יוצא לאור

רבות דובר ומן הסתם עוד ידובר כאן, בכלוב על sub space ו על after care.

כמעט תמיד, לפחות בפרסומים בהם אני נתקלתי היו אלה הסברים טכניים, כלליים למדי על המונחים.

הסאב ספייס הפיזי לא עניין אותי במיוחד, אבל זה המנטלי, תמיד נראה קסום בעיניי. אולי בגלל שהוא כל כך עוצמתי, אולי בגלל שלוקח זמן עד שאפשר לייצר אותו בעוצמות שהוא צריך באמת להיות בהן לתפיסתי. יש סיפוק מטורף להביא נשלטת אל המקום הזה ולהביט בה בידיעה שהיא מרחפת לה באותו רגע במקום אחר.

ה"נחיתה" הזו מהניתוק\ריחוף אל המציאות היא כלל לא קשה כמו שנטו להציג אותה, בטח לא טראומתית. אם מדובר בסאב ספייס מנטלי {חייב להוסיף בהומור, אל תשאלו אותי איך אני יודע 😄 }.

זה לא כזה משנה, כי רציתי לכתוב דווקא על המחשבות שעלו לי בעניין של after care :)

עם כל הדיבורים היבשים על after care ותרומתו\חשיבותו. על האינטימיות של האחרי. בסופו של דבר, יש או לפחות אמורה להיות שם מידה מסויימת של קירבה, אינטימיות, רגש, אמפתיה (מחק\י את המיותר).

למה לנשלטות רבות כ"כ קשה להודות (אפילו בינן לבין עצמן) שבסופו של דבר, אחד הדברים שהן מבקשות הוא רגש כלשהו?

לא, אני לא מדבר על אהבה עזה, התאהבות מטורפת או משהו בסגנון.

אני מדבר על הצורך להרגיש שמישהו רואה אותנו באמת, למישהו באמת אכפת מאיתנו, מישהו באמת משקיע בנו מעט. כ"כ אלמנטרי וטבוע בטבע האדם.

סתם הרהורים של ערב שבת