מניח את הרוקט פוקט במקום הנכון, ובזווית עיני אני רואה אותך מאושר. גונחת – צורחת – נטרפת – בוכה – רועדת – מצטמררת. יש לי תחושה עילאית של עונג מתפוצץ, מלווה בזיקוקי אורגזמה וורודים, שמפלחים את גופי בכל המימדים שניתן לתאר. אני דומעת....

"הכי משחרר רגש בעולם. עם דמעות. את בוכה. ולא רק למטה". המבט שלך עוטף אותי. צמרמורת עינוגים. "הבטחתי לך סוף טוב".

The End

"הי. מה הולך וזה? אני גולש".

"יו...גם אני".

חיוך שלי. חיוך שלו. . Bondig. Thumbs up. סגור.

"רגע" אני מייד מתעשתת, "גלים או רוח"?

הוא מחייך חיוך מהמם. העיניים השחורות האלה שלו נדלקות לו (ולא מהעשן שבמסיבה). "אני?! ברור שגלים"!

אה. הממ.... רגע. שנייה. נשימה עמוקה ואיפוק.....

"אני רוח, כלומר קייט...."

ואז יש רגע של שקט. ארוך מדי. אבל גם הוא בא אל קיצו. אנחנו עדיין תקועים זה מול זו. הוא חודר לי עם המבט הזה שלו לתוך העיניים. עמוק. אני חושבת שהוא מצליח להפשיט אותי. הוא תופס לי את הנשמה ומכווץ אותה חזק חזק, שאחוש כמה הוא נחוש. אפשר לשמוע שאני "בולעת את האוויר" למרות המוסיקה. אז אנחנו לא?!..... או שאולי כן.....?!

"אני שולט". הוא נזכר להפיג את המתח....מוסיף את התבלין הנכון.

"אני נשלטת" אני ממש מזדרזת להשיב, לא לפספס מומנטום...שאולי כל כך קיים.

הדם זורם לו פתאום מהר, לא ממש מבקש רשות להתערבל לו בתוך הגוף שלי, ויוצר תחושת צמרמורת חמימה. כל כך טבעי שזה נכון. הטבע עושה את שלו.

הוא מסתכל עלי מגבוה (ואני מרגישה הכי למרגלותיו שבעולם באותה רגע). נבוכה ומרוגשת. בטח בגלל מה שעובר לי בראש. הדמיון שלי פרוע בקטע אחר בזמן האחרון.

"מה את שותה"? הגבר הכי שווה מציע לשכר אותי. ממש מעניין אותי עכשיו שאתה גם אקדמאי. תראה  לי את הגלשן שלך... אני אראה לך את הקייט שלי. באמת שאני רדודה וזורמת כשאני שיכורה....

יוצאים מהפאב. שיכורים מהתחת, אמצע אוגוסט. אמצע שומקום במקסיקו. חום אימים. "בואי איתי", אתה מאוד סמכותי (פיסות המוח המאוד לא מחוברות כרגע, רוויות להן באדי אלכוהול, זוכרות כמה שזה נעים כשאתה מכתיב את מהלך העיניינים) הולכים לים. ארבע לפנות בוקר. "יש גלים, בואי".

עוברים שנייה ב- guest house. אתה מנתק את הליש מהגלשן. אני מרכינה את הראש. "תרימי את השיער ואל תזוזי". מזרזת לציית. אתה עונד לי במקצועיות אלגנטית את רצועת הליש העבה (שבדר"כ מחוברת לרגל שלך), מהדק אותה על הצוואר הארוך שלי, ומושך אותי מרחק מספיק מתאים לכיוונך עם הליש החזק הזה, שנלחם בגבורה וניצח הרבה גלים בקוסטה ריקה והוואיי...

מוריד אותי לרצפה באותה מומחיות ומלטף את הגוף השיכור שלי... שממש בכמיהה לגלוש. רוח.

ביד ימין אני מובלת לחוף בעקבותיך (אתה אומן בכל הקשור לליש ולגלשן), החוצה מהביקתה וביד שמאל אתה אוחז תיק קטן ואת הגלשן שלך.

החוף בתולי. הזריחה באופק. מתחת לאחד הדקלים אתה עוצר אותי, מסמן לי במבטך להתרומם ולעזור לך לפרוס את השמיכה ששלפת מהתיק.

הרוח מפמפמת את עצמה מבעד לחצאית הקצרה שלי (שמתחילה בפופיק ומסתיימת עוד לפני שהתחילה).  

כשהשמיכה עם הציור של הדולפינים מסודרת יפה על החול הלבן, אני רוכנת בפוזיציה האהובה עלינו, ואתה מלטף את התחת הסקסי שלי. יומולדת שלך. מתנה שלך. פנטזיה שלך. כאן על החול הלבן אי שם במקסיקו. אתה פותח את המתנה שלך. יש כמה סרטים ושרוכים להתיר, ואני מוכנה...ניצבת על 4 כשרק ה- so called "חצאית" מתבדרת ברוח.

הרוח מתחזקת. 20 קשר. וגם יש גלים. "כל כך יפה לך ככה. המתנה המושלמת שלי. את, אני, החוף והגלים. לא שם לך כיסוי עיניים". שהים ישמע כמה נעים לך ואת תיראי כמה הוא עוצמתי. כמוני". אני מקשיבה ולא עונה. רק מהנהנת מחוייכת. מחכה לך. לתבלין.

הזריחה מלטפת לנו את הפנים, ולי את התחת.

אתה ניצב מאחור ומחבק במומחיות פיתולית את השוקיים שלי. אתה מלטף את פלג גופי התחתון. "היום אין לך זכות בחירה. אני בן 38. תתחילי לספור....נפטון מחכה...."

Then 38 it shall be!!

"אחד my lord. שתיים my lord.... שלוש my lord".....

אנחנו בפינה רחוקה מהביקתות, מהמקומיים. החוף שלנו. הגלים שלנו. והרוח שורקת לי באוזניים....

"תספרי חזק", אתה מתענג. "אני לא שומע כלום.... הגלים מרעישים". אנחנו שונים. אתה גלים. אני רוח. רוח באה מצפון. היא נקראת צפונית. הזרם של הגלים זורם לדרום. הוא נקרא דרומי. שניהם מתקיימים בסינרגיה עוצמתית. כוחנית. אתה קובע. אני מחפשת לספק אותך. אתה מתענג על התענגותי. יין ויאנג. אתה תכאיב רק אם יכאב לי. תשפיל רק אם אושפל. תתרצה רק כשאשקיע.

"....18 my lord. 19 my lord....20 my lord".

אני צורחת. אני לא יודעת מי מוביל מבחינת עוצמת השמע. אני הגלים או הרוח.

"my lord", אני עוצרת את הסשן. "אני צמאה" .

"שובבה, אתה מחייך לעצמך..... את זקוקה לאנרגיה....."

אתה מוציא פחית מיץ אננס מהתיק. מושיב אותי באקרובטיות מדהימה וכל זה עם הליש.... "לרווייה...." כמה שזה טעים אני חושבת. אני לוקחת כמה שלוקים...גומעת מלא הפה... את השלוק האחרון אני לא באמת בולעת, רק עושה בכאילו. מתכופפת לכיוון אזור חלציך, אתה משחרר קצת ליש, לאפשר לי לעשות מה שאתה חושב שאני הולכת לעשות.....

"ככה יהיה לך הכי טעים" אתה ממלמל, ואני רוכנת מולך, גומעת לא גומעת ממוקד גבריותך את שארית מיץ האננס...."

"תישארי שם עד שאהיה מרוצה". אם תצליחי, תוכלי להשלים את ה- 18 הנותרים שלך ביומולדת הבא ונלך לגלוש.

אני עושה את זה איך שאתה אוהב. במהירות שאתה אוהב. בעדינות האגרסיבית שאילפת אותי לעשות את זה, תו"כ שאתה מנתב אותי עם הליש ותנועות גופך.

אחרי מספר דקות בגן עדן אתה גונח. שנינו שכובים על החול מסתכלים לשמיים. מלוכלכים....רטובים...מגורים....מרוצים....מותשים ....

ואז אתה מסתובב אלי, משחרר את הסקוץ' מצווארי. מושך אליך חזרה את הליש שלך.

"לכי תביאי את הקייט שלך..... You've totaly earned it !!"

אני דופקת ריצה וחוזרת מהר. אתה בנתיים כבר מורח שעווה על הגלשן. אנחנו מוכנים לעוד אורגזמה. אורגזמה אחרת. שונה. שלנו. אתה גלים. אני רוח.

יוצאים מהמכונית החמה לקור של ינואר. עולים לקומה 3. דלת ועליה ציור של אישה עם שוט. בדיוק כמו בהוראות שנשלחו ב- SMS. הגענו לאן שהיינו צריכים להגיע. מקלידים את הקוד והדלת נפתחת. חבר'ה. החבר'ה שלנו. כבר נעים לי. זה כל כך נעים לטרוק את הדלת על תל אביב ה"נורמאלית" ולהיכנס ל"תל אביב ה-בי.די.אס.Xמית".

מאותו יום שקבעת שהולכים "לשם" אני כבר מרוגשת beyond a shadow of a doubt. מדי פעם במהלך השבוע  אני נזכרת שביום שישי אני הולכת להתרגש מחדש. אתה מגדיר אותי כבתולת בי.די.אס.אם. אני עדיין במבוכה. עדיין מצחקקת כשאני במבוכה. אני עדיין סוג של בתולה. כל דבר שאני חווה אני חווה בעוצמות כאלו, שגורמות לי לפקפק בחיים של ה"לפני". לפני שהכרתי אותך. לפני שהייתי משוייכת.

"את כבר לא בתולה" (אני לוחשת לעצמי את המנטרה).

האור עמום, אבל בדיוק במידה. מרגיש כמו בטירה של מלכים. ממרכז התיקרה שנדליר מטורף נושק לשולחן "אבירים". כמו באגדות. מעץ אלון עבה. "תסתכלי מתחת" אתה פוקד. אני ממזמן מצייתת במיידי ובעונג מתוק לכל בקשה שלך. זה עושה לי נעים. בתוך המוסיקה, ההמולה והריחות הנעימים של ארוחת ערב משובחת אני נחשפת לסיטואציה של הרבה  אנשים ישובים משועשעים מסביב לשולחן האבירים הזה במרכז החדר הענק.

"בחדר הזה יש רק בנים מסביב לשולחן" אתה מדגיש. אתה צודק. תמיד. "איפה הבנות??", החושים שלי מתחדדים. "פוקוס על הדינמיקה בחדר" (אני ספק מציינת לעצמי, ספק תוהה מה בדיוק הולך לנגד עיני). אני מכירה אותם. את הבנים. הגברים. האדונים, הלורדים. הם השולטים של החברות שלי (וופי!! יש לי חברות נשלטות 😄 )

 "איפה החברות שלי"? אני שואלת. "אני בדר"כ לא חוזר על עצמי. את יודעת כבר מה קורה כשאת לא מבינה בפעם הראשונה". אתה תופס את סנטרי ומצמיד את שפתי לפיך. הרטבתי. בטוח. אין לי צל של ספק. אתה כל כך עוצמתי (מסכם ה"אני הפנימי שלי" בינו לבין עצמו, ואני שוב חושבת איזו ברת מזל אני). אני משפילה מבט (בזה אני ממש טובה. אפילו טובה מאוד).

"אה, וואוו... הן למטה, בכלוב שמתחת לשולחן", נפלט לי. תחושת רטט מפלחת לי את הלב, ועושה קמיקזה בכיוון כוח הכבידה. לופ לא ברור של נעימות כאוטית מתפשט לי בכל הגוף, וממשיך לטייל עצמאית במקומות שהוא לא אמור לטייל בהם. חם לי. חם לי מאוד. אני משילה מעלי את המעיל השחור מעור, את הסוודר השחור הצמוד. את הצעיף השחור. "אוף ממש חם לי" אני מצייצת.

"תחשבי מה את רוצה ללבוש למטה, puppy, כי את נשארת שם למטה עם שאר הכלבות עד להודעה חדשה" אתה מחדד. ואני ממשיכה לנטוף באזור איברי המין, וכל זה אך ורק ממוצא פיך.

נעים לי!!

אני כל כך מרוגשת וחם לי שהמוח לא בדיוק בקוו הבריאות של עצמו. אתה מאשר את המחוך מעור, החוטיני והביריות: "לא ערומה. אני לא מאשר לך ערום. לא כרגע בפומבי. את רק שלי וכרגע מקומך למטה, תהני". מישהו זורק לך מפתח. אתה פותח את דלת הכלוב, לא לפני שהספקתי לראות את השולחן העמוס כל טוב.

תופס לי באגרסיביות אלגנטית בקוקו החלק הארוך והשחור שלי, גורם לי במניפולציה שלא מביישת את גדול השולטים לכרוע ברך למרגלותיך.אתה מכוון אותי במקצועיות לעבר ייעודי בזמן ובמרחב. הכלוב שמתחת לשולחן האבירים. המראה, העיצוב, האורות, ההמולה, מטריפים חושים. הגוף שלי מציית לכוריאוגרפיה הגופנית שאתה דורש ממנו בכניעה טהורה ומוחלטת. "תישארי עם הקולר שלך". לא היה לי צל של ספק בנידון. אני מחייכת. זה הדבר הנכון לעשות. טריוויאלי. לגיטימי. הכרחי. מענג. "ותרכיני ראש כשאת נכנסת, שלא תיפגעי" (אתה כל כך אוהב ודואג). שכחת רק לציין שלאורך כל השהות שלי בכלוב הזה, שמתחת לשולחן העץ הזה, שעליו פתחתם שולחן אתה והאדונים האחרים, הראש יישאר מורכן. סטטוס קוו. המקום נמוך מדי מכדי לעמוד. המקסימום גובה מזדהה עם הליכה על 6 או כל כריעה מסוג זה או אחר.

ליטוף אחרון וספאנק קטן עם ה- riding crop ואני בפנים.

טוב, אז אני על 6. ויש איתי עוד נשלטות. חברות שלי. נעזוב לשנייה את הסוציאליזציה. היא פחות מרגשת אותי כרגע. רעד קל עובר בי, הריצפה קרירה ואני הסרתי את כל הבגדים קודם. טוב, נו, הלורד שלי ידאג לי. אני בטוחה.

לפתע אני שומעת את הבטן שלי מקרקרת. אה כן. "איך הגדרת את היום בערב?!", אני תוהה, אני מנסה להיזכר... אם אני לא טועה הגדרת זאת "משתה בין חברים". אמרת שהולך להיות "אחד הטעימים". הקיבה שלי ממש פונה אלי בשנית: "את לא רעבה?!" מתנהל לו דיון מעניין וחד משמעי במסקנותיו, ולי אין כל שליטה עליו, בין חוש הטעם והריח למע' העיכול שלי. בכללי יש לנו תקשורת מעולה למערכת ולי, ואני מנסה להבין איך לכל השדים והרוחות אני הולכת להביא אותי (ואותה) לכדי סיפוק.

"How on earth אבחר לי מנה?! איך בדיוק אני הולכת להתענג על הקולינריות שמעלי?!" אני מריחה. החושים מתחדדים. כמו כלבה טובה. אני יודעת שאתה מעלי איכשהו. איפשהו. דואג לי. מכין לי צלחת רק עם מה שאני אוהבת.

"קחי puppy", אני קולטת קערת נירוסטה כסופה עמוסה באנטי-פסטי. מונחת מולי. "שיהיה לך בתאבון puppy".

"Seriously"?! אוקיי. מעניין. חדש. מסקרן. "תזרמי" קולות פנימיים מכווינים אותי. הסכין והמזלג גם ככה מיותרים פה, כי בפוזיציית הרכינה הידיים לא בדיוק במצבן הטבעי לאחוז סכו"ם. זה גם ככה לא נוח טכנית. אני מלקקת, נושכת, בולעת.

"יופי puppy. ככה אני אוהב אותך puppy. בעלת תושייה וכנועה. טעים לך? רוצה עוד puppy?" אני שומעת את צבע קולך ממרומי השולחן. "כן, בבקשה my lord. עוד בטטה מטוגנת my lord". אתה מגיש לי את שביקשתי. אנחנו ממשיכים בסעודה. כל אחד וצלחתו הוא.

"צמאה puppy? אדום או לבן?". איזו שאלה. "לבן" בטח שלבן".....הטון בקולך מאפס את האווירה...."מה ?? שמעתי נכון?? איך קראת לי?? כל כל מהר התבלבלנו ששכחנו איך מבקשים יפה??...." אתה תוהה ממרום מושבך על כיסא עץ האלון העבה.

"אוייי... שיט....מאוחר מדי". אני מריצה אלפי תסריטים....אבל לא מגיעה למסקנה אחידה עם עצמי. גם ככה השליטה ממזמן לא בידיים שלי.

"בואי puppy, את יוצאת עכשיו מהכלוב ישירות אקספרס  אל ה-cross. אני לא מאמין שאני צריך להפסיק את הארוחה ככה באמצע". יחד איתי אתה מוציא את חברה שלי, עוד נשלטת. אנחנו מכירות מלפני 8 שנים, ונפגשנו היום במסיבה, ככה באופן מקרי של החיים, בכלוב מתחת לשולחן האבירים. "את יכולה לבוא להיות ליד puppy, היא תרצה חברה תומכת". אתה קושר אותי עם הפנים לצלב, והחברה מלטפת, מרגיעה....איזה כיף הולך להיות לי עכשיו. אני יכולה לשכוח עכשיו אפילו מאלוהים. מבחינתי היא לא קיימת. כל מה שרלוונטי עכשיו הוא העונש. בחרת לי עונש חינוכי. מזל שהקירות עבים.לא שומעים כלום. אני מחייכת אבל רק הצלב יכול לראות זאת.

Let the feast begin!