מה גורם לאדם להגדיר את עצמו כעבד ניקיון? הרי אף אחד לא באמת אוהב לנקות, ניקיון לא נחשבת עבודה שאנשים כמהים אליה. יתר על כן, גם אנשים אשר מנקים את ביתם ביסודיות ובתדירות גבוהה מתיחסים לכך כעל "אובססיה" או "מחלת ניקיון", כלומר לא משהו שנחשב לנורמלי. אז, אחזור לשאלה שלי, מה גורם לאדם להגדיר את עצמו כעבד ניקיון? מהיכן מגיעה השאיפה הזו לנקות, ועוד לאחרים ולא לעצמך?
רק על עצמי לספר ידעתי, כמאמר השיר. מבחינתי הניקיון מהווה מספר דברים: ראשית, יש כאן היפוך תפקידים, שכן לרוב נתפס הניקיון כתפקיד נשי (הגבר מפרנס והאישה מטפלת בבית). בבתים בהם מתקיים שוויון מגדרי, כמו בבית הפרטי שלי, מתקיימת חלוקת עבודות ושותפות אמיתית של שני בני הזוג. אולם כאשר אני נשלט ומתפקד כעבד ניקיון יש בכך היפוך מגדרי, שכן אני מבצע תפקיד נשי סטריאוטיפי. יש בכך קריאת אתגר על הגבריות.
שנית, עבד הניקיון הוא, לדעתי, אחת מצורות הניצול הטהורות ביותר ואחת מצורות הנתינה הטהורות ביותר. זהו אינו סשן, שכן אני והשולטת נמצאים בקווים מקבילים שלא בהכרח נפגשים. אני משפשף ומקרצף ואילו השולטת עוסקת בשלה. לכאורה, אני כמו איש ניקיון רגיל, אולם כמובן ללא כל שכר או תמורה, ובכך אני בכמה דרגות מתחת לאיש ניקיון רגיל. יש לזכור גם שניקיון לא נחשבת לעבודה בעלת סטטוס חברתי גבוה, ולכן כאשר הדבר נעשה אפילו ללא כל תמורה או שכר משמעות הדבר הוא שהאדם הגיע לתחתית של התחתית.
וכאן אני מגיע לנקודה נוספת: עבודת הניקיון מנקה את האגו. אתה יכול להיות האדם הכי חזק והכי עשיר בעולם, אולם כאשר אתה על הברכיים מקרצף אסלה או אמבט של אדם זר, ללא תמורה, אתה האחרון בשרשרת המזון. אתה והסקוטש מאוחדים, זה אתה והאקונומיקה ואריחי השירותים. אתה ועצמך, והריכוז בנקודת הליכלוך שלא יורדת. ואינך יכול לחשוב או להתרכז בישיבה שהיית בה בבוקר או בצוות שאתה מוביל או בהערכה שאתה מקבל במקומות אחרים, כי אתה כולך מרוכז באותה נקודת לכלוך שלא יורדת. ברגע זה, האגו מתנקה, ואתה אדם אחד, לא שונה, לא מיוחד, לא טוב יותר מאף אחד. רק אתה, הסקוטש והלכלוך הזה שלא יורד. יש איזה שקט, יש איזו עוצמה ברגע הזה. כמו מדיטציה. האדם חוזר לרכיבים הפשוטים של עצמו.
